וְכָל־דִּי־לָא֩ לֶהֱוֵ֨א עָבֵ֜ד דָּתָ֣א דִֽי־אֱלָהָ֗ךְ וְדָתָא֙ דִּ֣י מַלְכָּ֔א אָסְפַּ֕רְנָא דִּינָ֕ה לֶהֱוֵ֥א מִתְעֲבֵ֖ד מִנֵּ֑הּ הֵ֤ן לְמוֹת֙ הֵ֣ן לשרשו [לִשְׁרֹשִׁ֔י] הֵן־לַעֲנָ֥שׁ נִכְסִ֖ין וְלֶאֱסוּרִֽין׃ (פ)
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
וְכֵן יֵשׁ לוֹ לִכְפּוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְלֶאֱסֹר בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְלִדְחֹף וְלִסְחֹב עַל הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ז כו) "הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין":