פירוש על שמות 26:35

ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת. ואת המנורה נכח השלחן. על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון. ולכאורה אין לפסוק זה שום ביאור כלל. כי מהראוי היה לכתוב ושמת את השלחן על צלע צפון ואת המנורה נכח השלחן גו'. ולמה הפסיק במנורה. וכמבואר לכל מבין. ואפשר לומר בזה ע"ד רמז. כי התוה"ק מרמזת לנו. איך יתנהג האדם בהעיר לבבו לעבודת הש"י ולעסוק בתורתו ויראתו. שלא יאמר אלך ואעסוק בתורה יומם ולילה לבל אשגיח כלל מאין יבוא עזר פרנסת ביתי כדי חיי. ואח"כ בבוא זמן האוכל וטפלי תלי בי'. תתבלבל אז מחשבתו עי"ז ח"ו. ולא יוכל ללמוד כלל וכלל. ולא עוד אלא שיוכל לבוא לידי שיעמום ושיגעון ח"ו. או שילסטם הבריות. בעצת היצר אשר יטהו לזה ח"ו. ולזה אין נכון לו לבחור בדרך כזה. אכן הדרך הטוב והישר שיברור לו האדם הוא שיסדר לו מקודם איזה מקום פרנסה למזון וטרף לביתו. ושיסתפק בדרך המיעוט היותר הכרחי כדי להחיות נפשו ונפש אנשי ביתו בצמצום. ע"ד צדיק אוכל לשובע נפשו. ולא ירדוף כרדוף הקורא בהערים אחר מו"מ. רק יאמין בהש"י שיוכל להזמין לו במקומו די הצורך לפרנסת אנשי ביתו באיזה עסק מלאכה שיעסוק. כהבטחת התוה"ק וברכתיך בכל אשר תעשה. ואח"כ יטה שכמו לסבול עול תורה ומצות ומע"ט. וזהו טוב תורה עם דרך ארץ. היינו כאשר כבר הכין לעצמו איזה עסק לפרנסה ויש מקום לחול עליו ברכת ה'. יכין אז עצמו ללמוד התורה ולעסוק במצותיו בכל השגתו וכוחו. ואז לא תתבלבל מחשבתו ודעתו. רק תהי' צלולה זכה וברורה בלימוד תורתו באמת וילך מעלה מעלה והוא ע"ד מאחז"ל הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן. אך אל יתאוה האדם אל תאוות המותרות ולתענוגי בני האדם ושלחן מלכים הגם כי כל ישראל בני מלכים הם ונאה להם להתנהג ברחבות ידים ובוותרנות. עכ"ז תורתן מתי נעשית. וכבר הזהירנו חז"ל ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם כו'. והיינו כי לע"ל גנוז לישראל שלחן ערוך ברב טוב באור הגנוז להצדיקים לע"ל. ויפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. וזהו מרומז בפסוק ושמת את השלחן. שימה בעלמא משום כדי חייו דוקא לפרנסת ביתו בצמצום. ואז תוכל להשים את המנורה נכח השלחן. היינו עי"ז שתכין לך איזה סדר בעסק פרנסה קצת ע"פ היותר הכרחי תוכל לבוא לחכמה עילאה ואור התורה. כי שמן רומז לחכמה כנודע. ואת השלחן הידוע. ר"ל שלחן מלכים הראוי לך. תתן על צלע צפון. היינו לע"ל אור הצפון להצדיקים. גם צל"ע הוא מספר ק"ץ. בסוד ק"ץ הימין. זהו בדרך פשוטו:

באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אוהו אהרן ובניו. שלא יטעך יצרך שהוא צריך לאורה, ראה מה כתיב באהל מועד מחוץ לפרכת, ולא היתה המנורה צריכה להינתן אלא לפנים מן הפרכת אצל הארון, והיא נתונה חוץ לפרכת אלא להודיעך שאינו צריך אורה משלך אלא לזכותך. בנוהג שבעולם אדם עשה לו מטה ושלחן ונותן את המנורה משמאלו, אבל בית המקדש אינו כן המנורה מימין השלחן, שנאמר ושמת את השלחן מחוץ לפרכת ואת המנורה נוכח השלחן על ירך המשכן תימנה (שמות כו לה) אלא להודיעך שאיני צריך לאורה משלך אלא כדי לזכותך. אמר הקב״ה לעולם הבא שכולו אורה לישראל וחשיכה לאומות העולם שם אני מאיר לכם, שנאמר כי החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה׳ (ישעיה ס ב), את מוצא מי שהוא נתון בחשך רואה מה שבאור, אבל מי שהוא באור אינו רואה מה שבחשך, אבל הקב״ה אינו כן, הוא אור ועמו האור חונה, שנאמר עוטה אור כשלמה (תהלים קד ב), ורואה מה שבחשך, כמו שאומר והוא גליא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא (דניאל ב כב), ולמה צריך האור מכם, אלא כדי לזכות אתכם ולהאיר לכם, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וגו׳ (ישעיה ס א). א״ר יהודה בר' אלעאי השמש הזה הוא נתון בתוך התיק, שנאמר לשמש שם אהל בהם (תהלים יט ה), ובתקופת תמוז יוצא מתוך תיקו כדי לבשל הפירות, ואין בריה יכולה לעמוד בה, ומה אם שמש אחד ממשמשיי אין יכולין לעמוד כל באי עולם לפניו, למה שאורו קשה, ואני צריך מכם אורה, אלא לזכות אתכם, והיה לך ה׳ לאור עולם ואלהיך לתפארתך (ישעיה ס יט). כיצד עושין את השמן, שנו רבותינו זיתים היו ניכרין להן שהיו עושים פירות נאים ויפים, היו נוטלין אותן וכותשין אותן, השמן הראשון היו פורשין אותה למנורה, והשני למנחות, לקיים מה שנאמר שמן זית זך כתית למאור, אמר לו הקב״ה למשה אמור להם לבניי, בני בעוה״ז אתם זקוקין לאורו של בית המקדש, ואתם מדליקין נרות לתוכו, אבל לעתיד לבא בזכות אותו הנר שאתם מדליקין, אני אגאל אתכם על ידי מלך המשיח, שהוא משול בנר, שנאמר שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלים קלב יז).

ושמת את השלחן. שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן, מָשׁוּךְ מִן הַכֹּתֶל הַצְּפוֹנִי שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וּמְנוֹרָה בַדָּרוֹם, מְשׁוּכָה מִן הַכֹּתֶל הַדְּרוֹמִי שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וּמִזְבַּח הַזָּהָב נָתוּן כְּנֶגֶד אֲוִיר שֶׁבֵּין שֻׁלְחָן לַמְּנוֹרָה מָשׁוּךְ קִמְעָא כְּלַפֵּי הַמִּזְרָח, וְכֻלָּם נְתוּנִים מִן חֲצִי הַמִּשְׁכָּן וְלִפְנִים; כֵּיצַד? אֹרֶךְ הַמִּשְׁכָּן מִן הַפֶּתַח לַפָּרֹכֶת עֶשְׂרִים אַמָּה, הַמִּזְבֵּחַ וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה מְשׁוּכִים מִן הַפֶּתַח לְצַד מַעֲרָב עֶשֶׂר אַמּוֹת (יומא ל"ג):