וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃
ספר האורה
נדה שפסקה, סופרת שבעה נקיים כמפורש למעלה. ואותן שבעה שהיא מונה לא מיום שפוסקת לראות מתחלת למנותם אלא חוץ מאותו יום שפוסקת, שזה מנהג כותיים שסופרין אותו יום שפוסקת ולפיכך טמאים. דתנן בנות כותיים נדות מעריסתן ומפרש בגמרא לפי שיום שפוסקת בו סופרתן למנין שבעה, ולפיכך נהגו בנות ישראל לפנות שבעה נקיים חוץ מאותו יום שפוסקת בו, שאם ראתה אפילו יום אחד מונה שבעה והוא, ואם שנים ושבעה והן, ואם שלשה שבעה והן, וכבר היה אנשים שחלקו על רבינו שלמה בר יצחק נשמתו עדן בכך, שהיו אומרים מיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, והשיב להם רבינו אם כן בניכם ממזרים הן שעל כן בנות כותיים נדות מעריסתן, לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, והשיבו לו מן התשובה שלאחריו שהשיב רב אחא ואמר אנא נספריניה דהא קיימא לן מקצת היום ככולו, ואמר להם רבינו והלא תשובת רב אחא בצדו שהשיבו רבא באם כן וכו', ואתם העידו שאם רואה אפילו יום אחד מונה שבעה נקיים. ואותו יום שפוסקת בו לא תמנה כלל, ואם לשני ימים שבעה והם, וכן לשלשה שבעה והם, וכן כל ימיה עד שתראה שבעה נקיים, ואף על פי כן שאותן הימים שהוא מתחלת למנות מהן ישנן טמאין מן התורה, שלא יקרא עליהן שום נקיות שהרי אינם נקיות, אף על פי כן משלימין ומונה אותן, ויעלו לספירתה שהרי אינם חמורין הן מזבה דאורייתא שעולין לה ימי ספירה, דאמרינן ביולדות בזוב ימי לידתה שבעה לזכר ושבועים לנקבה, שאינה רואה בהן עולין לה ימי ספירתה למנין שבעה נקיים. ואף על פי שהן [טמאים] מעיקרא דברי תורה, כדכתיב וטמאה שבועים, [ויקרא י"ב ה'] וכל שכן זאת שאינה אלא ספק זבה שיעלו לה מותר ימי השבעה שאינה רואה בהן למנין שבעה נקיים שבאו עליה מתוך חומר ואף על פי שטמאין מעיקרן. ומכאן תשובה לאומרים שהן צריכות להמתין בשבעה ושבעה. שבעה ימי נדותן תחלה, ואח"כ שבעה ימי נקיים, וכסבורין הם שאותן הימים שיש בהן טומאה כל עיקר אינם עולין לה למנין ימי נקיותה, וכי איך נקראו נקיים והלא מלוכלכים הם וטמאים, ואינו כן, שהרי מצינו בזבה ודאית שימים טמאים עולין לה לספירת ימי נקיותה, כל שכן זאת שאינה ודאית, ועוד יש בני אדם שקורין לאותן שבעה ימים האחרונים ימי ליבונה לפי שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים נאים וכולן [אינן] פורשת עכשיו מן הטומאה ואוכלת ושותות עם בעליהן, ועושות לבעליהן כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה מזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו באותו ליבון שלהן. ותשובה להן ממה ששנינו בפרק ראשון דמסכת (נדה) [שבת] כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה [פירוש כיוצא בו, לעשות סייג וגדר והרחקה לעבירה שאמרו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה], מתוך שמתיחדין יבוא לבעול זבה שהוא בכרת, ותנא עלה תנא דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזירתן בבתי כניסיות ובבתי מדרשות, אמרה להם כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, [דברים ל' כ'] בעלי שקרא הרבה, ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם שמחזירה דבר, פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לו חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, בימי לבוניך מה הוא אצלך, אמרה לו אכל עמי, ושתה עמי, ויישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה על דעתו לדבר אחרת, אמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, [ויקרא י"ח י"ט] כי אתא רב דימי אמר מטה חדא הוה במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה, פי' ושימש תלמידי חכמים להסבירו סתימות המשנה וטעמיה הוא הנקרא תלמיד, נידותיך כל שבעה של ראיה ראשונה, ואליהו שמע בישיבה של מעלה שלפיכך נענש אותו תלמיד, ולפיכך שאל לה איסור נדה משאר איסורין, ומה ששאל על הנדות תחילה ואחר כך על הליבון, לפי שהיה רוצה שתתודה, וכן אמר לה בימי נדותיך מהו אצלך, דשמא נכשל בהן, ולפיכך נכרת, ואמרה לו חס ושלום וכו' השתא אורי לי מיהו בימי ליבוניך, מהו אצלך וכו' ואותן ימי ליבון ששאל לה אליהו הן שבעה נקיים שזבה יושבת מן התורה, ולא אותן ז' שהחמירו על עצמן, לפי שבזמן אותו תלמיד היו מחזיקות בדין תורה. שהרי אותו מצינו שהיה בימי התנאים, כדקתני התם, דתניא מעשה וכו' ואותו חומרא מימי רבי זירא ואילך היתה, שהרי היא אומרה בכל מקום. ועוד שרבי סוף התנאים היה ובימי רבי מצינו בפירוש