פירוש על עמוס 2:7

3963 / (עמוס ב,ז) / שאפים
גולושי"ר / goloser / לחשוק

ד. השואפים על עפר ארץ ודרך ענוים יטו ואיש ואביו וגו'. אפשר לומר דרך הלצה במ"ש הרב ראשית חכמה דמהעפר נלמד מדת הענוה דהיותר דק הוא חשוב ובונים בו היכל מלך. והיותר גס אינו מועיל. ולכן צריך להשפיל עצמו וטוב לו וכמ"ש השפלתי הגבהתי. וכתיב בדרך חטאים לא הלך ובמושב לצים לא ישב. ואלו הם מביטים בעפר הארץ והי"ל ללמוד הענוה. ואדרבא לא מיבעיא שאינם חפצים בענוה אלא כל כך מאוסה הענוה בעיניהם שהדרך שהלכו הענוים יטו ואינם רוצים ללכת בה על דרך בדרך חטאי' לא הלך שהם גאים בעצם. וארז"ל כל המתגאה כאלו בא על כל העריות ואלו עושים בפועל ואיש ואביו וכו'.

השואפים עפר ארץ בראש דלים. מבאר חטאים של ישראל דאי' לא תסג גבול עולים אשר גבלו ראשונים אי' בגמ' עולים הם עניים כמו שקורין לעור סגי נהור. וגם נראה טעם על שם שעולין ממש ע"י שפלותם ויסורים ממרקים כל עונותיהם ועי"ז עולים לזיכוך נפש והזהירה התורה שלא נסיג גבולם. אשר גבלו ראשונים אי' בגמ' דראשונים המה בני שעיר החורי שהיו בקיאים בטוב הארץ והיו מריחים בריח תחום של כל אחד ואחד וכן היה ענין ישראל שגם הם אמרו שיוכלו להשיג בריח תחום של כל א' וא' וז"ש השואפים עפר ארץ בראש דלים ועי"ז גזלו העניים וק"ל: