ערוך השולחן
ויאמר לשון "כפרה" לחטאים, ו"מחילה" לעונות, ו"סליחה" לפשעים. כי החטא קל מעון, דחטא הוא בשוגג ועון הוא במזיד. ועון קל מפשע, דפשע הוא מורד. ו"כפרה" גדולה מכולם, כדכתיב: "וכפר על הנפש השוגגת", דהוא קינוח והדחה, כמו "כפורי זהב", ולכן נקרא "יום כיפור", ולכן שייכה לחטאים. ו"מחילה" גדולה מ"סליחה". ושם "מחילה" לא מצינו בתנ"ך, וגם השורש לא ידענו, רק בלשון המשנה הוא לעניין תביעת ממון, שמוחל ואינו תובע, ושייך לעון. ו"סליחה" קטנה מכולם, שהוא רק סולח ואינו מוחל לגמרי, ולכן שייך למורד. מיהו בתורה מצינו "סליחה" לעון: "סלח נא לעון העם הזה" (במדבר יד יט). ובתנ"ך מצינו "כפרה" לעון: "והוא רחום יכפר עון" (תהלים עח לח), "בזאת יכופר עון יעקב" (ישעיה כז ט). ובתורה מצינו "סליחה" אצל "כפרה": "וכפר עליו הכהן… ונסלח לו (ויקרא ד כו). אך הנוסחא שכתבנו כן, העידו על רבינו הרמ"א שאמר כן (מגן אברהם סוף סעיף קטן ג בשם של"ה; ובמגן אברהם יש טעות הדפוס, עיין שם). וכן משמע מנוסח "אל מלך", שאומרים "מרבה מחילה לחטאים, וסליחה לפושעים" – הרי ד"סליחה" הוא "לפושעים", ו"מרבה מחילה" הוי כמו כפרה. וכן משמע מלשון "ועל כולם" שב"על חטא": "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו", דמבקש מקודם דבר קל וכו'. אך מצאנו בתפילה "סליחה" ל"חטא" ו"מחילה" ל"פשע": "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו".