פירוש על משלי 11:7

במות אדם רשע תאבד תקוה. תקות כל הבוטחים בו:

במות אדם רשע תאבד תקוה. כי אין לו השארו' נפש ותוחלת שיהי' לו ברוב כחו אבדה או ירצה בזה כי במות הרשע תאבד התקוה שהיו מקוי' אוהביו שיגן עליהם בכחו והתוחלת שהיה להם בו שיוכל לעזו' בהם כבר אבדה כי סר כחו במותו:

ושמא תאמר תחת מה יעשה כן הוא יתברך ולמה לא יומתו רשעים או א' מהם בלא יומו והנשארים ושמעו וייראו ולא יזידון עוד מה שאין כן במות הצדיק בעון הדור כי אדרבה יוסיפו לחטוא כי עתה יאמרו שוא עבוד אלהים חלילה כי הלא הצדיק אבד ואך זה היום שקוו הנה אשובך דע כי במות אדם רשע כו' לומר דע כי הדרך הנכון הוא יסתלק הצדיק לכפר בעד הדור ולא הרשע כי הלא במות אדם רשע תאבד תקות התשובה אשר יקוה הוא יתברך בהאריך לו כמאמרם ז"ל שאומרים הרשעים בגיהנם השיבנו אל העולם שהיינו בו ונסגל מצות ואומר הוא יתברך אבדה תקותכם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו' לכן לא טוב המית רשע בלא יומו וטוב להאריך לו ולא יאבד ושמא תאמר ומה תעשה כי לעומת זה יצא עתק מפי רשעים באמרם באה תוחלתנו אלינו במות צדיק כי מה בצע עשות נכוחה כי הלא צדיקים ימותו ותהיה מיתתם למחזוק ולמעוז ביד פועלי און ולא יודו כי בעונם נתפש על כן אמר ותוחלת אונים המיחלים מות צדיק להחזיק ברעתם כבר אבדה:

אונים. בנים הבאים מכחו כמו כחי וראשית אוני (בראשית מ״ט:ג׳):

במות, תאבד - שיקוה לעשוק העניים.

במות אדם רשע תאבד תקוה, יש הבדל בין תקוה ובין תוחלת, שהמיחל ממתין על דבר שבודאי יבא כמו הממתין על אור היום או הבטחה, והמקוה אינו מקוה על דבר ברור, והרשעים אין להם תוחלת רק תקוה כנ"ל על תקות רשעים עברה, כי אין מיחלים על שכר הצפון לצדיקים, רק מקוים על הצלחת הזמן שאינו ברור, ובמותו אבדה התקוה הזאת, וגם תוחלת אונים אבדה, שבניו האוננים על מותו, שהם הלא היה להם תוחלת שיחלו בבירור שירשו נחלת אביהם גם זה אבדה, כי זרים יירשו יגיעו ועשרו יאבד בענין רע:

תקוה, תוחלת, הבדלם למעלה (י' כ"ח).

תאבד תקוה. תקות הבוטחים בו:

ותוחלת אונים אבדה. תוחלת בניו שהם אונו אבדה כי בזכותו לא תבוא להם טובה אבל במות צדיקים יש לבניהם מבטח בצדקתם:

אונים - מן און, כלומר שיוחילו לעשות און או יהיה אונים שם התאר, כמו בושים טובים.

אונים, האוננים על מותו, מענין לא אכלתי באוני ממנו:

ותוחלת. תקות בניו אבדה כי לא היה בו זכות להגן על הבנים: