הלכה על איוב 15:7

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יא, ב) שאוכלין חמץ כל ארבע שעות מיום זה, ותולין כל חמש, כלומר לא אוכלין גזרה משום יום המענן, ולא שורפין, אלא נהנין להאכילו לכל בריה או למכרו לאדם, ושורפין אותו בתחלת שעה ששית, וזו היא תקנת חכמים במצוה, כדי להרחיק האדם מן העבירה, שלא יכשל לאוכלו בתחלת שעה שביעית, שהוא אסור מן התורה, כמו שאמרנו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה גם מכתוב אחר, שאמרו שם בפסחים (ד, ב) כתיב (שמות יב יט) שבעת ימים שאור וגו' וכתיב (שם טו) אך ביום הראשון וגו' הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לבעור, ויהיה פרוש ראשון, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו, ז) שפרושו קדם. וממה שחיב הכתוב להשביתו באותו יום, ידענו שמקצת היום הוא מתר בהכרח, שאי אפשר לכון רגע הראשון של יום ולהשביתו בו, ואחר שכן, מקצתו של יום מתר, ולא באר לנו הכתוב, איזה חלק ממנו הוא שמתר נחלקהו אנחנו בשוה מן הסברא האמתית, שאם תחלקהו בענין אחר, לא יהיה שרש בדבר כלל, וזהו אמרם שם אך חלק, והמפרשים, כי מלת אך ב''אח''ס בט''ע חץ לא יבינו דברי חכמים. ויתר פרטי המצוה, במסכת פסחים פרק ראשון.