כִּֽי־יַ֭עֲמֹד לִימִ֣ין אֶבְי֑וֹן לְ֝הוֹשִׁ֗יעַ מִשֹּׁפְטֵ֥י נַפְשֽׁוֹ׃
אהבת חסד
עין שם. *גם כתבו בספרים הקדושים, שישים האדם לב, אם לאחר פטירתו יתנו לו למעלה בידו ספר תורה כנהוג, ששואלין לו לאדם על כל מצוה בפרט, ובודאי יבוא לידי שאלה גם על מצוה גדולה זו, הינו (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו". אם קימה כדין, מה ישיב ואז יזכירוהו ויאמרו לו הבית דין של מעלה, וספר הזכרונות פתוח, זכר נא באותו זמן, באותו יום לחדש ההוא ישבת בביתך על כסא כבודך בשמחה, ואז בא בלילה אותו עני אליך, שהיה מתחלה בעל הבית, בבקשות ותחנונים שתלוה לו על משכון. והשבות לו ברגע: אי אפשי להלות לך. והלך בפחי נפש מאתך, ולא שמת אל לבך, שהוא היה מתיעץ עם אשתו בזה כמה ימים, אם ילך או לאו, כי מסוה הבושה מאד על פניו; והיה מתביש לילך ביום, ובא בלילה. גם חשב איזה משכון יתן, שיכשר לפניך; גם היה מכון השעות, שיהא שעת הכשר, שיבוא אליך בעתות הפנאי. ואתה בלי שהוי ובלי ישוב הדעת ברגע דחית אותו בשתי ידים לומר, אי אפשר למלאות משאלותיך. ואז נשבר לבו בקרבו כחרס הנשבר, ושב לביתו בבשת וכלמה. והנה קדם שחזר לביתו, היו מצפים עליו בניו ובני ביתו, מתי יבוא אבינו לנו, אולי יהיה לנו עוד שום תקוה. אבל כשבא בידים ריקניות מאתך, ישבו כלם לבכות ואמרו: מה יהיה אחריתנו מה יהיה סופנו הלא נגוע ברעב כלנו. ועל ידי בכיתם שעלתה אז למרום, נתגבר אז כח הדין על העולם מאד. וסוף דבר היה, שעל ידי זה שלא היה לו במה להחיות אנשי ביתו, החלש כחם מדי יום ביום ברעב, עד שהחלשים שבהם נעשו חולים על ידי זה, ויתר בני ביתו נעשו נודדים ללחם, ונתמוטט ביתו לגמרי. ועתה עמד בדין, והכר מעשיך, וראה מה גרמת במעוט חמלתך על האנשים העלובים ומרי נפש; כמה צער צערת למעלה את השם יתברך בזה, בעת שעלתה בכיתם למרום, וכמה נתגבר אז כח הדין על ידך, וכמה גזרות נסבב אז על ידי זה. וכשם שלא חמלת על העני, כך אין לחמל עליך. ונגזר דינו וענשו לפי ערך הסבות שנסבב אז על ידי מעוט חמלתו. ואיתא בויקרא רבה (פרשה ל"ד ט'): אמר ר' אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו, דכתיב (תהלים ק"ט ל"א): "כי יעמד לימין אביון". אם נתת לו, דע, מי שעומד על ימינו, נותן לך שכרך; ואם לא נתת לו, דע, מי שעומד על ימינו, פורע ממך, דכתיב (שם): "להושיע משפטי נפשו". ועל כן ישכיל האדם להתבונן תמיד על צרת הדל, ויקים עליו מה שאמר הכתוב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה"'.. על כן יתרחק האדם ממדת צר עין, וירגיל עצמו בכל ימיו להיות איש טוב ומיטיב לזולתו, ולא יפגם במדת החמלה, כדי שיחמלו גם עליו וייטיבו עמו, כמה דאת אמר (תהלים קכ"ה ד'): "היטיבה ה' לטובים וגו'". ויתבונן תמיד, שהמעות שנתן לו השם יתברך, לא בשבילו לבדו נתן לו, אלא שיעשה גם כן צדקה וחסד בממונו, וכמו שנביא לקמן מכתובים ומאמרי חז"ל, ואז טוב לו בזה ובבא.
אהבת חסד
ח. על כלם עברה גוררת עברה; שעל ידי זה באים לידי אסור מלשינות, ונמסרו עניים לידי זרים להכותם ולבזותם, ומי יוכל לשער גדל העון והמכשול שיש בזה. והכתוב העיד בנו ואמר (דברים ט"ו ט'): "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא"; ועל אחת כמה וכמה בזה שגורם לו הכאות ובזיונות. וידוע בתורתנו הקדושה מארבע ארצות הטובות (סדם ועמורה וכו'), שנהגו המדה טובה כזו עם העניים, ומה עלתה להם, השם ישמרנו מענשם. גם פעמים רבות יש בהם אלמנות ויתומים, וצריך לזהר מאד מצעקתם כמפרש בתורה (שמות כ"ב כ"ב). וזה לשון הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו' ה"י): חיב אדם להזהר באלמנות ויתומים, והיאך נוהגין עמהם, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה, ולא לבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן, או מכעיסן, או הכאיב להן, או רדה בהן, או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה; וכל שכן המכה אותן, או המקללן. ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו, הרי ענשו מפרש בתורה (שמות כ"ב כ"ג): "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". ברית כרותה ממי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס - הם נענים, שנאמר (שם כ"ב): "כי אם צעק יצעק אלי וגו"', עין שם. גם רבנו יונה כתב ב'שערי תשובה' (שער שלישי) במאמר כ"ד: מי שיציק ויצער אלמנה ויתום - בין בגזל ובין בעשק ובין בהכלמה וכל מיני צער - חיב מיתה בידי שמים. ועין בחנוך במצוה ס"ה, שכתב גם כן בהדיא, שאפילו בדבור בעלמא, אם מצער אותן עובר גם כן בלאו זה. ולפלא לי על אותם האנשים, שמתעסקין ומסיעין להתקנה החדשה, ולא ייראו ויפחדו לנפשם מכל הכתובים המפרשים בתורה בענוי אלמנה ויתום, שדברי התורה נאמרו, אפילו אם הם עשירים, כמפרש ברמב"ם (פרק ו' מדעות ה"י); וכל שכן בזה, שהם עניים ושבורי לב, וסובלים גלות ועלבון וכלמה בימי חייהם, כמה גדול ענש הגורם להוסיף צרה על צרתם, ולפסק לחיותם ולגרשם מן העיר. ויתבונן האדם תמיד, ויירא ויפחד מזעקת העניים והאביונים, כמה דכתיב (משלי כ"א י"ג): "אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה". וידע שיש להם מליץ טוב העומד לימינם, שאין בכל העולמים כמותו; והוא השם יתברך בעצמו, וכדכתיב (תהלים ק"ט ל"א): "כי יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו". ומי הוא הנוגע באנשים המקרבים למלך בשר ודם לרעה ונקה ! וכל שכן במקרב למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והם הנדכאים והאמללים, אשר הם שבורי לב, וכדכתיב (תהלים ל"ד י"ט): "קרוב ה' לנשברי לב וגו"'. ואיתא בויקרא רבה (בהר פרשה ל"ד ט'): אמר ר' אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו, דכתיב (שם ק"ט ל"א): "כי יעמד לימין אביון". אם נתת לו - דע, מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך; ואם לא נתת לו - דע, מי שעומד על ימינו פורע ממך, דכתיב (שם): "להושיע משפטי נפשו".