הלכה על יואל 1:13

ולפי שנסתפק לנו היאך היא התרועה: אם היא היללה שמייללין הנשים בעת שמייבבין, וזהו יללות תכופות זה לזה, כמו שאנו עושין ה"תרועה"? או זהו האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם, כשידאג לבו מאיזה צער גדול; ואינן תכופות, אלא שבר אחר שבר. וזהו כמו שאנו עושין ה"שברים". או אפשר דווקא שניהם ביחד, אנחה ויללה, שכן דרך הדואג: מתאנח תחלה, ואחר כך מיילל, וזהו "שברים-תרועה". אבל להיפך – אין מדרך בני אדם ליילל תחלה, ואחר כך ליאנח. לפיכך אינו צריך לעשות "תרועה-שברים". ולכן באנשים נכבדים כתיב לשון "אנחה": "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (שמות ב כג); "כהניה נאנחים" (איכה א ד) – מפני שאין מדרכם להרים קול יללות תכופות. ובאנשים קלי הדעת כתיב לשון "יללה" – "הילילו כל שותי יין" (יואל א ה); אלי כבתולה (שם ח); "קול יללת הרואים" (זכריה יא ג). (ומיכה הנביא שאמר "אללי לי" (מיכה ז א), וכן "אספדה ואילילה", סיים "אלכה שולל" (שם א ח), כלומר: כחסר דיעה. וכן על דעת זו ביואל: "הילילו משרתי מזבח" (יואל א יג), מפני שאמר מקודם "אלי כבתולה" וגו'. וכן על דעת זו בצפניה (א י): "ויללה מן המשנה", וכן בכמה מקומות. ודייק ותמצא קל.)