הלכה על איוב 3:1

הָאָבֵל מֵסֵב בָּרֹאשׁ. וְאֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ב יג) "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ". וְאֵין רַשָּׁאִין לוֹמַר דָּבָר עַד שֶׁיִּפָּתַח הָאָבֵל אֶת פִּיו תְּחִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ב יג) "וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר" וּכְתִיב (איוב ג א) "אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ" וְגוֹ' (איוב ד א) "וַיַּעַן אֱלִיפַז". וְכֵיוָן שֶׁנִּעְנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ שׁוּב אֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶצְלוֹ. שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּהוּ יוֹתֵר מִדַּאי:

אין גוזרין ב' חרמות ביום אחד שנאמר (בראשית ח כא) לא אוסיף עוד לקלל לא אוסיף עוד להכות. וכתיב בתרי עשר בספר מלאכי (מלאכי ג ו) כי אני ה' לא שניתי וסמוך ליה במארה אתם נארים במארה בגימטריא חרם. וכתיב (נחום א ט) לא תקום פעמים צרה ואי' גוזרין חרם אלא ביום שנא' (איוב ג א) ויקלל את יומו ארור היום:

כי הנה מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם באחד שהלך למדינת הים עם עבדו והוליך עמו ממון גדול ואשתו היתה מעוברת לימים מת האדון והניח כל הממון והלך העבד והחזיק בנכסיו ואמר העבד אני בנו כשגדל הבן שהולידה שמע שמת אביו הלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהן העבד ונתחתן בגדולי הדור והיה ירא הבן לפתוח פיו פן יהרגוהו ונתאכסן בבית רב סעדיה והניח לפניו לאכול ולא אכל עד ששם לפניו אלו הדברים נתן לו עצה לדבר אל המלך וכן עשה שלח המלך אחר רב סעדיה לדון דין זה וצוה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד ודם זה בספל אחד (ולקח עצם לעומת עצם של אבי הבן) והניחו בספל העבד ולא נבלע הדם ולקח העצם ושם אותו בספל הבן ונבלע הדם בעצם כי היו גוף אחד ולקח רב סעדיה הממון ונתנו לבנו שבא הרי ראוי לבן שיתעצב ביום מיתת אביו וכן אמר איוב כי לא סגר דלתי בטני ולא אמר בטן אמי שהכל כגוף אחד וכתיב (איוב ג א) ויקלל את יומו. וירמיה כן עשה שלעולם לשנה הבאה באותו יום לא היה שמח לכן יש להתענות ביום שמת אביו: