תהילים קלו:כה הלכה: אהבת חסד ואבודרהם

ועוד נתברר להם אז באותו מעמד הקדוש, איך שהאדם צריך לרדף אחר מדת החסד, ולאהב את המדה הזו בכל נפשו. כי התבוננו אז ברוח קדשם על מה עומדת הבריאה, והשיגו איך שכל המציאות כלה - קיומה ופרנסתה - היא תלויה רק בחסדו יתברך, שהוא מלא כל הארץ, כמו דכתיב (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". וכתיב (שם ל"ג ה'): "חסד ה' מלאה הארץ". ואלו היה הקדוש ברוך הוא מתנהג עם הברואים בדין הגמור, חס ושלום, לא היה העולם מתקים כלל. כמו שאמרו חז"ל במדרש שוחר טוב על הפסוק (תהלים פ"ט א'-ב'): "משכיל לאיתן האזרחי; חסדי ה' עולם אשירה". אמרו לאיתן: על מה העולם עומד? אמר להם: על החסד, שנאמר (ישעיה ט"ז ה'): "והוכן בחסד כסא". משל למה הדבר דומה? לכסא שהיה לו ארבע רגלים, ^*ונוכל להמתיק כונת המדרש (שוחר טוב הנ"ל) שאמר, שרגל אחד מארבעה רגלים מתמוטט, כי אף שידוע, שמלבד עולם הזה יש עוד שלשה חלקי עולמות, והם: עולם היצירה [שם הוא מקום חיות הקדש, שראה יחזקאל הנביא] ועולם הבריאה ועולם האצילות, ששם הוא משכן כבודו יתברך. והם יכולים להתקים, אף אם יתנהג בדין. אבל עולם שלנו, שאנחנו מלבשים בחמר הגשמי, ומעתדים לחטא, אין יכול להתקים בדין; וממילא נוגע זה גם כן לכבוד מלכותו יתברך, כי אין מלך בלי עם. וממילא אין הכסא שלו בשלמות חס ושלום; אבל כשהוא מתנהג בחסדו יתברך, מתקים כל הבריאה. והיה האחד מתמוטט, נטל צרור וסמכו. כך היה הכסא של הקדוש ברוך הוא כביכול מתמוטט, עד שסמכו הקדוש ברוך הוא. ובמה סמכו? בחסד. הוי אומר (תהלים פ"ט ג'): "אמרתי עולם חסד יבנה". על כן יתדבק אדם תמיד במדה זו, ובזכותה יהיה לו קיום בזה ובבא. וכמו שנבאר לקמן מכתובים ומאמרי חז"ל.

יתברך הטוב והמיטיב המתחסד עם כל ברואיו, כדכתיב (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", וביותר לבני ישראל עם קרובו האהובים לו מאד, עד שקראם בשם "בנים" ו"חלק ד'" וצום ללכת בדרכיו, שהם דרכי החסד והרחמים והחנינה, וכדכתיב (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' ללכת בכל דרכיו". ואיתא בספרי (פרשת עקב פסקה מ"ט): אלו דרכי הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות ל"ד ו'): "ד' ד' אל רחום וחנון". ואומר (יואל ג' ה'): "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט". איך אפשר לו לאדם לקרא בשם ה'? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון ועושה מתנת חנם לכל וכו'. ולא פעם אחת הזהיר אותנו השם יתברך על זה, כי אם בשמונה מקומות אמר כענין הזה. [בעקב פרשה א' פסוק ו', ובחמישי פסוק י"ב, ובשביעי פסוק כ"ב, ובראה פרשה שלישי פסוק ה' עין שם בפרוש רש"י, ובשפטים פרשה חמישי פסוק ט', ובתבוא פרשה שלישי פסוק י"ז, ובששי פסוק ט', ובנצבים פרשה שביעי פסוק ט"ז]. ולבד זה כל התורה מלאה מזה, כאשר נבאר הכל אם ירצה ה' לקמן.

כתיב בקרא (בראשית א' כ"ז): "ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'". ופרשו המפרשים דהוא למדותיו. והינו שנתן בכח נפשו שיתדמה במדותיו להשם יתברך, שהוא רק להיטיב ולהתחסד עם זולתו, וכדכתיב בקרא (תהלים קמ"ה ט'): "טוב ה' לכל וגו'". ונאמר (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". וקיום כל העולם תלוי בזה וכדלקמן. נמצא ההולך בדרך הזה נושא עליו צלם אלקים, והמונע עצמו ממדת החסד, ואומר בלבו: מה לי להיטיב לזולתי, מרחיק עצמו מן השם יתברך מכל וכל. ^*ואגב נבאר קרא אחד הצריך לעניננו. כתיב ביחזקאל [ט"ז מ"ט]: "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה". הינו, שמדינתם היתה מלאה כל טוב, והיה לה שלות השקט, לה ולבנותיה, ולא היו צריכין לעזר [לעזר] לשום מדינה, ורצו למנע רגל זר מתוכם, שלא יעבר בה שום אדם מעירות אחרות, ולא להחזיק יד עני ואביון. ומפני שרצו למנע מאתם מדת צדקה וחסד, שקיום העולם תלוי בזה, על כן נעקרו הם וכל אשר להם מן העולם. והנה כשנתבונן היטב נראה, שקיום כל מין האנושי תלוי במדת צדקה וחסד. כי יש כמה עתות לכל אדם בעולמו, ולכל עת ועת צריך סעד ועזר לענינו. כיצד? לפעמים צריך שחברו יעזר לו בממונו, כגון: להלות לו איזה הלואה, וזה שיך אפילו אם הוא עשיר; או שחברו ימציא לו מלאכה, או איזה שאר עסק להשתכר מזה. [וזהו מצות: "והחזקת בו וגו' וחי אחיך עמך"]. וזהו כולל כמעט רב מין האנושי. ולפעמים צריך שחברו יעשה חסד עמו בגופו, כגון: בעת שהוא בשמחה, צריך לאנשים שישמחו עמו, [וזהו שמחת חתן וכלה]. דכשאדם מתבודד, לא יוכל להיות בשמחה. וכן כשהוא עצב, צריך לנחמו ולדבר על לבו [והוא מצות נחום אבלים וכיוצא בזה לנחמו מצערו], ולהפיגו מדאגותיו שלא יחלה על ידיהן. וכן לפעמים בעת שהוא איננו בביתו, כי אם בדרך באיזה משוי, מכרח הוא שיסיעוהו אנשים בענינו [וזהו מצות פריקה וטעינה]. ואם הוא מכרח לבוא לבית אחרים, צריך הוא שיכניסוהו כראוי לפי כבודו [וזהו מצות הכנסת אורחים, ששיך אף על אנשים שאינם עניים, וכדלקמן בחלק ג' בפרק א']. ואם הוא חולה, צריך לאנשים שיבואו לבקרו ולהתבונן בעניניו, אולי יוכלו להחלימו [וזהו מצות בקור חולים]. ואם השלים ימי חייו ונפטר, בודאי צריך לאנשים שיתעסקו עמו בגמילות חסד של אמת. כלל הדבר העולם לא יוכל להתקים בלתי מדה זו, לכך פרטה התורה בכמה מקומות, שיתחזק האדם למדה זו. ונוכל לאמר שזהו גם כן כונת מאמרם (אבות פרק א' משנה ב') על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. גם נוכל לאמר, דהנה ידוע שתכלית כל החמודות היא, שיזכה האדם לבסוף לישב לפני ד' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו הנעם האמתי והענג הגדול מכל הענוגים שיכולים להמצא. אך כל זה תלוי, אם התדבק עצמו בה' בעודו בחייו בכל כחו, כמו שכתוב (דברים י"א כ"ב): "ולדבקה בו". ורוצה לומר, "לדבקה" במדותיו, כמו שאמרו חז"ל (ספרי פרשת עקב פסקה מ"ט). והינו, שיזרז עצמו כל ימיו להתדבק במדות השם יתברך, שהם רק לטוב ולחסד, וכמו שכתוב (מיכה ז' י"ח): "כי חפץ חסד הוא". אז יזכה לישב עולם לפני ד' ולהשביע בצחצחות נפשו. מה שאין כן אם בחייו היה מדתו שלא להיטיב לזולתו, הפוך דרך השם יתברך, איך יזכה לבסוף להתדבק בה'? וזהו באמת מאמר הגמרא (בערובין פ"ו.): דרש רבא בר מרי (תהלים ס"א ח'): "ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו". אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן ש"חסד ואמת מן ינצרהו". [ופרש רש"י: אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן שיש עשירים גומלים חסדים, ומזמנין מזונות לעניים, והם ינצרוהו; מן, לשון מזונות:] ומה שאמר הכתוב "ינצרהו", כי באמת במקום קדוש כזה, דהינו מי שזוכה לעמד לפני ה' אלהי השמים, צריך שם שמירה יתרה, ששם מצויים המלאכים והשרפים, שאחד מהם יכול לשרף כל העולם כלו מהבל פיו, וכדאיתא בספרי האזינו (פסקה ש"ו). ^*זה לשון הספרי (פרשת האזינו פסקה ש"ו): "יערף כמטר לקחי" - חכמים אומרים: אמר להם משה לישראל: שמא אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, וכמה יגיעות יגעתי בה, כענין שנאמר (שמות ל"ד כ"ח): "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה". ונכנסתי לבין המלאכים, ונכנסתי לבין החיות, ונכנסתי לבין השרפים, שאחד מהם יכול לשרף כל העולם כלו. נפשי נתתי עליה, דמי נתתי עליה. כשם שלמדתי אותה בצער, כן תהיו אתם לומדים אותה בצער וכו'. וצריך לזה זכות גדול, שלא יפגעו בו כחות הדין. ולכך אמר הכתוב (תהלים שם), מי שיש בו מעלת האמת, שהיא התורה, וגם מעלת החסד, הם ינצרוהו, שלא יפגעו בו. וכזה גם כן אמרו חז"ל (בירושלמי תענית פ"ד ה"ב): "ואשים דברי בפיך" (ישעיה נ"א ט"ז) - זו דברי תורה. "ובצל ידי כסיתיך" - זו גמילות חסדים. [רוצה לומר, שעל ידי גמילות חסד שהאדם עושה בידו, זוכה שהשם יתברך יכסה עליו גם כן בצל ידו]. ללמדך, שהעוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה ויושב בצלו של הקדוש ברוך הוא. ומזה יבין האדם, כמה צריך להיות לו אהבה למדה זו. וממילא כאשר יהיה לו אהבה לזה, יהיה לו הדבר למציאה, כאשר יזמין לו ה' לעשות חסד, ויעשנה בגדר השלמות, ולא יתביש הלוה על ידו, ועבור זה יברכהו ה'. ועוד, כאשר יהיה לו אהבה למדה זו, יזרז גם אחרים לעשות חסד, וכמו שכתב רבנו יונה באגרת התשובה שלו (אות ט"ז).