הלכה על ויקרא 22:2

טָמֵא שֶׁעָבַד בַּמִּקְדָּשׁ חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם עַל עֲבוֹדָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב ב) "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְעוֹבֵד בְּטֻמְאָה. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כב ט) "וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ". מָה חִלּוּל הָאָמוּר [שָׁם] חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אַף כָּאן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְכָל לָאו שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם לוֹקִין עָלָיו:

שלא יעבוד כהן טמא, שנאמר "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, ב).

שלא יעבד כהן טמא - שלא יעבד כהן בעודו טמא, שנאמר (ויקרא כב ב) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי. ואמרו זכרונם לברכה בפרק תשיעי מסנהדרין (פג, ב) מנין לטמא ששמש שהוא במיתה כלומר מיתה בידי שמים? דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. וכתיב במקום אחר ומתו בו כי יחללוהו.