פירוש על תהילים 129:1

שיר. המשיל ימי הגלות לימי האדם ותחילת הגלות לימי הנעורים ואורך ימי הגלות לימי הזקנה ואמר כי מתחילת הגלות צררו אותנו האויבים צרה רבה, וזה יאמר ישראל תהילה לאל שלא כלו בגלות מתחילת הגלות החלו לצרור אותנו ועם כל זה לא יכלו לכלותי ומה שכפל הענין לחזק ההודאה לאל יתברך כמנהג הלשון:

שיר המעלות רבת וכו' הנה במצרים נקראו ישראל נער כד"א כי נער ישראל וכו' וממצרים קראתי לבני ואמר זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר שהוא ביציאת מצרים. ונבא אל הענין והוא שאומרת רוח הקדש על ישראל שבגלות החיל הזה בעד ישראל שבזמן הזה הנה רבת צררוני כו' לומר אין הצרה המגעת מאויבינו בזמן הזה דומה לצרתם שבזמן גלות מצרים עם היות שיש לי להחזיק טובה אליו יתברך על ענין מצרים והוא כי היה מקום לעלות על רוח בני אדם כי לא אלינו בני הגלות הלזה יתייחסו צרות זמן אשר בגלות מצרים או קודם באופן כי בזמן הזה לא נוכל לומר כי אלינו צררו בזמן ההוא אך אמנה כלל גדול בידנו כי לעולם יראה אדם את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים ועל כן אומרת רוח הקדש בזמן הגלות הלזה אל יעלה על רוח איש שאם תצטערו בזמן הזה על צרת ישראל במצרים או אשר הצר להם לבן שבקש לעקור את הכל או עשו את יעקב ואת נשיו ואת ילדיו שתאמרו רבת צררו את אבותינו כי אם רבת צררוני כאלו אותנו ממש צררו ולומר רבת צררוני כי אין בין הזמן ההוא לזמן הזה אלא כאלו אז הייתם בזמן נערות ועתה הם ימי זקנה וזהו מנעורי והוא מטעם אחדות הנשמות של ישראל וגלגולן כרשב"י ונוסח זה יאמר נא ישראל כלומר עתה בזמן הזה עם שעברו כמה דורות מן הטעם האמור ופסוק זה יאמר על תחלת הנעורים בהיות בני יעקב עדיין קטנים ובקשו לבן ועשו לאבדם:

שיר המעלות - דברי המשורר ידבר על לשון ישראל בגלות.