שלא היתה אותה חומרא. דתניא בפרק אחרון דנדה התקין רבי שאם ראתה יום אחד תשב שנים והוא שנים ששה והם שלשה תשב שבעה נקיים, ותקנה זו של רבי אינו דומה לאותו שבימי רבי זירא, הא למדת מכאן שהליבון של אותו תלמיד לא היה כזה שנוהגות בעצמן אלא ליבוניך, כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים, לבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה, בנדת טומאתה, פי' עד שתבוא במים לטבילה הוא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה תהיה בהויתה תהא, עד שתבוא במים, בתורת כהנים מטה חדא הואי ורחבה ולא קירוב בשר הואי, וסבר דשרי בהכי, סינר שהוא חוגרת בה ומגיע ממתנים למטה, הרי משנה, והרי ברייתא, מתוכן אתה למד אע"פ שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים באותן שבעה נקיים, והן נקיים ולבנים בלא ראיית דם, אף על פי כן אינה יוצאה מידי טומאה עד שתטבול, לפי שלא מצינו שום טהרה במים חמין ושאובין, אעפי"כ שעשתה כל כך אסורה ליגע לבעלה, כדתנן במס' כתובות כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שיש חימוד במלאכות אלו יותר משאר מלאכות, ומתוך חימוד באין לידי עבירה, וכל זמן שלא טבלה ישנה בהכרת, אע"פ שיש בהן שבעה נקיים, כדילפינן בגזירה שוה בבשר על גבי גחלים. דמה זבה הבא עליה כל זמן שלא טבלה ישנו בהכרת. לפי שאינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ואפילו תשב מאה ואלפים נקיים, כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר, כלומר אחר הטבילה, אף נדה נמי אינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ולפיכך אסורה לקרב אצל בעלה לעולם עד שתטבול. כך ראיתי רבי נוהג אפילו במסירת מפתח או שום דבר מידו לידה היה פורש:
ספר האורה
מתקנת רבי זירא ואילך מחמירינן עלן, ומחזקינן כל היולדות בין מפילות בין יולדות ולד קיימא, כיולדות בזב, דילמא ראתה דם קודם לידה, ובו נעשית זבה כדרבי זירא, והילכך אין האשה טהורה לבעלה בימי לידתה עד שתפסוק שבעה נקיים, חוששין שמא ילדה בזוב, וטועה הוא, לפיכך האשה בזמן הזה לאחר שעברו עליה שבעת ימי טומאתה לזכר, וארבעה עשר לנקבה אם פסקה סופרת שבעה ימים נקיים, בדקה בלא ראיית דם וטובלת ומשמשת, ואחר שטבלה יושבת על דם טוהר, שכל דמים שהוא רואה טהורין, ומותרת לבעלה עד מלאת ארבעים לזכר או כל ששים וששה לנקבה. דם טוהר הואי לה, ואפילו בדיקה אינה צריכה, אלא תשמש ותלך ואינה צריכה לפרוש מבעלה ומשמשת ביום ראייתה בלא שום טבילה, ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבועיים ללידתה, אלא פסקה בנתיים סופרת שבעה נקים בתוך שבועיים עצמן ועולין לה. אף על פי שהיא אסורה בתשמיש בתוך השבועיים מיהו לימי ספירה עולין לה, שכך שנו חכמים ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועיים ותשמש, אבל בתוך שבועיים מכל מקום אינה יכולה לשמש, אפילו ספרה בהן שבעה נקיים, דהא כתיב וטמאה שבועיים. (ויקרא י"ב ה') אבל אם לא פסקה שבעה נקיים אחר לידתה לעולם הוא אסורה עד שתפסוק שבעה נקיים ותטבול, דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור, וכן נמי אם פסקה מן הדם שני ימים או שלשה מסוף שבעת ימי טומאה של זכר, או מסוף ארבעה עשר של נקבה, מוספת עליהם שאר הימים הנקיים מימי טהרתה והיא מותרת לבעלה שאר הימים. וכן הלכה דהא רבא סבירא ליה כהאי מתניתא דקתני ימי לידתה, שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. כדאמרינן בבנות כותיים, ופסקינן בשאילתות דרב אחא הלכתא כרבא, משום דבכל דוכתא אביי ורבא הלכתא כרבא בר מהלכות יע"ל קג"ם שהלכה כאביי:
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
וְאֶחָד הַבָּא עַל הַנִּדָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים וַאֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן. וְאֶחָד הַבָּא עַל יוֹלֶדֶת זָכָר כָּל שִׁבְעָה אוֹ עַל יוֹלֶדֶת נְקֵבָה כָּל אַרְבָּעָה עָשָׂר. אוֹ עַל הַזָּבָה כָּל יְמֵי זוֹבָהּ וּסְפִירָתָהּ. בֵּין שִׁפְחָה בֵּין מְשֻׁחְרֶרֶת הַכֹּל בְּכָרֵת שֶׁנֶּאֱמַר בְּנִדָּה (ויקרא טו יט) "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְּנִדָּתָהּ". וּבְזָבָה נֶאֱמַר (ויקרא טו כה) "כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה". וּבְיוֹלֶדֶת זָכָר הוּא אוֹמֵר (ויקרא יב ב) "כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא". וּבְיוֹלֶדֶת נְקֵבָה (ויקרא יב ה) "וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ":