פירוש על תהילים 132:1

שיר המעלות זכור ה' לדוד את כל ענותו. ענוי נפשו אשר טרח ועמל למצוא לך מקום:

שיר. אמר דוד זה המזמור בשעה שבנה המזבח בגורן ארונה היבוסי על פי גד הנביא והעלה עליו עולות ושלמים וקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים, ואמר זה בית אלהים וזה מזבח לעולם לישראל ועד אותו היום לא נודע מקום בית המקדש וכבר אמר לו נתן הנביא כי הוא לא יבנה הבית כי אם שלמה בנו ולפי ששם דוד כחו ויכלתו להכין בנין הבית ונענה במקום הנבחר בקש מה', ואמר זכור ה' לדוד את כל ענותו כיון שלא זכיתי לבנות תעלה המחשבה כמעשה וזכור לי מה שעניתי עצמי בעבורו כי גזלתי שנתי מעיני מרוב מחשבתי עליו, נדרתי ונשבעתי שלא אנוח עד שאבננו ולא הייתי מוצא קורת רוח בביתי ובמשכני אחר שלא היה בית ה' נבנה:

שיר המעלות זכור כו' ראוי לשום לב כי אינו מדרך הצדיקים לשאול יזכור להם ה' צדקתם להיטיב להם וכבר נאשם נחמיה על אומרו זכרה לי אלהי לטובה וגם אומרו נשבע לה' נדר כו' כי אם היתה שבועה לא היתה נדר כי שבועה לחוד ונדר לחוד. ועוד למה תאר את השם ית' בתואר היותו אביר יעקב פה. ועוד אומרו באהל ביתי שהם שני הפכים כי האהל אינו בית וגם אומרו ערש יצועי ולא אמר על ערשי. ועוד אומרו שנת לעיני כו' ולא קיצר ואמר אם אנום אם אישן. וגם אומרו שנת ולא אמר שנה. ועוד כי היתכן שעד ימצא מקום והוא לא ידע כמה זמן יהיה יאסור שינה עליו ואולי יעברו ימים ושנים והיא שבועת שוא. ועוד אומרו עד אמצא מקום לה' מתי נאבד שעתה ימצאנו. ועוד אומרו משכנות ל' רבים. ועוד אומרו שמענוה באפרתה מה שמועה שמעו באפרת. אמנם למען יקים ה' את שאלתו ישרה שכינתו במעשה שלמה בנו הקדים ואמר זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר יגע: