ישעיהו מג:כא הלכה: שלחן של ארבע, בן איש חי, משנה תורה, סדר התפילה ואבודרהם

וכבר ידעת מחכמת היצירה באדם שיש בו שבעה נקבים. ב' אזנים. ב' נחירים. ב' עינים והשביעי הפה. והקב"ה בתר בשביעיות. ברא רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות שנא' (תהילים ס״ח:ה׳) סלו לרוכב בערבות, ברא שבעת ימי השבוע ובחר בשביעי שהוא שבת הוא שאמר (שם קלט) ימים יוצרו ולו אחד בהם. ברא ז' אקלימים ובחר בז' שהוא ארץ ישראל שנא' (שם קלב) כי בחר ה' בציון. והתבונן ע"ז הפסוק (בראשית י״ב:ו׳) והכנעני אז בארץ, ובסוד פסוק (משלי ל״א:כ״ד) וחגור נתנה לכנעני, החגור נתון באמצע הגוף. ברא שבעה נקבים בראש ובחר בשביעי שהוא הפה, וידוע שלא בחר בו מפני האכילה והשתיה אלא מפני התורה והמצוה ושיברך לשמו ושיספר תהלתו כענין השמים וצבאותיהם המספרים כבודו כמו שאמר (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. וכן כתוב (ישעיהו מ״ג:כ״א) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ומן הידוע שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, וכן הודיענו הנביא כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו וכו' למענהו לקלסו מלשון (שמות ט״ו:כ״א) ותען להם מרים, ואם הכל נברא לקלסו אצ"ל הפה שהוא כלי מיוחד לקלסו שלא נברא אלא לכך:

ויאמר פרעה, הן רבים עתה עם הארץ, והשבתם אותם מסבלתם (שמות ה, ה). נראה לי, בסייעתא דשמיא: הכתוב אמר (איוב ה, ז): "אדם לעמל יולד", אך יש הפרש בין ישראל ובין אומות העולם, כי ישראל נולדו לעמלה של תורה, שעושים על-ידי עסק התורה בניין ברוחניות למעלה, ולכן כתיב (ישעיה נד, יג): "וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך", ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד.): אל תקרי "בניך" אלא "בוניך" לשון בניין, כי ישראל עושין בניין רוחני בעסק התורה שהוא בפה, אבל אומות העולם נולדו לעמל עולם הזה הגשמי שהוא בידיים; ולכן אמר (בראשית כז, כב): "הקול קול יעקב" – כי הוא תם יושב אוהלים, באהלה של תורה לבנות בניינים בפה; אך "הידיים ידי עשו" לבנות בניין גשמי בידיים; ולכן כתיב (ישעיה מג, כא): "עם זו יצרתי לי, תהילתי", היא התורה "יספרו", כי לעמלה של תורה שהוא בפה יצרתי אותם. והנה ישראל, בהיותם במצרים דעדין לא נתנה להם תורה, היו עוסקים בעמל הגשמי, בחומר ובלבנים, לבנות ערי מסכנות, ובא משה רבנו ע"ה להוציאם ולסלקם מעבודה זו כדי לקבל להם תורה, שאז יהיה עמלם בבניין הרוחני, לקים מה שנאמר: "וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך"; ופרעה בא לטעון כנגדו מחמת השר שלו: "הן רבים עתה עם הארץ", פרוש: אף-על-פי שבאמת הן רבים במעלה, שנבראו לעבודה של בניין הרוחני, ככתוב: "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו", אך עתה, באשר הוא שם "עם הארץ", שלא נתנה להם התורה שבה יעשו בניין הרוחני העליון, ורק שם "עם הארץ" יש להם, אשר ראוי להם עמל הגשמי שהוא בניין החומרי, ואיך תשביתום מסבלותם ?! וזהו: "והשבתם אתם מסבלתם" אלו?! אתמהא, דהא עתה ראויים סבלות אלו להם! ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ב"ר ה, כב) שעתה הוסיף פרעה עליהם העבודה, לעבוד גם ביום השבת, אחר שכבר פטרם מקדמת דנא מלעבוד ביום השבת על-פי עצתו של משה רבנו ע"ה בהיותו בבית פרעה. ובזה פרשתי מה שכתוב (שמות ה, ד): "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו", כוונתו בזה על ביטול העבודה ביום-שבת שהייתה מתחילה על-פי עצתו של משה רבנו ע"ה שיעץ את פרעה בכך, ועתה השר שלו חזר בו והפך לבב פרעה בזה באמרו: מאחר כי אין להם עדיין תורה לעסוק בה בבניין רוחני, למה יבטלו מן עבודה הגשמית ביום-שבת? ובזה מובן הטעם שאמרו רבותינו ז"ל (פס"ר כג, ט): לא נתנו שבתות לישראל, אלא לעסוק בהם בתורה; והינו כי ישראל יש בהם כוח לבנות בניין רוחני ועליוני על-ידי עסק התורה, ולכך נקראו "בנאים", וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך". וזה הבניין שבונים אותו על-ידי עסק התורה, הוא נעשה בחלק עולם הבא, ולכן בשבת שהוא מעין עולם הבא כמו שאמרו חז"ל (ברכות, נז:) – צריך להרבות בו בעסק התורה, כי אז יצליחו בו יותר בבניין הרוחני. ולכן כתבו המקובלים ז"ל, דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול; ולכן, מאחר שנעשה בניין רוחני ועליוני בשבת מן עסק התורה, נאסר בשבת בניין הגשמי לגמרי; ולכן שנו במשנה (שבת עג.): הבונה, מכלל ט"ל מלאכות האסורים בשבת, כי הבניין הוא אב מלאכה.

שבח זה ד"נשמת כל חי" הוא יקר ומעולה מאד, וצריך לאמרו בנעימה, והוא מסוגל על כל צרה שהאדם עומד בה, שידור נדר לומר אחר הצלתו מהצרה שבח זה של "נשמת כל חי" ויועיל לו; וכמו שכתוב בשם רבי יהודה החסיד ז"ל. ונזכר בתחילתו נשמה ורוח, כי לא זכו לנשמה ורוח אלא ישראל, אבל אומות העולם, אין להם אלא נפש מצד הקליפה; ועל שבח זה נאמר (ישעיה מג,כא): "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". ונודע דסוד "נשמת כל חי" הוא בחינת תוספת קדושת שבת בעולם היצירה.