ילקוט שמעוני על התורה
מי מנה עפר יעקב. בוא וראה כמה מצות ישראל עושין בעפר, א"ר מאיר הפחות מישראל אינו עובר לו יום שאינו עושה את המצות, וחשבון הוא אלא שלא נטריח. ושלמה צווח כפל הרמון רקתך אל תהי קורא כן אלא ריקנין שבישראל רצוף מצות כרמון. והקב"ה מקלסן ראשך עליך ככרמל, הרש והעני שבישראל שקול עלי כאליהו שעלה בראש הכרמל. ודלת ראשך כארגמן הדלים והרשים שבהן שקולין עלי כדניאל שנאמר והלבישו לדניאל ארגונא, תדע לך שכן א"ר יהודה בן רבי שלום אפילו הדיוט שבהדיוטות אינו פושט פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצות. כיצד יצא לחרוש הוא מקיים לא תחרוש בשור ובחמור. בא לזורע הוא מקיים לא תזרע כרמך כלאים. בא לקצור הוא מקיים לקט שכחה ופאה. בא לדוש הוא מקיים לא תחסום שור בדישו. העמידה כרי הוא מקיים מצות התרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. בא לאפותה הוא מקיים מצות חלה הרי עשר מצות. ולא (עשה) [עוד] אלא כיון שהוא בא לאכול הוא פושט שתי ידיו ליטול לידים מה טעם אלא שהוא פושטן לפני הקב"ה והן מלמדין עליו סניגוריא. אמר ליה רבוני הרי עשר אצבעות לפניך אינם טועמות עד שיתקיימו עשר מצות בעפר, לפיכך אמר בלעם בני אדם שעושין כמה מצות בעפר מי יכול לקללן, הה"ד מי מנה עפר יעקב:
ילקוט שמעוני על התורה
תמות נפשי מות ישרים. משל לטבח שבא לשחוט פרתו של מלך התחיל המלך צופה, כיון שהרגיש שהמלך צופה התחיל משליך את הסכין ומשפשף בה וממלא את האבוס לפניה, התחיל לומר תצא נפשי שבאתי לשחטה והרי זכיתיה, כך בלעם אומר תצא נפשי שבאתי לקלל ואני מברך. ויקחהו שדה צופים ראה שישראל נפרצים שם ששם מת משה שנא' עלה ראש הפסגה יש פרצה גדולה מזו שראה בנחשים והיה סבור שבידו נופלין שם. והנה נצב על עולתו הוא וכל שרי מואב, בראשונה כתיב הוא וכל שרי מואב כשראו שלא הועילו כלום הניחוהו ונשתיירו עמו מקצת שרי מואב. ויאמר לו בלק מה דבר ה' שראה שאינו ברשות עצמו לומר מה שהוא רוצה ישב לו והיה משחק בו, כיון שראה שהיה משחק בו א"ל בלעם עמוד אי אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרים. קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור שניהם היו מנה בן פרס שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם שנאמר נאם בלעם בנו בעור: