הלכה על ויקרא 20:14

בָּא עֲלֵיהֶן לְאַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ בְּכָרֵת וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ יד) "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן". בִּזְמַן שֶּׁשְּׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת שֶׁהֵן אִשְׁתּוֹ וְזוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי הוּא וְהָעֶרְוָה נִשְׂרָפִין. וּבִזְמַן שֶׁאֵין שְׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת אֵין שָׁם שְׂרֵפָה:

אֵם אשתו ואמה ואֵם אבי אשתו הן מעריות דחייבי כריתות, ובמזיד והתראה מיתתן בשריפה, דכתיב "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ יד). וא"א לומר דקאי על אשתו – דהיא מה חטאה? אלא דקאי על אם אמה, ופירושא דאתהן הוא על אמה ואם אמה, וממילא דה"ה לאם אביה דמדריגה אחת הן. וגם זהו רק באשה הנשואה לו, אבל בבא עליה בזנות – לא נאסרו אמה ואם אמה, רק מדרבנן אסורות בחייה מטעם שנתבאר בבתה [נ"ל]. ולהרמב"ם אחר מיתתה הן בכרת ולא בשריפה, וי"א דאף בכרת אינן – רק באיסור בעלמא [ע"ש בהה"מ].

בסי' ט"ו בארנו כל העריות, ואשת איש היא ג"כ ערוה, וכיון שקדש אדם אשה נעשו שש נשים מקרובותיה עריות עליו לעולם, בין כנס בין גירש ובין בחיי אשתו ובין לאחר מותה, ואלו הן: אמה, ואם אמה, ואם אביה, וכן בתה, ובת בתה, ובת בנה. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מא"ב דאם בא על אחת מהן בחיי אשתו במזיד ובעדים והתראה – שניהם נשרפים, ואם בא עליהן לאחר מיתת אשתו – הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב"ד, שנאמר "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ יד) וכי אשתו מה חטאה? אלא דה"פ, דבזמן ששתיהן קיימות דגם אשתו בחיים ואפילו נתגרשה ממנו הרי הוא והערוה נשרפין, אבל בזמן שאין היא קיימת אין שם שריפה. ואע"ג דהאי קרא בחמותו כתיב, למד הרמב"ם ממנה לכל העריות שנאסרו ע"י אשתו, אבל יש מהראשונים שחולקים עליו וס"ל דחמותו לאחר מיתת אשתו היא באיסור בעלמא ואין בה חיוב כרת, ושארי העריות הן בשריפה גם לאחר מיתתה, ויש שמסתפקים בזה [ע"ש במגיד משנה ה"ז].