נִבְזֶ֤ה ׀ בְּֽעֵ֘ינָ֤יו נִמְאָ֗ס וְאֶת־יִרְאֵ֣י יְהוָ֣ה יְכַבֵּ֑ד נִשְׁבַּ֥ע לְ֝הָרַ֗ע וְלֹ֣א יָמִֽר׃
ספר מצוות קטן
לירא פי' שיש לו לירא שלא לעבור על דעת קונו ומה שצוהו לא בשביל דאגת (פורענות בלבד אלא אפילו אינו ירא כלל ובטוח שלא יקבל פורענות יש לו לירא ולכוין ולדאג שלא יכעיס מלך גדול ונורא עליו: ואזהרה מכאן למוציא שם שמים לבטלה: והאהבה והירא' יכולין להיות במקום אחד כמו שמצינו באברהם שנקרא אוהב וירא: אוהב שנאמר (דברי הימים ב כ) לזרע אברהם אוהבך. וירא שנאמר (בראשית כב) כי ירא אלהים אתה: ואם תאמר היאך יתכן להיות אם יהיה אוהב אינו ירא ואם ירא אינו אוהב: אשכילך: האוהב הוא הזריז במצות עשה ולא תעשה וכמו כן שלא על מנת לקבל פרס: כי כשיחשוב אדם הטוב' שעשה לו הקב"ה שיצרו ובראו מהבל וריק מטיפה סרוחה שנא' (איוב ו) הלא כחלב תתיכני ואחר כך נתן לו לחם לאכל ובגד ללבוש ושאר טובות אין מספר: ויש לו לחשוב במי שהוא למט' ממנו בעוני וביסורין א"כ אם יטרח כל ימיו [פירוש בתורה ובמצו'.] ויחיה כפלי כפלי' לא' יספיק לגמול ליוצרו אחת מני אלף מן הטובות שעשה לו: כי מה טיבו להחשב יותר מיתוש אחד רק ברצון בוראו הלא יוצר היתוש יצרו גם יחשוב בגדולתו של הקב"ה ובענוותנותו וחכו ממתקי': והנה אפי' לא נהנה האדם ממנו כביכול יש לאוהבו מפני מדותיו הטובות: ואהבה זו היא כמו שמצינו בבריותיו שברא: כי יש אדם נאהב יותר מאותו שלא נהנה ממנו כלל מפני מדותיו הטובות: מאותו שנהנה ממנו: ומדת האהבה זו היא זריזות להיו' זריז לעשות גדר לפרוש קודם שיבא החטא לידו ומדת האהב' שזהו זריזות גדול' ממדת הירא' שזהו זהירו' להיות זהיר כשתבא עבירה לידו אל יעשנה אבל האהבה היא זריזות מקוד' לכן שלא יבא לידי עביר': ועוד שזה לאלפי' דורות וזה לאלף דור: גם אמרו חכמים זהירות מביא לידי זריזו': א"ה הזהיר הרי זה משובח והעושה מאהבת שכר או מיראת יסורין טוב הוא שמאמין בהקב"ה שיש בידו להטיב לו אם יעשה רצונו: ולהביא עליו פורענות אם יעבור על מצותיו: אך לא הגיע לעיקר המצוה אלא העוש' מאהב' שלא ע"מ לקבל פרס והעושה מאהבת אדם או מיראת אדם זו היא מדה רעה: אך מ"מ יעשה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: ובאהבה וביראה כתיב את [ה' אלהיך] לרבות ת"ח: גם אמרו חכמי' מורא רבך כמורא שמים: על כן יש לאהבם ולירא מהם ועוד אמרו חכמים במסכת שבת דמוקיר רבנן הוו ליה חתנין רבנן משמע שמצוה לכבדם. ויש סמך לדבריהם דכתיב (תהילים טו) את יראי ה' יכבד. וכתיב כבד את ה' מהונך. ואמרינן דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן דדחיל מרבנן הוא גופיה הוה צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא משתמעין מיליה כי צורבא מרבנן :
משנה תורה, הלכות שבועות
אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין בָּזֶה דֹּפִי. וּמִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ בְּדָבָר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא שֵׁמֶץ מִינוּת. אַף עַל פִּי כֵן רָאוּי לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה. וְאֵין נִזְקָקִין לְהַתִּיר אֶלָּא מִפְּנֵי דְּבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. וְטוֹבָה גְּדוֹלָה הִיא לְאָדָם שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע כְּלָל. וְאִם עָבַר וְנִשְׁבַּע שֶׁיִּצְטַעֵר וַיַּעֲמֹד בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טו ד) "נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר" וְכָתוּב אַחֲרָיו (תהילים טו ה) "עשֵֹׁה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
ספר חסידים
שורש ענוה במקום שיש גדולה וכבוד ירחיק עצמו ולא יכלול עצמו עם שאר בני אדם כיצד שהיה לפני רבו וזכר קשיא או תמיה אשר תמה או תירוץ אשר תירץ אל יאמר לרבו או לחבירו כך תרצתי או כך הקשיתי אלא כך הקשית כדי שלא יהנה לבבו ועוד יתן לרבו או לחברו הכבוד ולא לו וכן מצינו במשה שאמר ליהושע בחר לנו אנשים מכאן למד ר"ג שפי' מלתא באנפאי ובאנפי חבראי ועוד כתיב' שאמר הקב"ה לישעיהו את מי אשלח ומי ילך לנו מכאן למדה תורה דרך ענוה לרבני' ואם יקשה בעיניך למה כתיב את מי אשלח ולא כתיב נשלח שלא יאמר שתי רשויות הן וצריך שיקדים שם חבירו לשמו לכל דבר, בל' לעז בו"ש אימ"ניי ולא יאמר מנ"יי איבו"ש כמו שהיו עושין ב"ש וב"ה שהי' כל אחד מזכיר טעמו של חבירו קודם טעמו כאשר הוא מספר שניהם ואף בדברי העולם. וכשיושב בישיבה ויודע קשיא ותירוץ טוב אל יקפוץ לאמרו עד שיראה שלא ישימו על לב אז יפתח פיו וכשהוא שומע על חבירו מדבר דבר אחד והוא יודע אותה כמו כן אל יקפוץ ואל יכנס בדברי חבירו לומר ידעתיה אלא ישתוק וישמענו כי פעמים רבות יהיה אשר ישמע בדבר טעם אשר לא שמע וגם מה הנאה יש לו להתפאר בדבר לאמר גם כמוך ידעתי. סוף דבר כל מה שאדם יכול למעט כבודו כדי להגדיל כבוד יראי ה' צריך לעשו' שנא' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד ואם יראה שאחרי' מתכבדי' בענוה ולו הבושת ישמע להם כגון שהם גדולים ממנו והם אינם רוצי' לילך לפניו כלו' אף ענוי' אנחנו ובזה הוא מתבייש שיש לו לילך לפניהם וקיבל הבושת שדוחקי' אותו שילך והוא מצטער פן יאמרו עליו כמה הוא חצוף זה אשר הולך לפנינו שאנו גדולים ממנו כמה הוא מתגאה ובזה מתכבדים הם אעפ"כ יש לו לקבל הבושת כדי לכבדם ולהם יחשב חטא ועון שמתכבדי' בקלונו. אל יכבד את חבירו במה שמתבייש כגון שקוראין לו בשמו והוא קוראו רבו כי אין זה כבודו כי הוא מתבייש בזה ודומה לו ללצנות וללעג ולא יכבד שם רבו בפני רבו אחר ולא את רבו בפניו שיאמר לרבו פלוני רבך שהרי אמרו לו תלמידיו לרבי אלעזר על רבו רבן יוחנן בן זכאי כבר נמנו עליך חביריך והתירוהו ואל יהנה מענוותנותו כבר אמרנו שלא ישבח אדם בענוה שלו שנא' יהללך זר ולא פיך ואם רוצה לשבח עצמו לתלמידו ולחבירו כדי שילמד מדרכיו יכול הוא לשבח את עצמו כמו שאמר דוד ואהיה תמים עמו כי שמרתי דרכי ה' וכן מצינו אותו שהגיד לתלמידיו במה האריך ימים. אל יעמוד אדם במקום שמשבחים אותו שאי אפשר שלא יהנה בו כל זכיות שאדם עושה ואינו ענוה כמו תבשיל בלא מלח וכל ענוה שאין בא יראת שמים כמאכל בלא תבלין העוה"ז כנגד העוה"ב כמו ישן כנגד ער בחלום אין מתבייש שאם היה מתבייש לא היה נראה לו כאילו [שוכב עם האשה ומשחק עמה] ולא היה עושה דברים שאדם מתבייש בהם כשהוא ער והטעם לפי שהחלומות באים על ידי הרהורים וכשאדם מהרהר אין מתבייש מן הרהורים שאין אדם יודע ומבין שחבירו מהרהר בלבו לפיכך אינו מתבייש בחלומו ומי שהוא י"ש בכל לב שירא מבוראו מלהרהר דבר רע כשהוא ער גם לעולם לא יבא לו הרהור רע בחלומו. וכן אמר יחזקאל ונפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי קרי בליל' וכן דרשו רבותינו ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה: