הלכה על ויקרא 5:2: משנה תורה ופסיקה יהודית

טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז טז) "וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ב) "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא". וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וּלְפָנִים אוֹ עַל תּוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה קְדֻשָּׁה גְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלּוּ מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה וּמְפֹרָשׁ זֶה שֶׁחַיָּב לַהֲבִיאָן. חוּץ מִטָּמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁגָגָה אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ שֶׁכָּךְ כָּתוּב שָׁם (ויקרא ה א) "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" וְגוֹ'. (ויקרא ה ב) "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא" וְגוֹ'. (ויקרא ה ד) "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם" וְגוֹ'. (ויקרא ה ה) "וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה" וְגוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁחִיֵּב כָּאן קָרְבָּן לְטָמֵא כְּשֶׁנִּטְמָא וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ וְהוּא לֹא יָדַע אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר מִפִּי הַקַּבָּלָה הֲרֵי הוּא כִּמְפֹרָשׁ שֶׁהֲרֵי בְּפֵרוּשׁ חִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת לְטָמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ וּלְטָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ. בְּאוֹכֵל נֶאֱמַר (ויקרא ז כ) "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה". וּבְנִכְנָס לַמִּקְדָּשׁ נֶאֱמַר (במדבר יט כ) "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא". וְכֵיוָן שֶׁחִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו פֵּרֵשׁ הַקָּרְבָּן שֶׁמְּבִיאִין עַל שִׁגְגָתָן:

וכתיב בטמאת מקדש וקדשיו או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'. ונעלם ממנו וגו'. ונאמר על הכל בסוף הענין והביא את אשמו. ולא בא בכתוב מפרש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באכלו בשר קדש, אלא מפי השמועה שמענו (שבועות ו ב) שהוא מדבר על זה. ואף על פי שהדבר מפי הקבלה, מצאנו בפרוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קדש או נכנס במקדש, שנאמר (שם ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי וטמאתו עליו ונכרתה וגו'. וכתוב אחר אומר בטמא הנכנס למקדש (במדבר יט כ) כי את מקדש יי טמא ונכרתה. ואחר שנכתב כרת בזדונן יש קרבן בשגגתן, עם הכלל שלנו שכל שבזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. וכתיב בשבועת בטוי (ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ונעלם ממנו וגו', והביא את אשמו. ומנין שהחיוב בה (בם) בקרבן עולה ויורד, שכתוב שם בפרשה (שם ה יא) ואם לא תשיג ידו וגו'.