מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּ֑ם תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמַ֣יִם לִי־הֽוּא׃
בית אלהים
והרצון במלת בקשת, הוא להורות שאין ראוי שישאל האדם צרכיו מהאל ית' דרך חיוב והכרח, כמי ששואל את חבירו שיפרע לו את חובו, שהוא חייב לפרוע לו, אלא דרך בקשה ותחנונים, כעני השואל למי שאינו חייב לו, כי מה הקדים האדם ליוצרו לשישאל ממנו דרך חיוב, וכמ"ש הכתוב (איוב מ"א) מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא, כמו שדרשו רז"ל (ויק"ר פכ"ז עיי"ש) נתתי לו בית ואח"כ אמרתי לו ועשית מעקה לגגך, וכתבתם על מזוזות ביתך. נתתי לו שדה, א"ל לא תחרוש בשור ובחמור וגו'. וע"ד הפשט יאמר. מי שחושב שהוא מקדים לפני פעולות טובות, ולזה שואל ממני דרך שילום, ממה שהוא תחת השמים שהוא שלי, אוכל לפרוע לו, אבל מי שמכיר שאין מי שיקדימני קודם שאעשה לו טובה, אלא שואל דרך חסד וחנינה, איני פורע לו ממה שיש לי בזה העולם השפל, שהוא תחת כל השמים, והוא עולם ההויה וההפסד.
עקידת יצחק
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי חיי האדם. ר"ל כל מעשיו ופעולותיו אשר יעשה כל עוד יתהלך עלי ארץ, יבחנו בג' בחינות, הא' בבחינת עצמותו, ר"ל כאשר נבחין אותו לבדו בלי הצטרפות לזולתו, הב' בבחינת יחסו והצטרפותו אל בני ביתו, והג' בבחינת יחסו אל זולתו מבני החברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, ואף כי בבחינת יחסו אל אנשי עירו ומדינתו, והנה בבחינת עצמותו אמר אריסטו בס' המדות, כי לא נוכל לאמר שיעשה אדם עולה לעצמו, כי אחרי שהוא אדון ומושל לעצמו, יוכל לעשות בכל מה שמגיע רק אל עצמו ובשרו, ככל העולה על רוחו, ומי זולתו יוכל לאמר לו מה תעשה? אפס כל זה רק בבחינת הדברים והפעולות החיצוניות, ד"מ אם ירע לעצמו ע"י הכאה^ או מניעת האכיל', השינה ושאר תענוגי הגוף, לא נוכל לאמר שיעש' בזה עולה ובלי צדק, ואף כי שלא נוכל להענישו על זה, אחרי שגופו ברשותו לבד ואין זולתו מושל בו, (וכעין זה אמרו גם חז"ל בב"ק דף צ' ע"ב "החובל בעצמו אע"פי שאינו רשאי (כי ראוי ונכון הוא לאדם שיחוס גם על גופו לשמרו מכל נזק והפסד, בכל זאת) "פטור" מעונש הבא רק לעושי עול ע"פי הדין והמשפט), אף שהחובל בחבירו בהכאה שאין בה שוה פרוטה שאין עליה חיוב תשלומין, חייב מלקות (עיין מכות דף ט'), אפס בבחינ' פנימית אחרי שטוב ואושר האדם המוסרי הוא רק בהשלימו שכלו בקנין המושכלים האמתיים, ונפשו במדות ותכונות יקרות וטובות, הנה יחלק כל אדם בעבור זה לשני אישים או חלקים שונים, החלק הנפשיי, והשכלי שהוא האדון והמושל והמצוה, והחלק הבהמיי, ר"ל הגוף עם כל כחותיו, שהוא בבחינת עבד המצווה, אשר עליו לשמוע בקול אדוניו, ונמשך מזה. כי כמו שיש בין ב' בני אדם המתיחסים זה אל זה מושג פעולת הצדק או בלי צדק, כן ישנו גם באדם אחד, כי בשמוע הגוף אל קול השכל לעשות מה שיצוהו נאמר ממנו שהוא עושה הצדק, והשכל מקבלו, ואם ימרה את פיו לעשות דבר מה שלא כרצונו, נאמר ממנו שהוא עושה עול, ובלי צדק, (כעבד הממרה את פי אדוניו), והשכל מקבלו, ולדברי הרב ז"ל אלה הסכים גם החכם המהולל הפילוסוף קאנט אשר אמר כי לא נוכל לאמר שיש לאדם שום חוב נגד עצמותו, אחרי כי מושג החוב אינו כ"א בין ב' בני אדם אשר האחד מהם מחויב לעשות דבר מה לרעהו, אבל לא באדם אחד שהוא לבדו אדון לעצמו, ואח"כ הוסיף ואמר, כי רק בבחינה שכלית נוכל לחשוב כל אדם כעין שני עצמיים, הא' הוא האדם הנראה, ר"ל גופו הנראה לעינינו, והב' הוא האדם המשכיל ובאופן זה נוכל לומר, כי הראשון ר"ל האדם הנראה עם כל כחותיו, מחויב לשמוע בקול השני שהוא אדון לו, ומצוהו מה שיעשה לשמור רגלו מהלכד בפח הרשעה,
ובבחינת יחס האדם אל אנשי ביתו, אמר החוקר שלפי שאשתו של אדם כגופו, ובניו ובנותיו הקטנים כחלק ממנו יחשבו, ועבדיו ושפחותיו מקנת כספו הם, אין להם שום תביעה עליו, עפ"י הדין והמשפט, לבקש ממנו מה שיעשה לטובתם, גם מצדו אין עליו החוב למלא שאלתם זאת מצד המשפט, ורק מצד היושר ואהבת חסד, ראוי לו שיחוס עליהם וישחר תמיד רק טובם, וע"כ אמר בס' המדות, כי רק על צד ההעבר' וההדמות, נוכל לומר כי יש בפעולתו ביחם אליהם צדק. אם ייטב עמהם, או עול ובלי צדק אם יחדול מהטיב למו, כי על צד האמת יוכל למשול עליהם כאות נפשו, ולא יוכל להחשב לו לעול אם לא ייטיב למו, וע"ז רומז גם לדעת הרב הפייטן באמרו "אם כבנים אם כעבדים" וכו' כי דמה בזה יחס ישראל אל אלקיו ליחס הבנים הקטנים לאביהם, ויחס העבדים לאדוניהם, כי כמו שהם לא יוכלו לבקש מהם טובה ע"פי הדין והמשפט, כ"א מצד היושר והחמלה, כן גם אנתנו רק אל חסדי ה' ומדת טובו וישרו עינינו תלויות, (אפס כל זה הוא רק ע"פי העיון ומשפט השכלי והטבעי, אבל ע"פי דת תורתינו הקדושה ודחז"ל רבו לא לבד חובות האיש לאשתו, עיין כתובות דף מ"ו ורמב"ם פי"ב מהלכות אישות, וחובות האבות לזון ולגדל ולחנך בניהם ובנותיהם הקטנים, עיין קדושין כ"ט ע"א וכתובות מ"ט ע"ב, וברמב"ם פ"ה מהלכות דעות ופ"א מה' ת"ת ופ"יב מה' אישות, כ"א גם בבחינת העבד והשפחה חייב האדון למנוע מהם כל נזק גופני, עד כי בהפלת שן ועין יוצאים לחפשי, ואם מת העבד תחת ידו נקם ינקם, וכל זה מצד הדין, ואף כי מצד החמלה ומדת חסידות, עיין מזה ברמב"ם סוף ה' עבדים), והחוקרים החדשים חולקים בזה על אריסטו ואומרים שגם ע"פי משפט השכלי והטבעי, לא נוכל לאמר שאדם בן דעת יהיה קנין גוף של אחרים באותה מדרגה, עד שיוכל למשול בו כאות נפשו כאשר ימשל איש בבהמתו או בשאר קניניו שהם גופים מתים, ע"כ לא לבד נגד אשתו הכורחת עמו בחפצ' ורצונה החפשי ברית האהבה והאחוה, כ"א גם נגד עבדיו ושפחותיו שהם מקנת כספו מחויב לשמור חקי המשפט והצדק, ואין לו רשות לעשות להם עול גם בניו הקטנים נתונים תחת ידו רק למען ישתדל לשחר טובתם, אחרי שהם בהיותם עוד חסרי שכל וקצרי יד לא יוכלו לעשות זאת בעצמם, והם רק משועבדים בעבור זה לשמוע בקולו, אבל לא יוכל לעלות על דעתינו, שיהיה הרשות נתונה ביד האבות להרע לבניהם הקטנים להכותם או לענותם כאות נפשם מבלי שתהיה כונתם בכל זאת לשחר על ידי זה טובם ואשרם.
ובבחינת יחס האדם אל זולתו מבני החברה האנושית, יש לכל אחד ואחד מהם חובות ידועות, נגד רעהו, ד"מ לבלתי הזיק לזולתו בגופו ובהונו ע"י עול נגלה כהכאה וגזילה, או בעול נסתר כגניבה והונאה, ולהשמר דרך כלל לבלתי נגוע בהון זרים. ובמה שמגיע לזולתו, ולבלתי הסיג גבול משפט רעהו, ובהיפך לשמור ולעשות ככל התנאים שהותנו עמו, בהיותו שומר פקדון רעהו, או ערב בעד תשומת ידו והלואתו, ובעשות האדם את כל הראוי והנכון לו בבחינת ענינו שלש יחסיו אלה, יהיה לו שלום משולש, אשר עליו רומז הכ' לדעת הרב ז"ל באמרו "ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום", והנביא מיכה כנה הנהגת האדם כראוי עם זולתו מבני החברה בשם "עשות משפט" בעבור היות כל מעשיו אלה נוסדים על אדני המשפט האלקי ע"פי הכתוב והשכל, והנהגתו עם אנשי ביתו באופן ראוי ונאות, בשם "אהבת חסד" יען כי רק מדת החסד, תחייב אותנו להתנהג ככה, והנהגת האדם כחות נפשו וגופו בפני עצמו כראוי יכנה בשם "הצנע לכת עם אלקיך", יען כי אין עליו לתת מזה חשבון רק לבוראו ית' הבוחן לבו וכליותיו, והי"ת השלם לבלי תכלית כל תאריו הנשגבים מסכימים יחד בפנימיותיו ית' ואינם מתנגדים זה אל זה חלילה, כ"א כולם צדקו יחד, גם הוא נוהג בצדק ובמשפט לא לבד עם אותם בני אדם ההולכים בתום לבם, אשר יש להם בבחינ' מה כעין דין ומשפט לתבוע שכר פעולותיהם הטובות ממנו, (אף כי באמת אין שום אדם יכול לתבוע גמול מעשיו מה"ית אחרי שכבר קדמו לו מלידה ומבטן חסדי הי"ת ותגמוליו הטובים עליו לאין מספר, כמו שדרשו חז"ל על הכ' באיוב מ״א:ג׳, "מי הקדימני ואשלם" עיין ילקוט רמז תרמ"ב, ומדרש ויקרא רבה פ' אמור על הכ' שור או כשב וכו') כ"א גם לזולתם משפיע טובו וחסדו כמ"הכ "ורחמיו על כל מעשיו", (כמו שיסד הפייטן, "הטוב והמטיב לרעים ולטובים") ע"כ שלש אלה המדות היקרות מתאחדות אצלו ית', וע"ז רומז מר"עה בתארו אותו ית' בשם "אל אמונה" בבחינת עצמותו, "ואין עול" בעבור השפעתו חסדו ומניעת עשותו עול חלילה גם להולכים בדרך עקש ופתלתול, "צדיק וישר הוא" בבחינת הנהגתו ית' עם כל ישרי דרך, אשר יש להם עליו ית' כעין תביעת שכר וגמול מעשיהם הטובים. והנה אחרי שכל מה שהוא הכרחי לחיי האדם עד שלא יתכנו בלעדו, ראוי להקדים לכל מה שמצטרך לו, רק למען הנעים והיישיר חייו, על צד היותר טוב ומועיל, מזה נמשך שגם למוד אופן הנהגת האדם כראוי ע"פ המוסר עם אנשי ביתו ועם זולתו מבני החבר' האנושית, אשר הוא הכרחי לחיי אדם עלי ארץ ולישוב העולם, ראוי להקדים בזמן לעיון השכלי בהשגות רמות ונשאות, אשר הוא שלמות הנפש, שהשגת' אף שהיא קודמת במעל', כי היישרת החיים הארציים ותיקונם עפ"י דרכי המוסר, הם כסולם לעלות מהם להשגת השלמות הנפשיית, כמאה"כ "שמעו מוסר" (בהנהגת ביתכם וחברתכם) "וחכמ'" אח"כ להשיג הענינים השכליים "ואל תפרעו" ואל תבטלו הסדר הזה, כי בהתעסק האדם בתחיל' בעיונים רוחניים, על נקלה יוכל ליפול ברשת הטעות, עד שישתומם ויקוץ גם בחייו הארציים, ורק התורה האלקית מחברת שתי אלה יחד, כי היא מחכימת פתי ומלמדת העיונים הרוחניים האמיתיים ומישרת גם חיי האדם עלי ארץ, בחוקי המוסר הצדק והמישרים אשר תתן לנו. ונמשך מכל זה, כי תורתינו הקדוש' כוללת השלשה עמודים אשר נוסד עליהם העולם הארציי והמוסרי, שהם "הדין" בין בני החבר' האנושית יחד, "האמת" ר"ל הכרת האמת להשגת השלמות הנפשיית, "והשלום", בין אנשי הבית והמשפח', ולהורות על הכרח קדימת עשות הדין ורדיפת השלום לחיי האדם עלי ארץ, בטרם יהין לעלות אל השגת, השלמות הנפשיית על ידי הכרת האמת בעיונים השכליים והרוחניים, על דרך התוריי והנבואיי הקדים הכתוב פה בפרשתינו לספר תחילה ביאת חותן משה ואשתו ובניו אל הר האלקים, המורה על האהב' העזה והאחוה אשר היתה בין בני המשפת' יקרה זאת, אשר היא ראויה להיות לנס ולמופת לכל ישראל, ואח"כ סיפור ישיבת משה רבינו ע"ה להשפט, ועצת יתרו הטובה אשר יעץ לו בענין זה, שכל זה מורה על התועלת הגדולה היוצאת לבני אדם מעשיית המשפט בין איש לרעהו. והכרח' לבני אדם, בטרם יחל לספר המעמד היקר הקדוש הנבחר, בתת הי"ת תורתו לעמו אשר ממנה נפוצה הכרת האמת בכל הארץ, אשר תמלא באחרית הימים דעת את ד' כמים לים מכסים.
אח"כ שב הרב ז"ל להורות בהרחבת דבורו היקר, כי תועלת המשפט, ואף כי באופן שיעץ יתרו גדולה מאוד להשגת טוב ואושר בני אדם יחד בבחינת פרטיותם וכללותם. כי לא לבד שעל ידו ישמר קנין כל איש ואיש בכל הזמנים והמקומות מגזל חמס ועושק רעהו, כ"א גם מוביל אותם לקנין השלמות הנפשיית, כי בהיות בני אדם שלוים ושקטים יחד, ולא ירעו ולא ישחיתו זה לזה בגופם ורכושם, אז נכון לבם בקרבם, וחפשים מדאג' ופחד יוכלו להתעסק בהשלמת נפשם, בלימוד והכרת האמת בעיונים הרוחניים ואלקיים, תחת כי בהיותם בדאג' ואימת' תמידית מפחד מעול וחומץ, לא יוכלו להשים לב מל עסק התורה והחכמ'. וע"ז יורה גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, באומרו שהכ' עשה צדק' ומשפט דכו' יורה לנו שתועלת עשות המשפט והצדק' נבחר מהתועלת המסובבת מהקרבנות בארבע בחינות, הא' בבחינת הזמן והמקום, שהקרבנות נהגו רק בהיות הבית בנוי על תלו, והמשפט נוהג בכל מקום ובכל עת שיש חברה אנושית שוכנת יחד, הב' שהקרבנות מכפרים רק בעד החוטא בשגגה, אבל בעונש הבא ע׳׳פי המשפט יענש המזיד והעוש׳ ביד רמה עוד יותר מהשוגג, ובזאת יושם מתג ורסן לכל איש מעול וחומץ. הג׳ שהקרבת הקרבנות היא רק פעולה גופנית וחומרית, איינע קארפערלישע מאטעריעללע האנדלונג וזש״א המדרש שנוהג רק בתחתונים, ר״ל בגופי בני אדם שוכני בתי חומר בארץ מתחת. אבל המשפטים הבנוים על אדני השכל, משמשים גם לב ושכל המעיינים בהם ובעיונים המושכלים אשר עליהם הטבמו יסודותיהם, וזש״א המדרש שנוהג בעליונים, ר״ל באנשים האלקיים המגביהים עצמם למעל׳ מעניני החומר, לעיין רק בעניני השכל הרמים והנשאים מעל פני האדמ׳, והד׳ כי הקרבנות נוהגים רק בעוה״ז, ר״ל שתועלתם אינה רק פה עלי ארץ, תחת כי תועלת עשיית המשפטים יסבב גם שכר רוחני בעולם הבא והנצחי. למה שהיו חיי האדם שלשה עניינים. אם לבדו. אם בעירוב זולתו. והיה העירוב אם מיוחד מאנשי הבית ואם כולל לאנשי העיר. כמו שכתב החכם בתחלת אלהיות. והנה טוב היות האדם לבדו היא בהשתלם עצמו במעלות השכליות בכל מה שיאות לדעתו להשכיל בנמצאות עד הגיעו להודות הסבה הראשונה יתעלה שמו. גם במעלות המדותיות מצד מה שהם קנינים מעולים נשארים בנפשו מגבילים משערים כחותיה על צד היותר נאות ואם שאין פעולותיהן יוצאות לחוץ. והנה המחסר את חקו בזה הנה חוטא לנפשו ומעול לעצמו. ואם שכבר נתבאר בה' מס' המדות שא"א לאדם לעול לעצמו הנה זה יהיה באמת בחלוקות הטובות החצוניות. אמנם בקנינים הפנימיים מן המעלות כבר יחשב האדם אצלם לשנים זה מעול וזה מקבל העול כמ"ש בסוף המאמר ההוא. אמר כפי המשל והדמיון יהי' האדם צדיק לעצמו כי מדברים אשר בו יהיו בלתי ישרים אינו בלי צדיק כי אם מושל ומנהיג כי באלה הדברים יהיה רחוק חלק הנפש השכלי מהחלק הבהמי אשר אליו יביטו ויראה שהוא בלתי צדיק לעצמו כי באלה יהיה לו סבול דבר בלתי אשר הם עצמו בעבור תאותו כמו אם היו שנים מצוה ומצוה זה לזה אשר יהיה דבר צדק בהם יאמר שכבר יהיה האדם צדיק ובלתי צדיק לעצמו על צד דמיון כחותיו לחלקי המדינה לפי שלא יאמר עליו מהדברים אשר בו יהיו בלתי ישרים שהוא בלי צדיק מצד שהוא אחד בנושא אלא מצד מה שימצאו בו נושאים מתחלפים חלק מושל ומנהיג וחלקים מקבלים ההנהגה כמו שהוא חלק השכלי עם הבהמי שהמה רחוקים זה מזה מאד וכאשר יקובל טוב ההנהגה אז יקבל המושל והמצוה מהמצוה צדק וכאשר ימאן בו ויעשה דברי' בלתי הגונים יסבול בלי צדק. וכבר הסכים החכם הזה באומרו (שם י"א) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. הורה שיש בהנהגת אדם עצמו צדק ובלי צדק בלי ספק יותר מזה ביארו באומרו (קהלת ט׳:י״ד) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכל המשל ההוא הנמרץ כפי מה שביארוהו חז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברים ובא עליה מלך גדול זה יצר הרע וכו'. והם אמרו ג"כ (תענית י"א.) מאשר חטא על הנפש ורבו מספור המאמרים המסכימים ומורים על זה הענין מהצדק הנופל בזה המין הראשון מהחיים:
ובבחינת יחס האדם אל אנשי ביתו, אמר החוקר שלפי שאשתו של אדם כגופו, ובניו ובנותיו הקטנים כחלק ממנו יחשבו, ועבדיו ושפחותיו מקנת כספו הם, אין להם שום תביעה עליו, עפ"י הדין והמשפט, לבקש ממנו מה שיעשה לטובתם, גם מצדו אין עליו החוב למלא שאלתם זאת מצד המשפט, ורק מצד היושר ואהבת חסד, ראוי לו שיחוס עליהם וישחר תמיד רק טובם, וע"כ אמר בס' המדות, כי רק על צד ההעבר' וההדמות, נוכל לומר כי יש בפעולתו ביחם אליהם צדק. אם ייטב עמהם, או עול ובלי צדק אם יחדול מהטיב למו, כי על צד האמת יוכל למשול עליהם כאות נפשו, ולא יוכל להחשב לו לעול אם לא ייטיב למו, וע"ז רומז גם לדעת הרב הפייטן באמרו "אם כבנים אם כעבדים" וכו' כי דמה בזה יחס ישראל אל אלקיו ליחס הבנים הקטנים לאביהם, ויחס העבדים לאדוניהם, כי כמו שהם לא יוכלו לבקש מהם טובה ע"פי הדין והמשפט, כ"א מצד היושר והחמלה, כן גם אנתנו רק אל חסדי ה' ומדת טובו וישרו עינינו תלויות, (אפס כל זה הוא רק ע"פי העיון ומשפט השכלי והטבעי, אבל ע"פי דת תורתינו הקדושה ודחז"ל רבו לא לבד חובות האיש לאשתו, עיין כתובות דף מ"ו ורמב"ם פי"ב מהלכות אישות, וחובות האבות לזון ולגדל ולחנך בניהם ובנותיהם הקטנים, עיין קדושין כ"ט ע"א וכתובות מ"ט ע"ב, וברמב"ם פ"ה מהלכות דעות ופ"א מה' ת"ת ופ"יב מה' אישות, כ"א גם בבחינת העבד והשפחה חייב האדון למנוע מהם כל נזק גופני, עד כי בהפלת שן ועין יוצאים לחפשי, ואם מת העבד תחת ידו נקם ינקם, וכל זה מצד הדין, ואף כי מצד החמלה ומדת חסידות, עיין מזה ברמב"ם סוף ה' עבדים), והחוקרים החדשים חולקים בזה על אריסטו ואומרים שגם ע"פי משפט השכלי והטבעי, לא נוכל לאמר שאדם בן דעת יהיה קנין גוף של אחרים באותה מדרגה, עד שיוכל למשול בו כאות נפשו כאשר ימשל איש בבהמתו או בשאר קניניו שהם גופים מתים, ע"כ לא לבד נגד אשתו הכורחת עמו בחפצ' ורצונה החפשי ברית האהבה והאחוה, כ"א גם נגד עבדיו ושפחותיו שהם מקנת כספו מחויב לשמור חקי המשפט והצדק, ואין לו רשות לעשות להם עול גם בניו הקטנים נתונים תחת ידו רק למען ישתדל לשחר טובתם, אחרי שהם בהיותם עוד חסרי שכל וקצרי יד לא יוכלו לעשות זאת בעצמם, והם רק משועבדים בעבור זה לשמוע בקולו, אבל לא יוכל לעלות על דעתינו, שיהיה הרשות נתונה ביד האבות להרע לבניהם הקטנים להכותם או לענותם כאות נפשם מבלי שתהיה כונתם בכל זאת לשחר על ידי זה טובם ואשרם.
ובבחינת יחס האדם אל זולתו מבני החברה האנושית, יש לכל אחד ואחד מהם חובות ידועות, נגד רעהו, ד"מ לבלתי הזיק לזולתו בגופו ובהונו ע"י עול נגלה כהכאה וגזילה, או בעול נסתר כגניבה והונאה, ולהשמר דרך כלל לבלתי נגוע בהון זרים. ובמה שמגיע לזולתו, ולבלתי הסיג גבול משפט רעהו, ובהיפך לשמור ולעשות ככל התנאים שהותנו עמו, בהיותו שומר פקדון רעהו, או ערב בעד תשומת ידו והלואתו, ובעשות האדם את כל הראוי והנכון לו בבחינת ענינו שלש יחסיו אלה, יהיה לו שלום משולש, אשר עליו רומז הכ' לדעת הרב ז"ל באמרו "ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום", והנביא מיכה כנה הנהגת האדם כראוי עם זולתו מבני החברה בשם "עשות משפט" בעבור היות כל מעשיו אלה נוסדים על אדני המשפט האלקי ע"פי הכתוב והשכל, והנהגתו עם אנשי ביתו באופן ראוי ונאות, בשם "אהבת חסד" יען כי רק מדת החסד, תחייב אותנו להתנהג ככה, והנהגת האדם כחות נפשו וגופו בפני עצמו כראוי יכנה בשם "הצנע לכת עם אלקיך", יען כי אין עליו לתת מזה חשבון רק לבוראו ית' הבוחן לבו וכליותיו, והי"ת השלם לבלי תכלית כל תאריו הנשגבים מסכימים יחד בפנימיותיו ית' ואינם מתנגדים זה אל זה חלילה, כ"א כולם צדקו יחד, גם הוא נוהג בצדק ובמשפט לא לבד עם אותם בני אדם ההולכים בתום לבם, אשר יש להם בבחינ' מה כעין דין ומשפט לתבוע שכר פעולותיהם הטובות ממנו, (אף כי באמת אין שום אדם יכול לתבוע גמול מעשיו מה"ית אחרי שכבר קדמו לו מלידה ומבטן חסדי הי"ת ותגמוליו הטובים עליו לאין מספר, כמו שדרשו חז"ל על הכ' באיוב מ״א:ג׳, "מי הקדימני ואשלם" עיין ילקוט רמז תרמ"ב, ומדרש ויקרא רבה פ' אמור על הכ' שור או כשב וכו') כ"א גם לזולתם משפיע טובו וחסדו כמ"הכ "ורחמיו על כל מעשיו", (כמו שיסד הפייטן, "הטוב והמטיב לרעים ולטובים") ע"כ שלש אלה המדות היקרות מתאחדות אצלו ית', וע"ז רומז מר"עה בתארו אותו ית' בשם "אל אמונה" בבחינת עצמותו, "ואין עול" בעבור השפעתו חסדו ומניעת עשותו עול חלילה גם להולכים בדרך עקש ופתלתול, "צדיק וישר הוא" בבחינת הנהגתו ית' עם כל ישרי דרך, אשר יש להם עליו ית' כעין תביעת שכר וגמול מעשיהם הטובים. והנה אחרי שכל מה שהוא הכרחי לחיי האדם עד שלא יתכנו בלעדו, ראוי להקדים לכל מה שמצטרך לו, רק למען הנעים והיישיר חייו, על צד היותר טוב ומועיל, מזה נמשך שגם למוד אופן הנהגת האדם כראוי ע"פ המוסר עם אנשי ביתו ועם זולתו מבני החבר' האנושית, אשר הוא הכרחי לחיי אדם עלי ארץ ולישוב העולם, ראוי להקדים בזמן לעיון השכלי בהשגות רמות ונשאות, אשר הוא שלמות הנפש, שהשגת' אף שהיא קודמת במעל', כי היישרת החיים הארציים ותיקונם עפ"י דרכי המוסר, הם כסולם לעלות מהם להשגת השלמות הנפשיית, כמאה"כ "שמעו מוסר" (בהנהגת ביתכם וחברתכם) "וחכמ'" אח"כ להשיג הענינים השכליים "ואל תפרעו" ואל תבטלו הסדר הזה, כי בהתעסק האדם בתחיל' בעיונים רוחניים, על נקלה יוכל ליפול ברשת הטעות, עד שישתומם ויקוץ גם בחייו הארציים, ורק התורה האלקית מחברת שתי אלה יחד, כי היא מחכימת פתי ומלמדת העיונים הרוחניים האמיתיים ומישרת גם חיי האדם עלי ארץ, בחוקי המוסר הצדק והמישרים אשר תתן לנו. ונמשך מכל זה, כי תורתינו הקדוש' כוללת השלשה עמודים אשר נוסד עליהם העולם הארציי והמוסרי, שהם "הדין" בין בני החבר' האנושית יחד, "האמת" ר"ל הכרת האמת להשגת השלמות הנפשיית, "והשלום", בין אנשי הבית והמשפח', ולהורות על הכרח קדימת עשות הדין ורדיפת השלום לחיי האדם עלי ארץ, בטרם יהין לעלות אל השגת, השלמות הנפשיית על ידי הכרת האמת בעיונים השכליים והרוחניים, על דרך התוריי והנבואיי הקדים הכתוב פה בפרשתינו לספר תחילה ביאת חותן משה ואשתו ובניו אל הר האלקים, המורה על האהב' העזה והאחוה אשר היתה בין בני המשפת' יקרה זאת, אשר היא ראויה להיות לנס ולמופת לכל ישראל, ואח"כ סיפור ישיבת משה רבינו ע"ה להשפט, ועצת יתרו הטובה אשר יעץ לו בענין זה, שכל זה מורה על התועלת הגדולה היוצאת לבני אדם מעשיית המשפט בין איש לרעהו. והכרח' לבני אדם, בטרם יחל לספר המעמד היקר הקדוש הנבחר, בתת הי"ת תורתו לעמו אשר ממנה נפוצה הכרת האמת בכל הארץ, אשר תמלא באחרית הימים דעת את ד' כמים לים מכסים.
אח"כ שב הרב ז"ל להורות בהרחבת דבורו היקר, כי תועלת המשפט, ואף כי באופן שיעץ יתרו גדולה מאוד להשגת טוב ואושר בני אדם יחד בבחינת פרטיותם וכללותם. כי לא לבד שעל ידו ישמר קנין כל איש ואיש בכל הזמנים והמקומות מגזל חמס ועושק רעהו, כ"א גם מוביל אותם לקנין השלמות הנפשיית, כי בהיות בני אדם שלוים ושקטים יחד, ולא ירעו ולא ישחיתו זה לזה בגופם ורכושם, אז נכון לבם בקרבם, וחפשים מדאג' ופחד יוכלו להתעסק בהשלמת נפשם, בלימוד והכרת האמת בעיונים הרוחניים ואלקיים, תחת כי בהיותם בדאג' ואימת' תמידית מפחד מעול וחומץ, לא יוכלו להשים לב מל עסק התורה והחכמ'. וע"ז יורה גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, באומרו שהכ' עשה צדק' ומשפט דכו' יורה לנו שתועלת עשות המשפט והצדק' נבחר מהתועלת המסובבת מהקרבנות בארבע בחינות, הא' בבחינת הזמן והמקום, שהקרבנות נהגו רק בהיות הבית בנוי על תלו, והמשפט נוהג בכל מקום ובכל עת שיש חברה אנושית שוכנת יחד, הב' שהקרבנות מכפרים רק בעד החוטא בשגגה, אבל בעונש הבא ע׳׳פי המשפט יענש המזיד והעוש׳ ביד רמה עוד יותר מהשוגג, ובזאת יושם מתג ורסן לכל איש מעול וחומץ. הג׳ שהקרבת הקרבנות היא רק פעולה גופנית וחומרית, איינע קארפערלישע מאטעריעללע האנדלונג וזש״א המדרש שנוהג רק בתחתונים, ר״ל בגופי בני אדם שוכני בתי חומר בארץ מתחת. אבל המשפטים הבנוים על אדני השכל, משמשים גם לב ושכל המעיינים בהם ובעיונים המושכלים אשר עליהם הטבמו יסודותיהם, וזש״א המדרש שנוהג בעליונים, ר״ל באנשים האלקיים המגביהים עצמם למעל׳ מעניני החומר, לעיין רק בעניני השכל הרמים והנשאים מעל פני האדמ׳, והד׳ כי הקרבנות נוהגים רק בעוה״ז, ר״ל שתועלתם אינה רק פה עלי ארץ, תחת כי תועלת עשיית המשפטים יסבב גם שכר רוחני בעולם הבא והנצחי. למה שהיו חיי האדם שלשה עניינים. אם לבדו. אם בעירוב זולתו. והיה העירוב אם מיוחד מאנשי הבית ואם כולל לאנשי העיר. כמו שכתב החכם בתחלת אלהיות. והנה טוב היות האדם לבדו היא בהשתלם עצמו במעלות השכליות בכל מה שיאות לדעתו להשכיל בנמצאות עד הגיעו להודות הסבה הראשונה יתעלה שמו. גם במעלות המדותיות מצד מה שהם קנינים מעולים נשארים בנפשו מגבילים משערים כחותיה על צד היותר נאות ואם שאין פעולותיהן יוצאות לחוץ. והנה המחסר את חקו בזה הנה חוטא לנפשו ומעול לעצמו. ואם שכבר נתבאר בה' מס' המדות שא"א לאדם לעול לעצמו הנה זה יהיה באמת בחלוקות הטובות החצוניות. אמנם בקנינים הפנימיים מן המעלות כבר יחשב האדם אצלם לשנים זה מעול וזה מקבל העול כמ"ש בסוף המאמר ההוא. אמר כפי המשל והדמיון יהי' האדם צדיק לעצמו כי מדברים אשר בו יהיו בלתי ישרים אינו בלי צדיק כי אם מושל ומנהיג כי באלה הדברים יהיה רחוק חלק הנפש השכלי מהחלק הבהמי אשר אליו יביטו ויראה שהוא בלתי צדיק לעצמו כי באלה יהיה לו סבול דבר בלתי אשר הם עצמו בעבור תאותו כמו אם היו שנים מצוה ומצוה זה לזה אשר יהיה דבר צדק בהם יאמר שכבר יהיה האדם צדיק ובלתי צדיק לעצמו על צד דמיון כחותיו לחלקי המדינה לפי שלא יאמר עליו מהדברים אשר בו יהיו בלתי ישרים שהוא בלי צדיק מצד שהוא אחד בנושא אלא מצד מה שימצאו בו נושאים מתחלפים חלק מושל ומנהיג וחלקים מקבלים ההנהגה כמו שהוא חלק השכלי עם הבהמי שהמה רחוקים זה מזה מאד וכאשר יקובל טוב ההנהגה אז יקבל המושל והמצוה מהמצוה צדק וכאשר ימאן בו ויעשה דברי' בלתי הגונים יסבול בלי צדק. וכבר הסכים החכם הזה באומרו (שם י"א) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. הורה שיש בהנהגת אדם עצמו צדק ובלי צדק בלי ספק יותר מזה ביארו באומרו (קהלת ט׳:י״ד) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכל המשל ההוא הנמרץ כפי מה שביארוהו חז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברים ובא עליה מלך גדול זה יצר הרע וכו'. והם אמרו ג"כ (תענית י"א.) מאשר חטא על הנפש ורבו מספור המאמרים המסכימים ומורים על זה הענין מהצדק הנופל בזה המין הראשון מהחיים:
עקידת יצחק
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי הן אמת שלא היה באפשרות איש להיות צדיק בארץ אם לא הקדים הי"ת לתת לו הכח השכלי להכיר בוראו, והרצון השכלי לבחור במה שנראה לו טוב וישר, ורק ע"ז רומז מאה"כ באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו'", וכן מאה"כ בירמיה "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ובבחינה זאת נוכל לאמר בצדק, כי אהבת הי"ת אל האיש השלם קודמת ליציאת שלמותו אל הפועל, כי לולא הראה לו הי"ת תחילה אותות אהבתו בתתו לו הכשרון בכח לקנות חכמה ודעת צדק משפט ומישרים, לא היה ביכלתו לעולם להשלים נפשו בפועל, וע"ז רומז גם מאה"כ "מי הקדימני ואשלם" אפס כשרון זה להשלים נפשו נתן ה' גם בכח כל אדם כצדיק כרשע, כמו שהטביע גם בלב כלם גם יחד הכח והיכולת לעשות הרעה, באופן שתהיה הבחירה החפשית ביד כל אדם להרע ולהטיב כי אלו הסיר ממנו היכולת להרע, הלוא היתה מעלת עשיית האדם את הטוב נגרעת מאוד אחרי שרק בהכרח טבעו, ולא עפ"י בחירתו החפשית יעשה אותו, וע"ז רומז לדחז"ל גם מאמר הי"ת "ואשר הרעותי" (מיכה ד') כי אחרי שנתן לאדם גם היכולת לעשות הרע הוא ית' ג"כ כעין סבה לזה, אם אח"כ ירע מעשהו, אף שבאמת רצון הי"ת וחפצו הוא רק שיעשה האדם טוב, והרע שיעשה באמת משובב רק במקרה מאתו ית' בעבור שלא מנע ממנו היכולת להרע, ונמשך מזה כי בתחילת בריאתם שוים כל בני אדם יחד, כי לכלם נתן הכשרון לקנות השלמות המוסרית, ומכולם לא נמנעה גם היכולת להרע באופן שבעת הולדת כל אדם, לא נוכל לאמור עליו עוד, שהוא אהוב או שונא לה' ורק עפ"י מעשיו הטובים או הרעים שיעשה אח"כ יקרא בשם "אהוב וידיד ה'" או בשם "שנוא ומתועב לי" באופן שלא נוכל לומר בבחינ' זאת שאהבת ה' נפלאתה לאדם אחד כבר בתחילת יצירתו במדרג' יותר גדולה מלזולתו, בטרם התהלך עוד לפניו בדרך צדקה ומשפט ומה שנאמר "אברהם אוהבי" "ועבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" תואר זה לא נקנה להם מלידה ומבטן, כי אם לאחר שהוציאו שלמותם המוטבעת בקרבם בכח אל הפועל, ודברי החושב בהפך, כי אהבת הי"ת צריכה להיות קודמת לכל איש צדיק מלידה ומבטן, כי רק על ידה יוכל לזכות ארחו ולהטיב פעלו ידחה הרב ז"ל בשלש תשובות, הא' כי לפ"ז יהיה אשר אהבת ה' הזאת היתה לו למנה מני רחם, מוכרח לעשות הטוב, ואשר מנעה ממנו מוכרח לעשות הרע, והוא סותר לא לבד מה שכ' החוקר, כי האדם רצוניי על כל מעשיו אם טוב ואם רע, [והתורה הקדושה קוראת ג"כ באזני כל איש מישראל לאמר "ובחרת בחיים, מאמר המורה כי גם עשיית הטוב וקטן החיים המוסריים המסובב מזה, גם מניעת עשותו תלוים רק בבחירת כל אדם כצדיק כרשע,] כי אם יהיה גם עול בחיק הי"ת, כי הפליא אהבתו רק לקצת בני אדם ונתן להם עי"ז לא לבד הכשרון, כ"א גם כעין סבה מכרחת, להטיב דרכם, ומנעה מקצתם והסיר מהם עי"ז הכשרון והיכולת להטיב דרכם, הב', כי לפ"ז לא היה באפשרות שהצדיקים בעלי אהבת ה' הזאת שקדמה להם יהפכו לרשעים, או כי הרשעים אשר לא חלק ה' להם אהבתו זאת מני בטן ייטיבו בכל זאת אח"כ את דרכם להיות צדיקים והולכי נכוחה, ובכל זאת יעיד הנסיון על מציאות שני אלה גם יחד והג', כי כמה כתובים יורו על ביטול דעת זו כמאה"כ "מה ה' אלקיך שואל ממך, כי אם ליראה" וכו' ואם היתה היראה והמעשים הטובים המסובבים ממנה הכרחיים למי שהקדים לו הי"ת אהבתו כבר מני רחם, ונמנעים ממי שמנע אהבתו מהם, הלוא היתה השאלה הזאת מצד אחד למותר, ומצד אחד לריק וללא הועיל, כי האהוב לה' מני בטן יירא אותו וישמור חוקיו בהכרח והשנוא לו הוא חסר ידו קצר היכולת לירוא את ה', ולשמוע בקולו? מכל זה נודע לנו בבירור, כי הדבר הוא בהפך, כי כל אדם נוצר מתחילת בריאתו להיות ראוי להשלים נפשו, ובזה לא יבדל איש אחד מזולתו, ורק כאשר ישלים אח"כ את נפשו בפועל ימציא לו הי"ת את אהבתו באותה מדרגה הראויה לו לפי ישרו ותומתו וע"ז רומז גם מאה"כ "אמת מארץ תצמח" ר"ל אם יעשו בני אדם בבחירת החפשית רק טוב ואמת עלי ארץ, אז "צדק משמים נשקף" עליהם כי יאהב ה' אותם כאשר יאהב איש את בנו הישר הולך, עד שנפשו קשורה בנפשו, (ועיין מזה גם ביאורי לשער ד' מס' חזות קשה,) ונמשך מזה כי לכל איש שלם יהיו למנה מהי"ת ב' מיני אהבה וחסד, הא' הוא החסד הכולל כל בני אדם יחד בתתו להם מלידה ומבטן הכשרון להשלים נפשם, והב' הוא החסד הפרטי מה שנהיה לו לבדו למנה רק אחרי שהיטיב דרכו ומפעליו יותר מכל זולתו, וע"ז רומז גם מאה"כ "אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך לפניך וכו' ותשמור לו את החסד הגדול הזה וכו', והנה המעשים הטובים אשר יעשה אותם האדם, יחלקו בכלל לג' מחלקות, הא' בבחינת גופו והוא שישים מתג ורסן לתשוקותיו, ויחדל מכל הנאה גופנית האסורה לו, או העוברת את גבול וגדר השיווי והראוי, ובשכר זה יתן לו הי"ת גם חיי גוף בריאים וחזקים וישמרהו מכל חולי ומדוה כמו שנראה באבותינו בימי המן שחטאו לפי דחז"ל ע"י שנהנו מסעודת אחשורוש, והטיבו אח"כ את דרכיהם ושבו לכבוש את יצרם ותשוקתם הגופנית ע"י הצומות שקבלו עליהם, וה' שלח עזרו מקודש להם לשמרם מחמת המציק המן הרע הזה והפיר את עצתו אשר בקש להשמידם, הב' הם המעשים הטובים אשר יעשה אותם האדם ע"י המידות והתכונות הטובות אשר יקנה לנפשו ע"י ההרגל התמידי, ד"מ מי שירגיל עצמו לרחם על אחיו האביון, ולתת מהונו תמיד צדקה, לכל איש עני ומסכן, יקנה עי"ז לנפשו מדת החמלה והחנינה היקרה מאוד בעיני אלהים ואדם לקנין עולם, והי"ת יגמלהו ג"כ כצדקו לתת לו תמיד הון ועושר שהם האמצעים אשר על ידם יוכל איש להטיב לעמיתיו, כאשר ירמוז על זה מאה"כ בצדקה "עשר תעשר" "נתן תתן" "פתח תפתח" שחברו המקור עם הפעל מורה תמיד על התמדת הפעולה וההרגל התמידי בה ואמרו גם חז"ל על מאה"כ עשר וכו' "בשביל שתתעשר, ר"ל אם תעשר תחילה בטוב לבך ובבחירתך החפשית, מהמעט אשר חנן ה' אותך בו ירבה אז הולך לרוב עד שתוכל אח"כ לעשר ממנו עוד יותר הרבה בעבור מדת טובך אשר נשרשה כבר בקרבך והג' הן פעולות האדם והשתדלותו להקנות לנפשו המשכלת ע"י הלימוד, העיון והתבוננות בדרכי הי"ת, שלימות מעלת שכלית ונפשית ואם יעשה האדם זאת בתחילתו בבחירתו החפשית יטה אח"כ הי"ת עליו חסדו ויעזרהו על ככה למען יוכל להוסיף יום יום חכמה ודעת עוד יותר, הנה לפנינו כי בכל ג' מיני טובות אלה צריך האדם תמיד לעשותן תחילה, ורק אח"כ יהיו לו אהבת הי"ת ועזרו מקודש למנה, לא כדעת החושב בהפך, שאהבת ית' היא קודמת לצדקת וזכות האדם, ועל כל זה רומז לדעת הרב ז"ל מאמר חז"ל שהחל בו" ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה, מקרא מגילה" שהיא ההילול וההודאה על ישועת ה' בבחינה גופנית שהיתה להם למנה, רק אחרי שובם אליו בכל לב ובכל נפש, "והבאת מעשר, ר"ל היכולת להביא תמיד המעשר אל אוצר ה', אשר תהיה לאדם כעין שכר וגמול רק אחרי שהביא אותה תחילה רק בטוב לבו בבחירתו החפשית, ושאלת שלום בשם" המורה על קנין השלימות השכלית בידיעת הי"ת, אשר גם בה החוב על האדם להחל בה תחילה, ורק אח"כ יעזרהו גם הי"ת לזה. כשאהבת הש"י אל אוהביו היא הקודמת אל צדקתם קדומת מציאות וקדימת סבה הנה הוא אמת מצד ושקר מצדדים. הצד אשר הוא אמת הוא כשיוקח המאמר דרך כלל כי באמת לא יצדק אנוש עם אל אם לא מפני שהקדים לו בטבע הוייתו זה הכח השכלי אשר בו מכיר את בוראו והשכל הרצוני או הרצון השכלי אשר בו יבחר לעשות הטוב והישר כי בזאת ההתחלה אשר נמצאת באברהם אבינו הגיע למה שהגיע מהשלמות ויסבול שיאמר זה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. (בראשית י"ח) ירצה כי ידעתיו במין לברוא אותו באותה צורה ותכונה למען אשר יהיה בטבעו לציוח את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'. ומזה המין אומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' (ירמיהו א׳:ה׳) ודאי על זה הענין צדק המאמר וכמו שנאמר מי הקדימני ואשלם (איוב מ״א:ג׳). ואין לומר שמזה הצד שנאת הש"י לרשע תחייב רשעתו ועל אודות אשר בראו על הטבע הזה אשר בראו ושאור העיסה אשר שם בבשרו וכמו שאמרו חז"ל ואשר הרעותי (סכה נ"ב:) לפי שהעקר המכוון בבריאה לא היה כי אם אל הטוב והיושר שבה. ואולם אפשרות הרע היא בא במקר' כדי להמציא מציאות טוב הבחירה כמו שביארנו יפה על מאמר לא טוב היות האדם לבדו שער ח'. והנה לפי זה מפי עליון לא תצא הרעות כי אם במקרה ובכח אמנם הטוב הוא המכוון בעצם ובפועל: