הלכה על ירמיהו 52:4

וארבעה ימים הם: יום שלישי בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבה גחלת ישראל הנשארת. וזה היתה סיבה לתגבורת הצרות. ועשרה בטבת, שבו סמך נבוכדנצר הרשע על ירושלים. כדכתיב במלכים (ב כה א) ובירמיה (נב ד), שבשנה התשיעית למלכות צדקיהו, בחדש העשירי בעשור לחדש – בא נבוכדנצר וכל חילו על ירושלים. ויחזקאל שהיה בבבל עם גלות יכניה – גילה לו הקדוש ברוך הוא זה בנבואה באותו היום, כדכתיב ביחזקאל (כד א-ב): "ויהי דבר ד' אלי בשנה התשיעית, בחדש העשירי בעשור לחדש, לאמר: בן אדם! כתב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה. "כלומר: שצוה לו לכתוב שם היום, היינו החדש וגם היום הזה הפרטי, וכתב "בעשור לחדש העשירי", ולא ידע הנביא על מה צוה לו לכתוב כן. ואחר שכתב גילה לו: דע לך כי סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה, ובזה ראו הכל הנבואה האמיתית, שבבבל נתגלה להנביא אותו יום ואותו שעה. ד"עצם היום" מקרי עיצומו של יום, כחצות היום. ועל כי היו אז נביאי שקר שהטעו את ישראל, כמו חנניה בן עזור וחביריו, שהתנבאו שבית המקדש לא יחרב וישראל לא יגלו מעל אדמתן, וחזקו ידי עוברי עבירה; וירמיה שהוכיחן שישובו אל ד', ואם לאו יחרב בית המקדש וישראל יגלו – הושיבוהו בחצר המטרה, ושמוהו בבור של טיט, כמבואר בירמיה; על כן הודיע ד' ליחזקאל הנביא בבבל שירמיה נביא אמת, וניבא בבבל כל מה שאירע בארץ ישראל, ועל כי בעשרה בטבת היתה התחלת הצרות. על כן קבעוהו לתענית לדורות. ונמצא בשם הקדמונים דאלמלי היה חל עשרה בטבת בשבת – היה דוחה שבת, מפני דכתיב ביה "בעצם היום הזה" כמו ביום הכפורים (בית יוסף בסימן תק"ן בשם אבודרהם). ואנן לא קיימא לן כן, כמו שיתבאר.