פירוש על שמות 21:18

וכי יריבון אנשים. פרשנו בעזרתו ית' הכל לשון ריב כי ידוע כשאדם שפל בעיניו בא לו גדלות מה' שלא תהי' לו בושה לשבתו ית' וכמו שפי' רבי ז"ל על זמרו ה' כי גאות עשה נותן גדלות לזמר לו. וכן פרשנו על ולא תעלה במעלות כו' שלא תבא לו גדלות שלא ע"י הכנעה ולא תעלה במעלות אשר לא תגלה ערותך משא"כ אם תגלה חסרונך קודם ותהי' שפל בעיניך אז המעלות הגדלות והעליות הם טובים ונמצא מגדלות טוב שנותן ית' אהבתו בא לנצח בנגינות לפניו ית' ולהודות משא"כ מגדלות רע וגאוה בא נצח רע ר"ל לנצח את חבירו ולריב עמו וזה בא מגדלות וגאות כנ"ל וזה ל' ריב שהוא בעיניו רב וכן לשון ינצו לשון נצה וצמחה. (וכן כאן י"ל כן ע"י מריבה בא) והכה איש את רעהו פי' האיש און הוא יצה"ר את מי שאוהב אותו ואינו שונאו. [כ"א שהוא] כמו רעהו [לו] באבן או באגרוף פי' במחשבה רעה שמרומז באבן כמו לב האב] ולב חושב ולשון אבנתא דלבא. או באגרוף בכח. פי' מחטיאו במעשה. ולא ימות כי לא עשה להכעיס כ"א ונפל למשכב וכדאיתא בספר משנת חסידים שבלהכעיס בתשובה נעשה כשגגות משא"כ בלתיאבון וצריך לומר שמפרש [מה שאמרו רז"ל בגמרא] כאן מאהבה [אם] עבירה הי' מאהבה נעשה זכיות ומיראה שיצה"ר הוא כ"כ אדון עליו שאפי' עושה להכעיסו ח"ו וזה בא מיראת רע שלא תסתלק [הסט"א] ממנו כמו שעשה אחאב וכיוצא שהי' כוונתם כדי שתסלק מהם הקדושה להיות ח"ו כח לסט"א עליהם ר"ל. ואיני עתה בביאורו (ואפשר זה הוא ענין בפ"ע ולא פירש בגמרא. וקאי על תשובה מאהבה או מיראה תרווייהו) דוק. וזה ולא ימות כו'. אם יקום פי' ישוב והתהלך בחוץ לשון והתהלכתי בתוככם לשון תענוג וטיול. בחוץ נקרא התשובה שקדמה לעולם ולמעלה הימנה וזה על משענתו כי ע"י זה הוא נכנע ונעשה כאין ויכול להמשיך ממזל בני חיי ומזוני כי אין מזל לישראל כנ"ל כמה פעמים כתבתי זה בשם רבי ר' בער ז"ל. וכמו משענתי על פני הנער שפירשו ז"ל על תחיית המתים שאמרו עתידים צדיקים להחיות מתים על [פסוק] ואיש משענתו בידו ומסתמא גם בני ומזוני משם. ופרשנו טעם לזה. כי מקום מזל הוא מן המצר. ומגודל השפע במקום מצומצם הוא נשען כביכול על הצדדים על שנתפשט לחוץ ונוזל משם כל טוב לישראל. עי"ז ונקה המכה לשון בעל השור נקי מנכסיו כי מוציא את בלעו מפיו כי עבירות נעשה כזכיות רק שבתו יתן לשון תשובתו יתן יכפול ולא יסמוך על ששב כי צריך להיות תמיד בתשובה כן ראוי להיות כדאיתא ברמב"ם ז"ל ובספר חסידים וע"י זה ורפא ירפא משורש הרפואות שמרומז בורפא לשון שם דבר עי"ז ירפא לעולם לנפש וגוף וכן פרשנו על ושב ירפא לו ולא כתיב ויתרפא כי הרפואה הוא שלו להמשיך לכל מי שירצה:

וכי יריבן אנשים. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן, לֹא לָמַדְנוּ אֶלָּא דְּמֵי אֵבָרָיו אֲבָל שֶׁבֶת וְרִפּוּי לֹא לָמַדְנוּ, לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ:

באבן או באגרוף על לשון רבותינו אגרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף להכות בה, כמו שאומרין בעלי אגרופין (קידושין עו:), אגרופו של בן אבטיח (כלים יז יב), וכן באגרוף רשע (ישעיה נח ד), יד רשע המכה. והזכיר הכתוב שתי הכאות, אחת קשה והיא האבן, ואחת קלה והיא האגרוף לא תמית בה על הרוב, לומר כי בשתיהן צריך אומד וחובשין אותו. ואם ימות זה כגון שהכהו על נפשו רוצח הוא מות יומת, ואם לא ימות ישלם שבת ורפוי:
ובמכילתא (כאן) רבי נתן אומר הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן, מה האבן שיש בה כדי להמית אף אגרוף שיהיה בו כדי להמית ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע, הא אם נתערבה באבנים אחרות הרי זה פטור. לומר שאם נתערבה באבנים אחרות משערין את הקלה שבהן, ואם אין בה כדי להמית פוטרין אותו. ואחרים אמרו (הראב''ע והרד''ק כאן) כי אגרוף רגב עפר, מלשון עבשו פרודות תחת מגרפותיהן (יואל א יז), והאל''ף כאל''ף אזרוע (ירמיה לב כא), והוא דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״א:י״ח) שאמר בכורמיזא. והזכיר את אלה ג''כ, לאמר כי גם ברגב יומת אם הכהו במקום שיש בו כדי להמית, וזהו להבדיל החרב מהם שאין צריך אומד כמו שהזכירו חכמים (סנהדרין עו:):