פירוש על ישעיהו 64:1

כקדוח אש. את דבר הנימס מלפניו וכאשר המים תבעה האש כשתתן גחלת או מתכת במים יעלו המים אבעבועות כל זה עשית במצרי' ויהי ברד ואש מתלקחת בתוכה (שמות ט׳:כ״ד) אבל י"ת כקדוח אש המסים על אליהו בהר הכרמל שנאמ' בו גם המים אשר בתעלה לחכה (מלכים א טו):

כקדח, רוח האלהי מתנוססת על דבריו הקודמים אשר אמר, לוא קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזלו, ומחזה נוראה משוטטת עתה נגד עיניו, איך אש אכלה אש אדיר מהררי טרף ירדו משמים, ההרים יזולו הצורים ימוגו העמקים יתבקעו, כהמס דונג מפני אש, ומחזה ציור ההרים הגדולים המריקים אש, ועל ראשם מכוסה בשלג, הוא התמונה אשר רואה עתה, איך ההר מוריק אש וגפרית ואבני אלגביש, והשלג והקרח אשר עליו יקדוח ויתחמם, וימס למים, המים האלה מבעבעים מן האש הנורא הזה וירתיחו ויתלהבו נוראות, אומר בעת אשר ההרים נזולו בעת יקדח האש המסים עת האש יחמם הדברים הנמסים שהם השלג והקרח שעל ראש ההר, אז מים תבעה אש, אז תבעבע האש, ותרתיח כסיר את המים, כל זאת תעשה כדי להודיע שמך לצריך, למען מפניך גוים ירגזו:

כקדח אש המסים. ר״ל הנה מאז כלית את הצרים אותנו כמו אש המקדיח ושורף את הדבר הנמס עד התכלית וכמו חום האש מעלה במים רתיחה ואבעבועות ומוספת והולכת כן הוספת לייסר את הצרים:

כקדח. ענין שריפה כמו אש קדחה באפי (דברים לב):

כקדח. הכ''ף הוא כ''ף הזמן, כמו כהתימך לשוד תושד ופעל קדח בארתי למעלה (נו''ן יא) שבא על התחממות הלחים הטמונים בחלקי הדברים המוקפאים.

כקדח אש המסים. לית דכוותא בה"א:

כקדוח אש המסים. המסים שם שרשו מסס והיתה הסמך ראויה להדגש בחסרון הכפל אלא שבא הנח תמורת הדגש והאחד מן המסים המס, ואש גדול וחזק יקרא אש המסים שממס כל דבר כן היה האש ההוא על הר סיני:

כקדוח אש המסים. שמסו אחרים כאש שהיא קודחת, וכמים שהאש תבעה אותם, מגזרת אבעבועות (שמות ט' ט'), כן ירגזו גוים מפניך:

והיה האש והענן כל כך כקדוח אש המסי' שהאש הגדול והחזק יקרא אש המסים שממיס כל דבר כן היה קודח ובוער האש ההוא על הר סיני, והיתה האש כל כך חזקה עד שתבער המים, וגזרת הכתובים כולם היא באומרו להודיע שמך לצריך כלומר האם קרעת שמים ועשית כל זה כדי להודיע שמך לצריך בנתינת התורה וקבלת עשרת הדברות, ואם שם באותו מעמד מפניך גוים ירגזו כמו שאמרו ויחרד כל העם אשר במחנה (שמות יט, יז) הנה באמת לא עשית דבר מזה להודיע שמך לצריך כי אם להודיע שמך לנו ולא רגזו גוים מפניך אבל ישראל רגזו וחלו ומפני זה אינו מהראוי שצרינו בוססו מקדשנו ובאו גוים בנחלתך ואנחנו גלינו משם. וסיפר מגדולת הנוראות ההם שנעשו בסיני שהיו כ"כ נפלאות עד שלא היו מקוים שיעשה אותם כי הדבר שאינו אפשרי להיות לא תפול עליו התקוה ולזה אמר (ב) בעשותך נוראות לא נקוה רוצה לומר והנה היה כל זה שזכרנו כאשר עשית הנוראות שלא היינו מקוים אותם באותו מעמד שירדת על הר סיני ומפניך הרים נזולו (ג) שהיו כל כך נוראות שמעולם לא שמעו אנשים ולא האזינו וגם עין לא ראתה אלקי' זולתך שיעשה אותו אלוה למחכה לו מה שאתה עשית לנו שלא נקוה, הנה אם כן עשה הערך הזה מהתקוה והעדר התקוה לפי שיותר ראוי הוא שיעשה האלוה חסד ורחמים למי שמקוה ממה שיעשה למי שלא יקוה, ולכן היה היפוי כח שעשה האל לנו שלא נקוה נוראות שלא עשה אלוה אחר מעולם למקוה ומחכה לו וה"ר אברהם בן עזרא פירש מעולם לא שמעו ולא האזינו ועין לא ראתה אלקים זולתך שיעשה למחכה לו מה שיחכה.

להודיע שמך לצריך. כענין שנא' באותה מכה ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' (שם) לו עשית עתה כן אז מפניך גוים ירגזו:

להודיע. ר״ל לא בצדקותינו כ״א להודיע פרסום שמך אל צריך הם המכחישים בה׳:

המסים. מלשון המסה והמגה:

והמסים, ר''ל דברים הנמסים,

כקדוח. ענין בעירה ושריפה, כמו כי אש קדחה באפי, כי אש קדחתם, והיתה אש שתבעה מים כי האש היתה בהר ומים היו בהר הנה היו המים רותחים והיה ההר עשן כלו בין מקום האש בין מקום המים, כי המים הרותחין יעלו עשן וכל זה להודיע שמך לצריך שאינם יודעים שמך ולא היו מכירים בך ועל ידי הנוראות הודעת להם כי יש אדון בעולם ומנהיג יעשה בכל כרצונו יבעיר ההרים שלא כמנהג וטבע העולם, ובעבור שירגזו גוים מפניך כאשר רגזו ההרים שאותו היום נשמע ונודע בעולם:

אמנם בפרק אין עומדין (ברכות לד, ב) דרשו חכמים ז"ל אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה, והיא דרשה זרה מאד כפי טבע הכתוב כי איך ילמוד רבי יוחנן ממנו מה שלא כיוון בו הנביא בשום צד אלא אם יפרשו הכתוב הזה על השכר הנפשיי אשר יגיע לחסידי ישראל באמצעות התורה ושמירתה, ויהיה לפי זה פירוש הכתוב שבתורות הנמוסיות יסדרו היושר המדיניי אבל לא ייעדו בשכר ועונש נפשיי ולכן אמר בעשותך נוראות לא נקוה רוצה לומר מלבד שעשית אותם נוראות שלא היינו מקוים אותם כשירדת ומפניך הרים נזולו, הנה יש עוד זכר נפשיי לפעולתינו ואמנם מה הוא אין הפה יכולה לדברו כי מעולם לא שמעו ולא האזינו ענינו שהוא הדבוק בעולם העליון, ועין נביא מן הנביאים לא ראתה זולתך אלקים ולא השיג מה שיעשה האל למחכה לו באותו שכר אחרון, וכבר נתנו טעם החכמים למה לא יוכלו הנביאים לשער ולהשיג תענוג העולם הבא כאשר ישיגו עונג ימות המשיח והוא לפי ששכר זמן המשיח הוא לגוף ולנפש יחד ולכן מאותו צד שהוא גשמי אפשר שיציירם הדמיון, אמנם עונג העולם הבא הוא רוחני כולו ולכן לא יוכל הדמיון שהוא כח גשמי לציירו, והותרה בזה השאלה החמישית. וכן אמרו באותו פרק מאי עין לא ראתה אמר ריב"ל זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית רבי שמואל בר נחמני אמר זה עדן.

מפניך. או חרדו הגוים מפניך:

תבעה. מל׳ אבעבעות:

ותבעה, מענין אבעבועות, בעת יקדח השלג האש תבעבע את המים :

מים תבעה אש. אש הוא הפועל אף על פי שבא אחרון והמים הוא הפעל אע"פ שבא ראשון, כי הדבר מבואר כי האש תרתיח המים ואין לטעות בו לפיכך לא הקפידו בראשון ובאחרון:

ירגזו. ענין תנועות הרעדה כמו רגזו ואל תחטאו (תהלים ד):

תבעה. ענין רתיחה, לפי שהמים ברתיחתם יעלו אבעבועות נאמר בזה הלשון, ויש לפרש הענין הזה כלו דרך משל על המלחמות שנלחם האל בעבור ישראל באויביהם, ואמר קרעת שמים וירדת על דרך הכוכבים ממסולתם נלחמו עם סיסרא, וכן ההרים משל על הגדולים, והאש כמו שאמר והיו עמים משרפות סיד:

כי יבער איש. זה המבעה שבמשנתינו, לשון אכילה, כמו מים תבעה אש (ישעיה סד א), [שהאש היתה אוכלת את המים, שאע״פ שדרך המים מכבים את האש, בהר סיני מים תבעה אש]. אש לשון נקבה, וזה מבעה ששולח את בעירה לבער בשדה אחר, ומבעה זה השן.