שבת הארץ
[ותירוצו של הרב בעל פאת השולחן ה' שביעית ס"כ סק"א, דנקט הר"מ האי קרא דבחריש ובקציר תשבת משום קצירת העומר שדוחה שביעית, אין זה כלל מדרכו של הרמב"ם להביא דרשות, שאינן מענין שהוא עוסק בו. אמנם ידוע שלפעמים הוא סומך את ההלכה על הכתוב, גם כשהוא לא ע"פ ההלכה, אלא שכ"ה פשטא דקרא וכמש"כ בעלי הכללים, אבל כאן בחריש ובקציר תשבת הרי הוא מפורש בפסוק לענין שבת ולא לענין שביעית כלל. ונראה דגם כאן אחז הרמב"ם ז"ל את דרכו להביא דרשה פשוטה ממשמעותיה דקרא, ומביא ראיה שכונת הכתוב ושבתה הארץ היא רק שביתה מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שהם ג"כ מחוברים לארץ, ולא נאמר שהכונה היא שביתה גמורה מכל המלאכות כשביתת שבת, ומה שכתוב ושבתה הארץ היינו שישבתו יושבי הארץ, כמו וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (בראשית מ"א נ"ז) וכיו"ב, ע"כ מביא רבנו ראיה ממקרא של בחריש ובקציר תשבת, ששייך לשון שביתה גם ממלאכות מיוחדות, ולפ"ז אין לנו הכרח להוציא את המקרא ממשמעותו ולומר, שבכלל ושבתה הארץ היא שביתה כללית מהמלאכות כולן, שהוא מתפרש יפה כפשוטו שהארץ תשבות, כלומר שישבתו רק מעבודת הארץ, אכן מה היא השביתה מעבודת הארץ זה אנו למדים ממה שפירשה תורה אח"כ, דהיינו שתי אבות ושתי תולדות. אבל אם לא הי' אפשר לנו לומר לשון שביתה על מלאכות מיוחדות, אז היה הכרח לומר דהמ"ע היא על שביתה כוללת, ומה שכתוב אח"כ שדך לא תזרע היא רק לל"ת *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..