וְכָל־מִנְחַ֥ת כֹּהֵ֛ן כָּלִ֥יל תִּהְיֶ֖ה לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃ (פ)
פענח רזא
וכל מנחת כהן כליל תהי' מה שאינה נקמצת ושיאכלו הכהנים הנותר כבשאר מנחות היינו משום דבשלמא שאר מנחות של ישראלים הרי הוא דורן חשובה לה' ית' אע"פ שאין מקטירין ממנו אלא דבר מועט דהיינו הקומץ שהוא מה שיוכל הכהן לאחוז בג' אצבעות על כף היד והשאר אוכלין הכהנים, מ"מ כהנים משלחן גבוה הוא דזכו שהם משרתי המזבח, אבל מנחת כהן עצמו אם יאכל השאר הרי נראה דרך גנאי כלפי מעלה כביכול, להביא דורן מועטת ואינה חשובה כזה, שכיון שהוא עצמו אוכל השאר לא הי' נראה הנותר ההוא כשייך לדורן וכאלו הי' הוא חוזר וזוכה בו משלחן גבוה לכן כליל תהי' לשלחן המלך (כלי"ל תהי"ה בגימט' דזהו דורן הראוי, ועי"ל דהי' נראה כמתנדב לשם יוהרא וצבועיות. דכיון שהוא יודע שהוא עצמו יחזור ויאכל הכל חוץ מדבר מועט עושה עצמו מתנדב שלא לש"ש ולא איכפת לי' בזה ושוב לא רצה הכתוב לחלק אף בשל חובה) ול"ד לחטאת ואשם של כהן דהתם החלב והאמורים נקטרים והעור ג"כ לאנשי המשמר:
אדרת אליהו
וכל מנחת כהן. ולא מנחת כהנת. מנחת נדבתו מניין ת"ל כל. מקצתה מניין ת"ל תהיה אפילו כל שהוא: