פירוש על תהילים 112:4

זרח בחשך אור. כמו הזריח, ומדרשו הוא עצמו כביכול נעשה להם אור כמו ה' אורי וישעי (לעיל כ"ז):

זרח. בעת שיש חשך בעולם והוא הצרה לישרים זרח אור, והאור הוא הרוחה:

זרח בחשך אור כו' אמר כי גם החכמה לא תקרא שלמות מצד עצמה עם שלא ימצאו בה חסרונות העושר אך אמר שכל האושר האפשר ימשך מצדה נכלל באושר הנז' בראש המזמור והוא האיש הירא את ה' כו' באופן שהנמשך הוא העיקר לא החכמה מצד עצמה והענין כי העיקר הנמשך מהחכמה זולת עשיית המצות הנז' בפירוש בירא את ה' הוא ללמדה את בני ישראל ולהעמיד תלמידים הרבה. והנה בענין הלמוד ימצאו שלשה מעלות זו למעלה מזו א' ללמדה לבלתי יודע או במקומות שאינה שם כעובדא דר' חייא בהשוכר את הפועלים כי זו מדה גדולה לעשות שלא תשתכח התורה מישראל ב' שמלבד הלימוד במקום ההעדר שאפי' מעטו הוא דבר גדול יהיה מעלת המלמד תורה נקיה וברה מטוהר לב עוד ג' יהיה אם ידקדק ללמדה לתלמידים הגונים שהוא דבר גדול כאשר הפליגו רז"ל על זה והנה שלש אלה רמוזים בפסוק והוא כי דבר ידוע כי התורה נקראת אור וע"כ לימודה יקרא זריחת אור ועל דבר הא' אמר זרח בחשך כלומר שילמד תורה במקום חשך והעדר ועל הב' אמר שאור יאמר על העדר פניות זרות כ"א תורה נקיה מטוהר לב וכהלכה ועל הג' והיא ללמדה להגונים אמר לישרים והכוונה שאף אם ימשך מהחכמה שלשת הדברים האלה לא נאמר שהשלמות היא החכמה יען כי שלשתם הנמשכים בשלש מדות כלולות בירא את ה' ובמצותיו חפץ מאד באופן שנמצא שכל האושר והשלמות הנמשך מגבור עשיר וחכם הלא לאיש הירא את ה' הוא וממנו נמשכו באופן כי לא מהחכמה יקרא שלם מפאת עצמה רק מיראת ה' שבה עושה מעמד שלשת אושרי הלמוד באופן שלא יתהלל המתהלל רק ביראת ה' שע"י טוב בחירתו משא"כ בהיותו גבור או עשיר או חכם כי הנה אלה מאת ה' היו לו כי הוא חנון ורחום וצדיק שע"י היותו חנון נתן בתורת חן לגבור גבורתו ועל ידי היותו רחום נתן לעשיר עשרו וע"י היותו צדיק נתן לתכם חכמתו במשפט צדק והוא כי כל חכם בעוה"ז אין חכמתו רק מה שקבלה נפשו בסיני וע"י היותו יתברך צדיק לא יגרע מכל נפש חלקה וזה יתכן כוון דניאל באמרו יהב חכמתא לחכימין כו' שיהב חכמתא למי שהם חכמים מסיני ומנדעא למי שקבלה נפשו בחינת בינה: