הלכה על בראשית 43:39

"ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה וכו'" (בראשית מג, יא), נראה לי בסיעתא דשמיא דידוע ה"א ראשונה דשם הוי"ה נקראת אם העליונה, וגם ה"א אחרונה נקראת אם, שהיא אימא תתאה, אלא שזו נקראת בשם כן דהיא כן ומושב לכל העולמות שהיא סופא דכל דרגין כידוע, וזה שאמר "אם כן" קרי בה אם בצר"י רוצה לומר אם שהיא כן, "אפוא זאת עשו" זאת ז' אות רמז לאותיות השם והכסא, או רמז לאותיות שדי ואותיות אדני שנפגמו בחטא אדם וחוה, "עשו" רוצה לומר תקנו כמו "ובן הבקר אשר עשה" (בראשית יח, יח), או זאת כינוי לתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבא פרשת אחרי זאת כינוי לתורה כמה דאת אמר "וזאת התורה" (דברים ד, מד), עוד אמרו רבותינו ז"ל "זאת" כינוי לתפלה כמו שכתוב "ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפלה והתחנה הזאת" (מלכים-א ח, נד), וכן בדוד הוא אומר "על כן מצא עבדך להתפלל לפניך את התפלה הזאת" (שמואל-ב ז, כז), והיינו רוצה לומר על ידי עסק התורה והתפלה תתקנו את ה"א אחרונה הנקראת אם ונקראת כן, ופירש הדבר קחו מזמרת הארץ הם התפילות שיש בהם שבח וזמרה גם בהם יהיה זמר עריצים על ידי הברור של ניצוצות קדושה הנעשה על ידם, בכליכם רמז לניצוצות הקדושה שנקראים כלים כנודע סוד שבירת הכלים שאנחנו צריכין לבררם ולתקנם דבר יום ביומו על ידי התפילות עד גמירה, כי הקדוש ברוך הוא עשה זאת לזכותינו בשכל טוב לעולם הבא במה שמסר בירורם ותיקונם בידינו, וכמו שכתבתי בסיעתא דשמיא על מאמר רבי יוסי בסוף מסכת כלים אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה, ולכן אמר בכליכם שייחס אותם להם, והורידו לאיש מנחה, לאיש רמז לאות וא"ו דשם הוי"ה שנקראת בשם איש, מנחה מן הבירורים האלה, או מנחה -- ח"ן מ"ה, שיתמלא בשם הוי"ה דאלפין דהוא מספר מ"ה וידוע כי תשלום מספר שם מ"ה על ידי אות אלף דמלוי וא"ו כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בדרוש יציאת מצרים, והתחיל להזכיר ששה מינים "מעט צרי וכו'", כנגד ששת ימי החול שבהם תהיה מלאכת הבירור, ולכן ראשי תבות ששה מינים אלו הוא שם קדוש צדנלב"ש, והיינו צד"ן לשון צידה שהבירור נקרא בשם צידה, שניצוצות קדושה נצודין ויוצאין מתוך הסיגים והקליפות, ואותיות לב"ש שיהיו לבושין לאות וא"ו דשם הוי"ה ולאות ה"א אחרונה ולכן קראו רבותינוז"ל את התפילות דברים העומדין ברומו של עולם: ומאחר שהתפילות עניינם נורא ונשגב שנעשה בהם בירורים גדולים אשר העולמות העליונים תלויים בהם, וגם הגאולה העתידה להיות במהרה בימינו אמן תלויה בהם, לכך נכון להשתדל ולהזהר להתפלל בבית הכנסת שהיא דוגמת בית המקדש ונקראת מקדש מעט ששם השראת שכינה, ויצליח האדם בתיקון התפילות שם עשר ידות על מה שהיה מתפלל בביתו, ששם בבית הכנסת ימצא תרתי לטיבותא הן מצד קדושת המקום והן מצד ברוב עם הנמצאים שם:

ויאמר אליהם ישראל אביהם, אם כן אפוא זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בוטנים ושקדים. וכסף משנה קחו בידכם וכו' (בראשית מג, יא). ונראה לי, בסייעתא דשמיא: דידוע, ברורים של שבירת כלים הם שתי בחינות: האחת הם בבחינת הא אחרונה, והאחת הם בבחינת ואו דשמא קדישא. וידוע דשני בחינות אלו ישנם בסוד היושר ובסוד העיגולים; ולזה אמר "קחו", בטעם שני פשטין (גרשים) רמז לבחינת היושר ובחינת העיגולים; "מזמרת הארץ" – הם ברורים השיכים לבחינת הא אחרונה שמכונית בשם "ארץ"; ועוד גם-כן "והורידו לאיש" – הוא בחינת ואו דשמא קדישא; "מנחה" – הם ברורים ששיכים לו. והזכיר שישה מינים – "צרי ודבש וכו'", כנגד שישה קצוות שבו. ואמר עוד: "וכסף משנה קחו בידכם", הכוונה: כי כל ברור מוכרח שיהיה בו ועל ידו המשכת אורות חדשים, וזהו "וכסף משנה", "ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם", פרוש: "את הכסף" הוא הברור אשר בררתם והעליתם למעלה בגלגול הקודם אשר החזירוהו ושבו אותו מן השמים. "בפי אמתחתיכם" – הוא גלגול זה, "תשיבו" אותו עוד הפעם אל מקומו ושרשו, "בידכם" – על-ידי תוספת תיקון מחדש, "אולי משגה הוא", פרוש: שגיתם בו מקודם באיזה חסרון שנעשה בו. דלכך הושב עתה מן השמים בגוף שלכם בסוד הגלגול עוד הפעם, כדי להשלים תיקונו בתוספת מרובה; ועל-ידי שלמות תיקון הברור, אז "את אחיכם", הוא משיח בן יוסף "קחו", שלא ייהרג על-ידי ארמילוס הרשע, "וקומו שובו אל האיש", הוא משיח בן דוד שזוכה לשלמות החמישה שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה, כי ייקח גם יחידה; ולזה אמר "האיש", דהיינו "איש ה'", כלומר, בעל החמישה. "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש", הוא משיח בן דוד הנזכר, שתזכו לרחמים גדולים בימיו, וכמו שכתוב (ישעיה נד, ז): "וברחמים גדולים אקבצך"; "ושלח לכם את אחיכם אחר", הוא אליהו זכור לטוב: "ואת בנימין", הוא משה רבנו עליו השלום שהוא "בן ימין" שהוא בקו הנצח שהוא ימין, גם היה כולו מצד החסדים בסוד (שמות ב, ב): "ותרא אתו כי טוב הוא". וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר ב, יב): לעתיד יבוא משה רבנו ע"ה ללמדנו תורה, ויהיה אליהו זכור לטוב מתורגמן שלו; "ואני" – שופרה דאדם קדמאה, "כאשר שכלתי" מקדם כשהייתי בגלגול אדם הראשון, "שכלתי" עתה לסטרא-אחרא; קרי בה: "שכלתי" – השין בחיריק וכף בפתח, שאעשה פעל יוצא לאחרים לנחש כאשר עשה; והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי. נמצא, על-ידי הברור שנעשה לניצוצי הקדושה של שבירת הכלים וכיוצא בהם, מוכרח שנוליד ונמשיך אורות חדשים, וכאשר בארנו במה שכתוב (בראשית מג, יב): "וכסף משנה קחו בידכם". ובזה פרש עטרת ראשי הרב מו"ר אבי ז"ל רמז מאמר רבותינו ז"ל בגמרא בביצה (דף ב.): מאן דאית לה מוקצה, אית לה נולד; ומאן דלית לה מוקצה, לית לה נולד; כלומר: "מאן דאית לה מקצה", הם ניצוצי הקדושה שנפלו בקליפות שנקראים מוקצה, שהוא טורח לבררם ולהעלותם - "אית לה נולד" – שהוא יכול על-ידי זה להוליד נשמות חדשות ואורות חדשים; "ומאן דלית לה מקצה", שאינו מברר ניצוצי הקדושה המוקצים בקליפה – "לית לה נולד"; עד כאן דבריו, דברי פי חכם חן. ולכן צריך האדם להיזהר בהלכות מוקצה בשבת, כדי שעל-ידי-כך יהיה לו כוח לברר ניצוצי הקדושה שהם גם-כן נקראים מוקצה, ואז יהיה לו כוח ממילא בנולד, להוליד נשמות בשבת הנולדים מכוח הברור, מה שאין כן הנכשל במוקצה בשבת, לא יהיה לו כוח לברר ניצוצי הקדושה המוקצין, מידה כנגד מידה, ואז ממילא אין לו נולד.

ויאמר אליהם ישראל אביהם, אם כן אפוא זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בוטנים ושקדים. וכסף משנה קחו בידכם וכו' (בראשית מג, יא). ונראה לי, בסייעתא דשמיא: דידוע, ברורים של שבירת כלים הם שתי בחינות: האחת הם בבחינת הא אחרונה, והאחת הם בבחינת ואו דשמא קדישא. וידוע דשני בחינות אלו ישנם בסוד היושר ובסוד העיגולים; ולזה אמר "קחו", בטעם שני פשטין (גרשים) רמז לבחינת היושר ובחינת העיגולים; "מזמרת הארץ" – הם ברורים השיכים לבחינת הא אחרונה שמכונית בשם "ארץ"; ועוד גם-כן "והורידו לאיש" – הוא בחינת ואו דשמא קדישא; "מנחה" – הם ברורים ששיכים לו. והזכיר שישה מינים – "צרי ודבש וכו'", כנגד שישה קצוות שבו. ואמר עוד: "וכסף משנה קחו בידכם", הכוונה: כי כל ברור מוכרח שיהיה בו ועל ידו המשכת אורות חדשים, וזהו "וכסף משנה", "ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם", פרוש: "את הכסף" הוא הברור אשר בררתם והעליתם למעלה בגלגול הקודם אשר החזירוהו ושבו אותו מן השמים. "בפי אמתחתיכם" – הוא גלגול זה, "תשיבו" אותו עוד הפעם אל מקומו ושרשו, "בידכם" – על-ידי תוספת תיקון מחדש, "אולי משגה הוא", פרוש: שגיתם בו מקודם באיזה חסרון שנעשה בו. דלכך הושב עתה מן השמים בגוף שלכם בסוד הגלגול עוד הפעם, כדי להשלים תיקונו בתוספת מרובה; ועל-ידי שלמות תיקון הברור, אז "את אחיכם", הוא משיח בן יוסף "קחו", שלא ייהרג על-ידי ארמילוס הרשע, "וקומו שובו אל האיש", הוא משיח בן דוד שזוכה לשלמות החמישה שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה, כי ייקח גם יחידה; ולזה אמר "האיש", דהיינו "איש ה'", כלומר, בעל החמישה. "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש", הוא משיח בן דוד הנזכר, שתזכו לרחמים גדולים בימיו, וכמו שכתוב (ישעיה נד, ז): "וברחמים גדולים אקבצך"; "ושלח לכם את אחיכם אחר", הוא אליהו זכור לטוב: "ואת בנימין", הוא משה רבנו עליו השלום שהוא "בן ימין" שהוא בקו הנצח שהוא ימין, גם היה כולו מצד החסדים בסוד (שמות ב, ב): "ותרא אתו כי טוב הוא". וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר ב, יב): לעתיד יבוא משה רבנו ע"ה ללמדנו תורה, ויהיה אליהו זכור לטוב מתורגמן שלו; "ואני" – שופרה דאדם קדמאה, "כאשר שכלתי" מקדם כשהייתי בגלגול אדם הראשון, "שכלתי" עתה לסטרא-אחרא; קרי בה: "שכלתי" – השין בחיריק וכף בפתח, שאעשה פעל יוצא לאחרים לנחש כאשר עשה; והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי. נמצא, על-ידי הברור שנעשה לניצוצי הקדושה של שבירת הכלים וכיוצא בהם, מוכרח שנוליד ונמשיך אורות חדשים, וכאשר בארנו במה שכתוב (בראשית מג, יב): "וכסף משנה קחו בידכם". ובזה פרש עטרת ראשי הרב מו"ר אבי ז"ל רמז מאמר רבותינו ז"ל בגמרא בביצה (דף ב.): מאן דאית לה מוקצה, אית לה נולד; ומאן דלית לה מוקצה, לית לה נולד; כלומר: "מאן דאית לה מקצה", הם ניצוצי הקדושה שנפלו בקליפות שנקראים מוקצה, שהוא טורח לבררם ולהעלותם - "אית לה נולד" – שהוא יכול על-ידי זה להוליד נשמות חדשות ואורות חדשים; "ומאן דלית לה מקצה", שאינו מברר ניצוצי הקדושה המוקצים בקליפה – "לית לה נולד"; עד כאן דבריו, דברי פי חכם חן. ולכן צריך האדם להיזהר בהלכות מוקצה בשבת, כדי שעל-ידי-כך יהיה לו כוח לברר ניצוצי הקדושה שהם גם-כן נקראים מוקצה, ואז יהיה לו כוח ממילא בנולד, להוליד נשמות בשבת הנולדים מכוח הברור, מה שאין כן הנכשל במוקצה בשבת, לא יהיה לו כוח לברר ניצוצי הקדושה המוקצין, מידה כנגד מידה, ואז ממילא אין לו נולד.

הפן השני, לומר שלזה קאמר שצבעו בה תכלת לכל ישראל, משום שבאמת אי אפשר כלל לצבוע צבע התכלת במקום אחר, ורק בעיר לוז מסוגלת העיר שהטביע בה הקב"ה, כדאמרן דלא שלטא בה ההוא מחבלא, הטביע בה ג"כ סגולה זו, שיהיו יכולין לצבוע בה צבע התכלת, הא ג"כ ליתא, ולא ניתן להאמר כלל, שהרי כפי הנראה מהש"ס במסכת סוטה (שם) זכה עיר לוז בזכות אותו האיש שבנה אותה כדאמרינן התם, ומה כנעני זה שלא דבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות כו' יעו"ש, ואי צביעת התכלת ג"כ אי אפשר במקום אחר, ורק מסגולת עיר לוז שהטביע בה הקב"ה בזכות אותו איש שבנה אותה, הטביע בה ג"כ סגולת צביעת התכלת, אם כן מקמי הכי, לא היתה צבע התכלת בעולם, והרי מצינו ביעקב אבינו ע"ה, ששלח ליוסף תכלת, כדאיתא במדרש בראשית רבה (סו"פ צא) קחו מזמרת הארץ בכליכם (בראשית מג) רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון כו' יעו"ש, והיינו תכלת, דכל עיקר טוביה דחלזון לא אשכחן אלא במה שמוציאין ממנו צבע התכלת, והרי אז לא נבנתה עדיין עיר לוז, וכן תכלת שבמשכן מהיכא הויא, ודוחק לומר על כל זה שהיה בדרך נס, אכן אי משום הא לחודא לא איריא, דשפיר יש לומר, דסגולות הללו הטביע הקב"ה במקום עיר לוז מששת ימי בראשית מיד בתחלת הבריאה, ויעקב אבינו ע"ה ידע מזה המקום שמסוגלת לעשות שמה צבע התכלת מדם החלזון, וזכות אותו האיש, לא היה אלא במה שזכה וקרה לבנות עירו בזה המקום, ועל כרחנו צריכין אנו לומר כן, כי היכי דדברי הש"ס (שם) והזוה"ק (שם) לא יהיו סותרים זה את זה, דלהדיא מסיק בזוה"ק (שם) אתו שאילו ליה לרבי שמעון, אמר לון ודאי ההוא אתר לא שלטא עליה מלאך המות, וקב"ה לא בעי דבההוא אתר ימות בר נש לעלמין, ואי תימא דקדם לכן בההןוא דוכתא עד לא אתבני מיתו ביה בני נשא, לאו הכי, אלא מיומא דאיתברי עלמא אתתקן ההוא אתר לקיומא ורזא דרזין הכא לאינון דמסתכלי ברזא דחכמתא וכו' יעו"ש, אלא על כרחך, הא דאיתא בש"ס (שם) ומה כנעני זה כו' גרם הצלה לו ולזרעו כו' היינו מה שזכה וקרה לבנות עירו במקום זה:

קדשה בכסף פחות משוה פרוטה אע"פ ששלח לה סבלונות (פי' דורונות כי הוא לשון סבל ומשא ונמצא משא בלשון מתנה כמו וישא משאות) אח"כ אין חוששין ששלח אותן סבלונות לשם קדושין אבל אם קדשה בפחות משוה פרוטה ואח"כ בא עליה סתם בפני עדים צריכה גט שודאי בעל לשם קידושין: הגה וה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה צריכה גט דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין (טור סי' מ"ו) (תשו' הרא"ש כלל ל"ה) ודוקא בכה"ג שכל אדם יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום ולכן בעל לשם קדושין אבל במקום דאיכא למיטעי צריך קידושין אחרים (תשו' מיי' סוף נשים) כמו שנתבאר סי' זה סעיף ד':

עַל שֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן הַגָּדֵל בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, לַחֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁגָּדֵל בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל קָבְעוּ לוֹ בְרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב.