ילקוט שמעוני על התורה
אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמיטין אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי היא ואתם לא עשיתם כן, עמדו וגלו ממנה והיא תשמיט מאליה עד שתרצה לפני כל שמיטין שהיא חייבת לי, לכך נאמר אז תרצה הארץ את שתותיה. והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם אנו אומר מורך בלבבכם אלא מורך בלבבם זו אימה ופחד דאגה ויראה. ורדף אותם קול עלה נדף, אמר ר' יהושע בן (יהודה) [קרחה] פעם אחת היינו יושבים תחת האילן ונשבה הרוח והטיחו עלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו הגיעונו פרשים, לאחר שעה נפנינו לאחורינו וראינו שאין אדם שם. וישבנו ובכינו ואמרנו אוי לנו נתקיים עלינו מקרא שכתוב בתורה ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב מפני אימה. ונפלו ואין רודף מבלי כח, וכשלו איש באחיו. אנו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה. ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם זו שעה שנלכדה בה ירושלים. ובדתם בגוים רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי, אחרים אומרים ואבדתם בגוים אין אבדן אלא גולה, יכול אבדן ממש, כשהוא אומר אכלה אתכם ארץ אויביכם הרי אבדן ממש אמור, הא מה אני מקיים ואבדתם בגוים אין אבדן אלא גולה. אמר רב מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים. מתקיף לה רב פפא דילמא כאבדה המתבקשת דכתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך, אלא מסיפיה דקרא ואכלה אתכם ארץ אויביכם. ודילמא כאכלת קשואין ודלועין: