הלכה על ירמיהו ל:17

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיֶה לוּלָב נִטָּל בְּכָל מָקוֹם כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וְכָל יוֹם וָיוֹם מְבָרֵךְ עָלָיו אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְתַקָּנָה זוֹ עִם כָּל הַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יַחְזְרוּ הַדְּבָרִים לְיָשְׁנָן:

ומשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, הוא ובית דינו הגדול שביבנה, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. דמחוייבין אנו לעשות זכר למקדש, דכתיב (ירמיה ל יז) "ציון היא, דורש אין לה" – מכלל דבעי דרישה. ומברכין בכל יום "אשר קדשנו… על נטילת לולב", דגם אמצוה דרבנן מברכין "אשר קדשנו במצותיו וצונו", כמו בנר חנוכה. והיכן צונו? מ"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" וגו'. והרמב"ם כתב בפרק שביעי דתקנה זו עם כל התקנות – כשיבנה בית המקדש יחזורו לכמות שהיה מקודם, עיין שם. ולא ידעתי מקורו. ואדרבא: מדתנן בפרק חמישי דמעשר שני לעניין כרם רבעי: ותנאי היה הדבר, שאימתי שיבנה בית המקדש – יחזור לכמות שהיה. וזהו כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, עיין שם. ומשמע דבשארי דברים – אינו כן, וצריך עיון. (ודע שיש שרוצה לומר דהא דאמרינן בסוכה מו א: מכאן ואילך על מצות זקנים, כלומר: דכך צריך לברך, ודלא כפירוש רש"י. ואין זה כלום, דהן אפילו אם נפרש כן – הא רב ושמואל פליגי, וכבנר חנוכה. ודייק ותמצא קל.)