וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃
צרור המור
ואמר ויצא בן אשה ישראלית. מפרשה של מעלה יצא כמאמרם ז"ל דרך המלך לאכול פת צונן וכו'. ויפה אמרו שיצא מפרשה של מעלה שפירושו שיצא מכלל התורה הניתנת לבני ישראל. שהפרשה של מעלה כולה רמוזה בתורה. וכן רמז באומרו ויצא שיצא למינות. כמוזכר בדבריהם יצא לתרבות רעה. והוא בן איש מצרי כבר אמרו אחת היתה ופרסמה הכתוב כאומרו ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. כי ממצרים התחיל מטה דן לילך לאחור ולא לפנים. וכן נאמר בהם לאחרונה יסעו. כי העובד עבודה זרה הולך לאחור ולא לפנים. ולכן כמו שבמצרים התחילו בזנות. נמשך הדבר לשמשון שהיה ממשפחת הדני. לומר לאביו קח לי אותה לאשה כי ישרה היא בעיני. מזמן קדום. והיא היא עבודה זרה דכתיב ביה ובעל בת אל נכר. אחר כך בעגלי זהב וישם האחד בדן. וכן פסל מיכה. באופן שכל זה נמשך משלומית בת דברי למטה דן. וכבר ידעת הטעות הנופל בהתחלות. הוא מעוות בעלילות. לא יוכל לתקון במועצות. כאומרו וזה החלם לעשות. ולכן זה הבן הנמשך אחר אביו המצרי. וזהו ויקוב בן האשה הישראלית את השם. כמאמרם ז"ל שהוא כמו ויקוב חור בדלתו. כי זה כפר בעיקר ועשה אחד אחר. כאומרו כי לא תשתחוה לאל אחר. לכן ויקוב חור בדלתו הוא פירוש ויקוב בן האשה. והוא שנקב חור בדלי"ת של אחד ועשה ממנו אחר. וזהו ויקוב חור בדלתו. ומאין בא לו זה. אמרו בסתרי תורה כי אביו של זה היה המצרי שהרג משה במצרים. דכתיב ויך את המצרי. ואמרו הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש. וזה הדבר היה בסוד בין ישראל כאומרו ויטמנהו בחול. וכבר ידעת הסגולה שיש בישראל. שאם יודע אחד מחבירו שהרג את הנפש. אם יפול ריב ביניהם יגלה מה שידע ומה שלא ידע. וכשאמר בכאן וינצו במחנה אולי אמר לו כלה מדברותך ולך אצל נגעים וגלולי אביך שהרגו משה בשם המפורש. וכששמע זה ויקוב בן האשה הישראלית את השם שהרג לאביו. כי אמר אמר איך ה' יצא ממקומו של רחמים לפקוד עון אבי עליו להרגו. ואז ויקוב את השם. ולמה חזר לומר ויקלל. אבל אולי כשידע שמשה הוא העושה וההורג. ויקלל ג"כ למשה. וכל זה רמוז באומרו את השם בהיפוך אותיות הוא משה. אשר עליו אמר ממכון שבתו השגיח. והוא כלול בממטטרון שר הגדול. וזהו משה וזהו השם. והיה חייב על קללת השם ועל קללת משה. לכן ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'. על איזה מהם חייב. ובאתהו התשובה הוצא את המקלל. ולא את הנוקב. כי השי"ת חס על כבוד הצדיק יותר מעל כבודו. כאומרם ז"ל שלא חשש השם על ירבעם שהיה מקטיר לע"ז. ועל ששלח ידו נגד עידו הנביא ותיבש ידו. ולכן אמר בכאן כבודי במקומי מונח. אבל על כבודך הוצא את המקלל וזהו כנגד ויקלל. ולפי שמשה אמר שאין זה ראוי כי קים ליה בדרבא מיניה. ואין כבודו כבוד כנגד כבוד השכינה. לזה חזר ואמר איש כי יקלל אלהיו וגו' ונוקב שם ה' מות יומת. שהיה מדת חדא דאית בה תרתי. בענין שכבוד הרב וכבוד התלמיד שוין: