הלכה על משלי 21:5

והנה ענין כזה, לבד שהוא עובר על כמה לאוין, מורה שאין לו אמונה בהשגחת השם יתברך, והוא חושב שכל מה שאדם חוטף בהתר ושלא בהתר, ישאר תחת ידו. שאלו היה מאמין, שהשם יתברך משגיח בעולם, ושהוא מפרנס לברואיו, וכמו דכתיב (דברים ח' י"ח): "כי [ה' אלקיך] הוא הנתן לך כח לעשות חיל"; ונאמר (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר"; ובלעדי רצונו אין אדם יכול להתעשר לא היה מכניס עצמו לזה. דצריך האדם להאמין, שלא יפלא מה' שום עצה להעשירו, אף אם לא יעסק בעסק הזה; ולהפך, כשיעסק בעסק רוח כזה, אשר הוא מתנגד לרצון השם יתברך, אף שהוא מרויח בעת הזה, צריך לידע בברור, שסוף דבר הוא שלא ישאר הממון תחת ידו. וכדכתיב (ירמיה י"ז י"א): "עשה עשר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו"; דהינו, שיפסק הממון באמצע ימי חייו, או שיפסק חייו באמצע. וכתיב עוד (משלי כ"א ה'): "וכל אץ אך למחסור", ואיתא במדרש, דהאי קרא קאי על המלוים ברבית. אלא האמת, שבעת שהוא מפקיר עצמו לעברה זו לעשותה כמה וכמה פעמים, מטמטמת ה -עברה זו את לבו מאד, עד שנסח לגמרי אמונת השם יתברך מלבו אמונה בהשגחה, אמונה בתורה - וכמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא ע"א.): בוא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית: אדם קורא לחברו רשע, יורד עמו עד לחייו, והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו, וכותבין וחותמין: פלוני זה כפר באלקי ישראל.