פירוש על רות 1:7

וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם. לָמָּה נֶאֱמַר? הֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר: "וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב", וּמֵהֵיכָן תָּשׁוּב אִם לֹא תֵצֵא מִן הַמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה שָׁם? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם נִכֶּרֶת וְעוֹשָׂה רשֶׁם. פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ שֶׁל עִיר. וְכֵן "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע":

ותצא מן המקום. וכי לא יצאה משם אלא היא, והלא כמה גמלים כמה חמורים יצאו ואת אמרת ותצא וגו׳, אלא גדול שבעיר הוא זיוה הוא הודה הוא הדרה והוא שבחה, וכשפנה משם פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה, פנה שבחה ^לדכונת הקושיא וכי לא יצאה וכו' דלאיזה נ"מ הוא מזכיר את יציאתה מן המקום, שהרי כיון דהעיקר מה שצריך לדעת לענין הספור שהלכו לשוב אל ארץ יהודה הוי ליה להכתוב להתחיל מענין זה, וכשם שאין לנו נ"מ ביציאת כמה גמלים וחמורים כלומר [מנהגים בגמלים וחמורים] כך אין נ"מ ביציאתן הן אלא בהליכתן למקום שהלכו, ומשני דאשמעינן דהיציאה עצמה עושה רושם על המקום שממנה יצאו וכדמפרש. .
(שם)

ותצא, מפרש דבריו הקודמים שמצד היציאה מן המקום יצאה ושתי כלותיה עמה, שבזה השוו כלם בדעה אחת תיכף שצריך לצאת ממקום הזה ששם הורע מזלם, אבל במה שהיא הסכימה תיכף לשוב אל ארץ יהודה לא השוו תיכף כי הם היה דעתם לגור בשדה מואב, רק ותלכנה בדרך אחר שהחזיקו בדרך ובאו עד סוף ארץ מואב שהוא הדרך ההולך רק אל ארץ יהודה אז הסכימו גם הם לשוב אל ארץ יהודה: