בראשית א:כז הלכה: שלחן של ארבע, אהבת חסד, משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים ושב שמעתתא

וכן צריך שידבר דברי תורה על השלחן, שאע"פ שברך עליו ברכות המחוייבות לו לברך והוא עתיד ג"כ לברך על מזונו אינו נפטר בברכת המזון אלא אם כן מדבר דברי תורה, וכן אמרו רז"ל (אבות פ"ג דף ח) כל שלחן שאכלו עליו ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. כלומר כיון שדברו עליו ד"ת הרי זה השלחן אשר לפני ה', וכל שלחן שאכלו עליו ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר (שם כח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, כלומר שאין מזכירין שם דבריו של מקום. וכל זה להורות שלא נברא האדם לאכילה ולשתיה אלא לעסוק בתורה וז"ש הכתוב (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד. דרז"ל (סנהדרין דף צט.) אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה אם לעמל תורה כשהוא אומר (משלי ט״ז:כ״ו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הרי עמל פיו אמור הא מה אני מקיים כי אדם לעמל יולד לעמל תורה הוי אומר לעמל תורה יולד. וכן אמרו במדרש כשם שברא במעשה בראשית בהמות וחיות ועופות שקצים ורמשים ואחר כך ברא את האדם שנא' ויברא אלהים את האדם בצלמו כך כתוב בתורה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ואח"כ נולד האדם, וזהו שאמר הכתוב בסמוך (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה זכר הוי אומר לעמל תורה יולד, לא נולד האדם אלא לעמל תורה וכן כתוב אחריו וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שעד שלא נוצר הקיפתו תורה ומצות ואח"כ נולד, וזהו שאמר אשה כי תזריע וילדה זכר הטיל הקב"ה מצות לפניו ולאחריו והוא באמצע, וזהו שאמר כי אדם לעמל יולד לעמל תורה יולד ע"כ:

ואחר שבארתי לך ענין קדוש אבאר לך ענין הבדלה למען לא תחסר כל על שלחנך בין בחול בין בשבת, כי גם ההבדלה היא כבוד השבת לזכור את יום השבת בבואו וצאתו, כמו שדרשו רז"ל (פסחים דף ק"ו) זכור את יום השבת זכרהו בכניסתו וביציאתו: ודע כי ההבדלה בארבע ברכותיה היא רמוזה בפרשה ראשונה של בראשית. ברכה ראשונה בורא פרי הגפן רמוזה בפסוק ראשון במלת הארץ שהיא הגן הגפן בגן, והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ברכה שניה עצי בשמים רמוזה בלשון ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי הריח באמצעות הרוח. שלישית בורא מאורי האש הוא שכתוב יהי אור. רביעית המבדיל הוא שכתיב ויבדל אלהים בין האור. וכשם שמצינו הבדלה בהקב"ה בתחלת המלכות בבריאת העולם וחידושו, כך מצינו בו קדוש ביום השבת שהוא איסור המלאכות הוא שכתוב (בראשית א׳:כ״ז) ויברך אלהים ויקדש אותו ברכו במן וקדשו במקושש:

כתיב בקרא (בראשית א' כ"ז): "ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'". ופרשו המפרשים דהוא למדותיו. והינו שנתן בכח נפשו שיתדמה במדותיו להשם יתברך, שהוא רק להיטיב ולהתחסד עם זולתו, וכדכתיב בקרא (תהלים קמ"ה ט'): "טוב ה' לכל וגו'". ונאמר (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". וקיום כל העולם תלוי בזה וכדלקמן. נמצא ההולך בדרך הזה נושא עליו צלם אלקים, והמונע עצמו ממדת החסד, ואומר בלבו: מה לי להיטיב לזולתי, מרחיק עצמו מן השם יתברך מכל וכל. ^*ואגב נבאר קרא אחד הצריך לעניננו. כתיב ביחזקאל [ט"ז מ"ט]: "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה". הינו, שמדינתם היתה מלאה כל טוב, והיה לה שלות השקט, לה ולבנותיה, ולא היו צריכין לעזר [לעזר] לשום מדינה, ורצו למנע רגל זר מתוכם, שלא יעבר בה שום אדם מעירות אחרות, ולא להחזיק יד עני ואביון. ומפני שרצו למנע מאתם מדת צדקה וחסד, שקיום העולם תלוי בזה, על כן נעקרו הם וכל אשר להם מן העולם. והנה כשנתבונן היטב נראה, שקיום כל מין האנושי תלוי במדת צדקה וחסד. כי יש כמה עתות לכל אדם בעולמו, ולכל עת ועת צריך סעד ועזר לענינו. כיצד? לפעמים צריך שחברו יעזר לו בממונו, כגון: להלות לו איזה הלואה, וזה שיך אפילו אם הוא עשיר; או שחברו ימציא לו מלאכה, או איזה שאר עסק להשתכר מזה. [וזהו מצות: "והחזקת בו וגו' וחי אחיך עמך"]. וזהו כולל כמעט רב מין האנושי. ולפעמים צריך שחברו יעשה חסד עמו בגופו, כגון: בעת שהוא בשמחה, צריך לאנשים שישמחו עמו, [וזהו שמחת חתן וכלה]. דכשאדם מתבודד, לא יוכל להיות בשמחה. וכן כשהוא עצב, צריך לנחמו ולדבר על לבו [והוא מצות נחום אבלים וכיוצא בזה לנחמו מצערו], ולהפיגו מדאגותיו שלא יחלה על ידיהן. וכן לפעמים בעת שהוא איננו בביתו, כי אם בדרך באיזה משוי, מכרח הוא שיסיעוהו אנשים בענינו [וזהו מצות פריקה וטעינה]. ואם הוא מכרח לבוא לבית אחרים, צריך הוא שיכניסוהו כראוי לפי כבודו [וזהו מצות הכנסת אורחים, ששיך אף על אנשים שאינם עניים, וכדלקמן בחלק ג' בפרק א']. ואם הוא חולה, צריך לאנשים שיבואו לבקרו ולהתבונן בעניניו, אולי יוכלו להחלימו [וזהו מצות בקור חולים]. ואם השלים ימי חייו ונפטר, בודאי צריך לאנשים שיתעסקו עמו בגמילות חסד של אמת. כלל הדבר העולם לא יוכל להתקים בלתי מדה זו, לכך פרטה התורה בכמה מקומות, שיתחזק האדם למדה זו. ונוכל לאמר שזהו גם כן כונת מאמרם (אבות פרק א' משנה ב') על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. גם נוכל לאמר, דהנה ידוע שתכלית כל החמודות היא, שיזכה האדם לבסוף לישב לפני ד' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו הנעם האמתי והענג הגדול מכל הענוגים שיכולים להמצא. אך כל זה תלוי, אם התדבק עצמו בה' בעודו בחייו בכל כחו, כמו שכתוב (דברים י"א כ"ב): "ולדבקה בו". ורוצה לומר, "לדבקה" במדותיו, כמו שאמרו חז"ל (ספרי פרשת עקב פסקה מ"ט). והינו, שיזרז עצמו כל ימיו להתדבק במדות השם יתברך, שהם רק לטוב ולחסד, וכמו שכתוב (מיכה ז' י"ח): "כי חפץ חסד הוא". אז יזכה לישב עולם לפני ד' ולהשביע בצחצחות נפשו. מה שאין כן אם בחייו היה מדתו שלא להיטיב לזולתו, הפוך דרך השם יתברך, איך יזכה לבסוף להתדבק בה'? וזהו באמת מאמר הגמרא (בערובין פ"ו.): דרש רבא בר מרי (תהלים ס"א ח'): "ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו". אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן ש"חסד ואמת מן ינצרהו". [ופרש רש"י: אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן שיש עשירים גומלים חסדים, ומזמנין מזונות לעניים, והם ינצרוהו; מן, לשון מזונות:] ומה שאמר הכתוב "ינצרהו", כי באמת במקום קדוש כזה, דהינו מי שזוכה לעמד לפני ה' אלהי השמים, צריך שם שמירה יתרה, ששם מצויים המלאכים והשרפים, שאחד מהם יכול לשרף כל העולם כלו מהבל פיו, וכדאיתא בספרי האזינו (פסקה ש"ו). ^*זה לשון הספרי (פרשת האזינו פסקה ש"ו): "יערף כמטר לקחי" - חכמים אומרים: אמר להם משה לישראל: שמא אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, וכמה יגיעות יגעתי בה, כענין שנאמר (שמות ל"ד כ"ח): "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה". ונכנסתי לבין המלאכים, ונכנסתי לבין החיות, ונכנסתי לבין השרפים, שאחד מהם יכול לשרף כל העולם כלו. נפשי נתתי עליה, דמי נתתי עליה. כשם שלמדתי אותה בצער, כן תהיו אתם לומדים אותה בצער וכו'. וצריך לזה זכות גדול, שלא יפגעו בו כחות הדין. ולכך אמר הכתוב (תהלים שם), מי שיש בו מעלת האמת, שהיא התורה, וגם מעלת החסד, הם ינצרוהו, שלא יפגעו בו. וכזה גם כן אמרו חז"ל (בירושלמי תענית פ"ד ה"ב): "ואשים דברי בפיך" (ישעיה נ"א ט"ז) - זו דברי תורה. "ובצל ידי כסיתיך" - זו גמילות חסדים. [רוצה לומר, שעל ידי גמילות חסד שהאדם עושה בידו, זוכה שהשם יתברך יכסה עליו גם כן בצל ידו]. ללמדך, שהעוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה ויושב בצלו של הקדוש ברוך הוא. ומזה יבין האדם, כמה צריך להיות לו אהבה למדה זו. וממילא כאשר יהיה לו אהבה לזה, יהיה לו הדבר למציאה, כאשר יזמין לו ה' לעשות חסד, ויעשנה בגדר השלמות, ולא יתביש הלוה על ידו, ועבור זה יברכהו ה'. ועוד, כאשר יהיה לו אהבה למדה זו, יזרז גם אחרים לעשות חסד, וכמו שכתב רבנו יונה באגרת התשובה שלו (אות ט"ז).