הלכה על ירמיהו 3:12

אין חסיד אלא מי שעובר על מדותיו כשבאין ב"א בפניו אשר חטאו ועשו לו שלא כהוגן ועתה מתחרטים ומבקשים מחילתו ממנו. ומה שיש בידם לתקן מן המעוות אשר עשו הם מתקנים ומתחרטים ומבקשים מחילתו ואומרים לקבל דין עליהן ככל אשר יגזר עליהם וכשרואה זה אשר בידו לעשות להם רעה ולהשיב להם גמולם ומוחל להם בלב שלם ואינו עושה עמהם רעה מפני זה נקרא חסיד שנאמר (ירמיה ג יב) שובה משובת ישראל ולא אפיל פני בכם כי חסיד אני. וכן בני יעקב כשחטאו ליוסף מחל להם ולא שילם להם גמולם וזה שורש החסידות שצריך לעשות לפנים משורת הדין בכל דבר שנאמר (תהלים קמה יז) וחסיד בכל מעשיו:

ג. ויש שמונעין מלהשאיל כל זה, מפני איזה שנאה קטנה שיש לו עליו, וזה גרוע יותר מכל אלו הנ"ל, כי עובר בזה על (ויקרא י"ט י"ח): "לא תקם ולא תטר את בני עמך", וכבר הארכנו בזה למעלה בחלק א' פרק ד', עין שם. אלא יתבונן תמיד בנפשו, כמה פעמים הקניט את הקדוש ברוך הוא בדבורו ובמעשיו, ואפילו הכי אין הקדוש ברוך הוא נוקם ונוטר לו, ומתחסד עמו בכל עניניו; ואף הוא יעשה כן עם רעהו. ונוכל לאמר, שזהו כונת הכתוב: "לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'". רוצה לומר, שתתנהג עם רעך כמו שאנכי נוהג במדות עמך ועם כל העולם, שאינני נוטר שנאה, כמו דכתיב (בירמיה ג' י"ב): "כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם".