הלכה על משלי 22:2

גם יש לו לירא מאד פן יקרא עליו העלוב הזה אל ה', וכדכתיב (שם ט"ו ט'): "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". ויוכל להיות זה סבה, שיתהפך על ידי זה מצבו לגמרי, חס ושלום. וכמו שאמרו חז"ל (תמורה ט"ז.): בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר, פרנסני [הינו, החזק את ידי במתנה או בהלואה, שאוכל לפרנס את עצמי, וכעין מה דאיתא ביצה ל"ב:, עין שם]. אם מפרנסו - מוטב; ואם לאו - (משלי כ"ב ב'): "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'". ^*וכזה איתא גם כן בשמות רבה (פרשה ל"א ג'): אשרי אדם, שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותו: העשיר - מנסהו אם ידו פתוחה לעניים, ומנסה לעני, אם יכול לקבל יסורין, ואינו כועס, שנאמר (ישעיה נ"ח ז'): "ועניים מרודים תביא בית". ואם עמד העשיר בנסיונו ועושה צדקות, הרי הוא אוכל ממונו בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא; והקדוש ברוך הוא מצילו מדינו של גיהנם, שנאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה"', ואם עמד העני בנסיונו, ואינו מבעט, הרי הוא נוטל כפלים לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים י"ח כ"ח): "כי אתה עם עני תושיע וכו"'. אבל העשיר, שעינו רעה, הולך הוא וממונו מן העולם הזה, ואבד העשר ההוא בענין רע, שעינו רעה כנגד גבאי צדקה. למה שגלגל הוא בעולם. לא מי שהוא עשיר היום - עשיר הוא למחר; ומי שהוא עני היום - עני הוא למחר. אלא לזה מוריד, ולזה מעלה, שנאמר (תהלים ע"ה ח'): "כי אלקים שפט זה ישפיל וזה ירים". וכעין זה איתא גם כן במדרש משלי פרשה י"א על הפסוק (משלי י"א כ"ד): "וחשך מישר אך למחסור": אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: אם ראית אדם, שהוא מונע עצמו מן החסד, הוי דע שהוא מתחסר, שנאמר: "וחשך מישר אך למחסור". מי שעשאו עשיר לזה, עושה אותו עני; עני לזה - עושה אותו עשיר. וכן משמע מדברי חז"ל בכמה מקומות, שעל ידי עון של מניעת צדקה וחסד לישראל, גורם שלבסוף כלין ממונו ביד זרים, עד שנשאר בערם ובחסר כל. וכדאיתא בתנא דבי אליהו זוטא (פרק ט"ז) על הפסוק (דברים כ"ח מ"ז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל; ועבדת את איביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל וגו'". "ברעב" כיצד? בזמן שאדם עני מבקש מן העשיר טפה של שכר לשתות או טפה של חמץ, ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו, ומבקשים ממנו יין המשבח שבמדינות. "בעירם ובחסר כל" כיצד? בזמן שאדם עני בקש מן העשיר חלוק של פשתן או של צמר ללבש, ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו ומבקשים ממנו השיראים המפלאים. וכן גם כן בענין הזה של חסד: תחת שאינו רוצה לעבד את ה' בשמחה ולעשות חסד לישראל כפי יכלתו, שבזה היה מקים מצות עשה דאוריתא של (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה", שנצטוינו בזה, וגם היה ממונו בא אליו לבסוף בחזרה בא ממונו כפלי כפלים מזה לחלוטין לידי זרים, ואין לאל ידו להוציא אותם מידם. ואפילו אם עושה קצת צדקה וחסד בממונו, אך שאינו עושה לפי ערכו, גם כן עלול להיות ממונו כלה על ידי זה. וכל כך יורד כח המארה על הממון של האיש, שאינו רוצה לעשות צדקה וחסד כערכו, עד שאם יתערב בם ממון אחרים - הם כלים גם כן מחמת זה. [כן איתא בכתבות ס"ו: וס"ז. לענין ממון של בת נקדימון בן גוריון, שכלה עבור זה, עין שם בגמרא].

בפרק הזה יבאר מצות החזקת מי שמטה ידו, שלא יתמוטט לגמרי חלילה
א. והנה עד כה דברנו בענין סתם גמילות חסדים, שהאדם מיטיב לחברו עני או עשיר. ועתה נבאר עוד סוג שמצוי בענין זה, והוא - איש שמטה ידו, ובהלואה זו שילוהו יכול להחזיקו, שלא יפל ויצטרך לבריות. וענין זה הוא גדול יותר מסתם גמילות חסדים, שבזה מקים עוד מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך". [ומה שאמר הכתוב "עמך", יבאר במה שדרשו חז"ל (תמורה ט"ז.) על הפסוק (משלי כ"ב ב,): "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'": בשעה שבא עני אצל בעל הבית ואומר לו: פרנסני. אם מפרנסו מוטב, ואם לאו - "עשה כלם ה'"; מי שעשאו עשיר לזה, עושה אותו עני וכו'. נמצא כשבא אצלך איש כזה, תציר בנפשך, כאלו מטה ידך גם כן; כי אם לא תעזר לו, יוכל להתמוטט מצבך גם כן, חס ושלום. אבל אם תעזרנו ותחזיק ידו שלא יתמוטט, תהיו שניכם חיים וקימים. וזהו שכתב: "גר ותושב וחי עמך"]. ואם יתן ה', שירויח מה על ידי זה, ויחיה בזה הוא ואנשי ביתו, יחשב ה' להמלוה הזה, כאלו הוא החיה אותו וכל בני ביתו, וכמו שכתבנו למעלה (פרק ו' אות א') בשם המדרש (תנחומא משפטים סימן ט"ו) ^*הגה"ה. ודע עוד דאף דענין מצות גמילות חסדים, דמירי התורה בכל מקום, מירי באפן שהמלוה אין משתכר בזה מאומה; אבל בענין מצוה זו, שצריך להחזיקו שלא יתמוטטו ידיו, מצינו בגמרא (שבת ס"ג.), דמטיל מלאי בכיס, והוא הנותן מעות למחצית שכר, גדול מסתם מצות הלואה. והטעם, לפי שבהלואה אין דרך להלות הרבה, שיהיה אפשר להשתכר בו, רק כדי שיתפרנס בו מעט, ואחר שיהיו יוצאים אצלו בהוצאה, ולא יהיה לו ממה לשלם - יתביש ממנו. אבל מטיל מלאי, ודאי דיתן לו בידו הרבה, כדי שיהיה אפשר להשתכר בהם כדי פרנסתו, ותשאר קרן ההלואה לשלם לו [מהרש"א שם]. וזהו שכתב הרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים ה"ז), דאם הוא משתתף עמו בעסק, הוא גם כן בכלל מצוה זו. אבל זה צריך לידע, דבזמן הגמרא היה הענין טוב הרבה יותר מבזמננו, שאז אם היה הפסד בעסק, היה על שניהם בשוה, וכן הרוח על שניהם בשוה, לבד נכוי שכר טרחה; ואלו היום על ידי התר עסקא מצוי מאד, שהלוה אין לו רוח כי אם מעט, ולפעמים הפסד גם כן. על כן מהנכון מאד, שמי שרוצה לקים על ידי הלואתו המצוה ד"ומטה ידו עמך והחזקת בו" כדין, יתבונן בעצמו לבסוף בעצם העסק, ולראות שלא ירויח הוא יותר מהלוה. גם יהיה עקר כונתו בהלואה לצרך הלוה כדי שלא יפל במה דאיתא בזהר חדש במדרש רות (דף ע"ט טור ג'), דבמדור הרביעי בגיהנם נדון, מי שרואה לעני בדחק, ואינו מלוהו עד שמבקש ממנו הנאתו..