קיצור שלחן ערוך
אָסוּר לְהוֹצִיא מִפִּיו דְּבַר פֻּרְעָנוּת עַל אָדָם מִיִשְֹרָאֵל, אֲפִלּוּ לוֹמַר, אִלּוּ הָיָה פְּלוֹנִי קַיָּם הָיָה בָּא לְכָאן, כִּי בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם. וְאֵין לַעֲשׂוֹת מוֹרָא לְתִינוֹק בְּדָבָר טָמֵא, כְּגוֹן לוֹמַר: חָתוּל אוֹ כֶּלֶב יִקָּחֵהוּ. וְכֵן בְּכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מֵהֶרְגֵּל הַלָּשׁוֹן (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ז סָעִיף ג').
ספר החינוך
ועוד אמרו זכרונם לברכה בטעם זה (יבמות סב, ב), שהעבד הכנעני אין לו חייס, כלומר שהרי הוא כבהמה לענין זה, והכתוב מורה על זה מדכתיב (בראשית כב ה) שבו לכם פה עם החמור. ודרשו זכרונם לברכה (שם) עם הדומה לחמור, והם היו עבדים של אברהם אבינו. ומכל מקום באסור זכור ובהמה הן, כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה, וטעם נכון הוא דלא שיך לומר בזה אין לו חייס. ואסורין גם כן מלבוא על אשת איש של ישראל דלא שיך בהם גם כן אין לו חייס. וכן הם אסורים מן הנדה, ואפילו שפחה, שחיבין הן בכל ענשים שבתורה. ובפרוש דרשו זכרונם לברכה (ספרא מצורע מכילתא דזבים פשראתא ה' פסקא א) ואשה כי תהיה זבה (ויקרא טו יט) בין ישראלית בין שפחה בין גיורת ומשחררת.