הלכה על משלי 20:1

וזהו ענין מה שנמצא בדברי חז"ל בכמה מקומות: העוסק בתורה וגמילות חסדים, ולא אמרו: כל מי שלמד תורה ועשה חסד, להראות שצריך האדם להיות מצוי ורגיל תמיד בזה. וכענין שאמרו בבבא בתרא (דף ט':): כל הרגיל בצדקה וכו'. והביאו ראיה לזה ממה דכתיב (משלי כ', א כ"א): "רדף צדקה וחסד". הרי דמה שאמר הכתוב "רדף חסד", היינו, שרודף תמיד אחר מדה הקדושה הזו. והארכנו בכל זה לעקר הטעות, שנשתבשו בו איזה אנשים שחושבין, שמאחר שעשה פעם אחת גמילות חסד לאיזה איש, יצא בזה לכמה שבועות, אף שיש בכחו לעשות עוד טובות לשאר אנשים. כי אם בכל יום ויום מימי חייו, אימתי שנזדמן לו המצוה הזאת, מחיב לעשותה, אם יש בכחו, ואפילו כמה פעמים ביום, וכמו שכתבנו בדיני הלואה בפרק א' דין ז', עין שם. והנה על פי הדברים האלה, כשיתבונן האדם בימים שעברו לו מימי חייו, ימצא, שרבם חסרים ממדה הקדושה הזו, ולפעמים חסרים גם מתורה. ויראה על כל פנים להתחזק ביתר ימי חייו לקדשם, שלא ילך יום אחד בלי תורה וחסד. ולא יהיה לפלא, היאך יוכל לקים ביום השבת מדת -החסד, דבאמת חסד כולל עוד הרבה סוגים לבד מהלו ה וכנ"ל בפתיחה.