הלכה על משלי 9:5

בנטילת ידים צריך שיתכוין הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה, ולכן אין נוטלין מקוף ולא מקטן פחות משש שאין לו מחשבה וכונה, זאת ועוד אחרת אע"פ שנטל כדין וכיון לנטילה המכשרת עם כל זה צריך הוא לשמור טהרת ידיו במחשבתו וכונתו, שאם הסיח דעתו משמירת ידיו זמן מרובה אע"פ שאינו יודע שנגעו ידיו במקומות מטונפים עם כל זה צריך לחזור וליטול, באופן שצריך להיות משים דעתו וכונתו על טהרת ידיו כל משך סעודתו, והיינו מפני דעיקר גירוש הסטרא אחרא היתה על ידי כונתו, ולכך ראוי שלא יסיח דעתו מטהרה זו כל זמן שאוכל, ולזה אמר הכתוב (קהלת ט, ז) "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב ייניך כי כבר רצה האלהים את מעשיך", והיינו בשמחה אותיות מחשבה ואמר על ידי המחשבה וע"י לב טוב שהוא הכונה רצה האלהים את מעשיך, כי מעשה לבדה בלתי צירוף כונה ומחשבה אינה עולה לרצון, ונקיט שם אלהים על דרך שכתבתי לעיל כי מקום המחשבה והכונה הוא מוח ולב שמספרם מספר אלהים, וכלן גם התורה שנמשלה לאכילה ושתיה דכתיב (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" גם כן הסח הדעת מזיק בהה דלכך צוה השם יתברך (דברים ד, ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, ואמרו פן תשכח קאי על המוח ששם השכחה בר מנן:

מרבה תורה, מרבה חיים (אבות ב, ח). נראה לי, בסייעתא דשמיא – דידוע דאורות המוחין נקראים "חיים", והלומד תורה בחלק הסוד שבה, ממשיך אורות המוחין שנקראים "חיים". וזה שאמר: "מרבה תורה" – "מרבה" דיקא, שלומד גם בחלק הסוד שבה, אז מרבה אורות המוחין שנקראים "חיים"; ולכן התורה נקראת "לחם", דכתיב (משלי ט, ה): "לכו לחמו בלחמי", כי ידוע דהלחם רומז לאורות המוחין, שהם שלושה הוויות בסוד חכמה בינה דעת שמספרם "לחם", ועל-ידי עסק התורה, מרבה באורות אלו. גם עוד נראה לי: נקראת "לחם" שהוא אותיות "מלח", המורה על הקיום, דלא סריח, ועושה קיום לבשר שנמלח בו – כן התורה קימת לעד ולא תשתנה, והיא עושה קיום להעוסק בה. גם עוד: כמו שהמלח יש לו כוח להפליט הדם מן הבשר, כן התורה מפלטת הזוהמה והסיגים מן האדם העוסק בה.

מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה פּוֹסֵק וּמִתְפַּלֵּל. וְאִם הָיְתָה תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה כְּלָל וְהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּשְׁעַת תְּפִלָּתוֹ אֵינוֹ פּוֹסֵק, שֶׁמִּצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה גְּדוֹלָה מִמִּצְוַת תְּפִלָּה. וְכָל הָעוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים כְּעוֹסֵק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה: