הלכה על שמות 25:4

ה] במה שבארנו, דטעם הצרכת חלזון לתכלת, הוא משום דבעינן שתהא צביעה מתקיימת ועומדת ביפיה, וקים להו לחז"ל דשלא מן החלזון אין הצביעה עומדת מתקיים ביפיה, העיר על זה אחד מהחברים יצ"ו דא"כ תקשה למה פטרו עצמן כל הדורות שלפנינו מן התכלת לחסרון מציאותו, הרי כיון שאי אפשר להשיג החלזון יהיה חובה לקחת חוטי צמר צבוע תכלת מדבר אחר במקום חלזון, כי היכי שלא תשתכח תורת תכלת, וכמו אתרוג הפסול שפסולו מן התורה, מ"מ בשעת הדחק שאי אפשר בכשרים מקיימים בפסולים, כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג, כמו שכתבו התוס' והרא"ש במסכת סוכה (לא. ושם) ולדעת כמה פוסקים, אפילו ברוכי נמי מברכינן עלייהו, מהאי טעמא יעו"ש, ובשלמא אי אמרת, דהצרכת חלזון לתכלת הוא מגזרת הכתוב או מהלכה למשה מסיני, שפיר דהויא כל אינך צבע תכלת שלא מן החלזון, אינו מינו דתכלת כלל, והויא דומיא דפריש ורמון לגבי אתרוג, דאמרינן במסכת סוכה (שם:) מהו דתימא לייתי, כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למיסרך יעו"ש, אבל למה שבארנו שאין פסול שאר צבע התכלת מגזרת הכתוב או מהלכה למשה מסיני מפורש, אלא משום דבעינן צבע המתקיים ועומדת ביפיה, ושאר צבע שלא מן החלזון, קים להו לחז"ל שאינה עומדת ביפיה, א"כ הויא להו גם שאר צבע התכלת שלא מן החלזון מיניה אלא שפסול, והוי כמו אתרוג הפסול לגבי כשר, דבדאי אפשר לקיומי בכשרים, צריך להביא פסולים, משום שלא תשתכח תורת אתרוג, ולמה פטרו עצמן כל הדורות שלפנינו לגמרי מן התכלת, הוי להו להביא תכלת שלא מן החלזון, כי היכי שלא תשתכח תורת תכלת, הוי להו להביא תכלת שלא מן החלזון, כי היכי שלא תשתכח תורת תכלת, ויפה העיר, ברם אשתמיטתיה ש"ס ירושלמי מפורש במסכת כלאים (פ"ט ה"א) תכלת וארגמן ותולעת שני (שמות כ״ה:ד׳) מה תולעת שני דבר שיש בו רוח חיים, אף כל דבר שיש בו רוח חיים יעו"ש, הרי דגזירת הכתוב הוא בתכלת, דצריך שיבא מבעל חי דוקא, ולא מדומם או צומח, ואנן בעניותין לא באנו לידי מדה זו, לבאר טעם הצרכת חלזון לתכלת, משום דבעינן שתהא צביעה העומדת ביפיה, אלא כלפי מה דקתני בתוספתא, תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, שלא מן החלזון פסולה, בהא הוצרכנו לבאר הטעם דמבעל חי אחר פסול, משום דבעינן שתהא צביעה העומדת ביפיה, וקים להו דמבעל חי אחר שלא מן החלזון אינה צביעה העומדת ביפיה, אבל טעם פסול תכלת הבאה מדומם וצומח לא הוצרכנו לבאר כלל, דזיל קרי בי רב הוא ירושלמי מפורש הנ"ל, וזה הירושלמי היה בהעלם עין מהרבה גדולים חקקי לב ומבעל התשובה שבנודע ביהודה (או"ח סימן ג) יעו"ש. ומעתה שפיר פטרו עצמן הדורות שלפנינו מתכלת לגמרי, כי תכלת משום בעל חי לא היה שכיח כלל, ותכלת מדומם וצומח הגם דשכיח, אבל ודאי לאו מיניה דתכלת הוא כלל, דהא גזירת הכתוב הוא דתכלת הוא מבעל חי דוקא, והוי כמו פריש ורמון לגבי אתרוג דלא מייתינן, כי היכי דלא ליפוק מיניה חורבא דאתי למסרך:

בינו נא אחי וריעי, עד היכן בעוה"ר גברה אגרופה של קנאה ושנאת חנם, עד שנפל חכם מישראל ברשת חקירת חכמי העמים, שלהיות שאין להם קבלה ומסורת, חקרו בזה עם חכמתם ועלתה להם שהוא נוטה לאדום, ודעת יפת הובא בראב"ע (שמות כה ד) שהוא שחור. אבל אנו ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, שיש לנו קבלה ומסורת כידוע שתורה שבע"פ אינו דוקא הש"ס ויתר דברי חז"ל שכבר באו בכתובים או בדפוס. אלא כל פירוש או הנהגה טובה אשר יש לישראל מהוריו או מוריו אם הוא רק שלא כנגד התורה הקדושה, בגדר תורה שבע"פ וקבלה נכנס, ונצטונו על זה בלאו דלא תסור, ומסוג זה קריאת צורת א בשם אלף וצורת ב בשם בית, וכן כל האותיות, ופי' הלא, שלילה, וההן חיוב, והתחלת ספירת השבוע ליום השביעי ממנו להחזיקו ליום השבת ולקדשהו, כל אלה ודומיהם, הרבה אשר לא נוכל להציל ידיעתו מן הספר, ונדע רק במסורה מאבותינו וממלמדינו, אשר נאמר כי הוא, ממשה מסיני איש מפי איש. וגם פי' תכלת מה היא מראיתה נודע וברור לכל תינוק ישראל ההולך לבית הספר, כשלומד בתורת משה תיבת תכלת, מפרש לו מלמדו (בלאה וואל), וידיעת בית רבו שמה ידיעה, והרי יש לנו קבלה ומסורת בפירוש מראית צבע התכלת, ומה לנו ליכנס בחקירות שלא יועילו ולא יגרעו, שהרי אפילו יבא גאון וחכם וירבה כחול ראיות היפך הקבלה והמסורה, אסור לנו לשמוע אליו, ומוזהרים אנו על זה בלאו דלא תסור, ואנו לא באנו לידי מדה זו, במאמרנו שפוני טמוני חול ובמאמרנו פתיל תכלת פרט השני (עמוד סה), לחקור במהות מראה התכלת, אלא במראה זו (של בלאה) עצמה, שכמה מינים ממינים שונים יש בה, גבוה ונמוך ועמוק, וזה אין אנו יכולין לפתור מן הקבלה והמסורה, כיון שכולן נקראים בשם (בלאה), וגם הוצרכנו שמה לבאר, שלא יהיה פלוגתא בזה במציאות בין הירושלמי והבבלי, כדמשמע לכאורה מלשוני התוס' ז"ל, והעמדנו שיהיו כל דברי חכמינו ז"ל קיימים על מכונם ולאחדים עם הקבלה והמסורה אינו ראוי כלל לחכם מישראל לחקור בזה, ומי גרם להם כל זה, שנאת חנם שעדיין מרקדת בינינו בעוה"ר, אוי לנו כי חטאנו:

במה שכתבנו במאמרנו (שם ע' קמד) ברם אישתמיטתיה ש"ס ירושלמי מפורש במס' כלאים (פ"ט ה"א) תכלת וארגמן ותולעת שני (שמות כ״ה:ד׳), מה תולעת שני דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים יעו"ש, הרי דגזה"כ הוא בתכלת דצריך שיבא מבעל חי דוקא, ולא מדומם או צומח יעו"ש, הרחיב מבהיל אחד את לשונו לדבר גבוה, כי שינינו לשון הירושלמי, דבירושלמי לא איתמר כלל הלשון כמו שהבאנו, אלא הכי איתמר [ושני תולעת] מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים, ואין כוונת הירושלמי ללמוד גז"ש על תכלת וארגמן, רק הירושלמי קאי על שני תולעת לחוד דלאו דוקא בעינן צבע תולעת רק יכול לצבוע בכל דבר שיש בו רוח חיים, וכן פי' הפ"מ שם בביאור דברי הירושלמי, ע"כ השגת המבהיל: