הלכה על קהלת 2:18

ואיתא במדרש קהלת רבה ב' כ"ב על הפסוק (קהלת ב' י"ח): "ושנאתי אני את כל עמלי וגו": ר' מאיר הוה כתבן טבא, והוה לעי [משתכר] תלת סלעין כל שבת; והוה אכיל ושתי בחדא, ומתכסה בחדא, ומפרנס באחרנתא לרבנן (היה סופר טוב, והיה עמל (ומשתכר) שלשה סלעים בכל שבוע, והיה אוכל ושותה באחד, ומתכסה באחד, ומפרנס באחרת לחכמים). אמרין לה תלמידוי: רבי, בניך מה את עביד עליהון? אמר להו: אם יהון צדיקים, יהוון כהדא דאמר (אמרו לו תלמידיו: רבנו, בניך, מה אתה עושה עליהם? אמר להם: אם יהיו צדיקים, יהיו כמו שאמר) דוד (תהלים ל"ז כ"ה): "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"; ואם לאו, מה אני מניח את שלי לאויבי המקום. עוד איתא במדרש קהלת פרשה ז' כ"ג: ר' אחא בשם ר' תנחום: למד אדם ולמד ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי הוא בכלל (דברים כ"ז כ"ו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו'". לא למד ולא למד ולא שמר ולא עשה [רוצה לומר, שנתרפה מלמוד על ידי עני ודחק חייו, שהיה טרוד לבקש לחם חקו, כדמסים המדרש, שלא היתה ספיקה בידו], ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק - הרי הוא בכלל "ברוך אשר יקים", כי כל ארור הוא מכלל ברוך, עד כאן לשון המדרש. מכל זה נשמע גדל ענין המחזיק תורה בעת שמזונותיו מצמצמין, וגם ברוך יהיה עבור זה. וכל שכן, כמה יש לו להתחזק במצוה זו בעת שמזונותיו מרוחין.