וַיָּשֶׂם֩ הַמֶּ֨לֶךְ אחשרש [אֲחַשְׁוֵר֧וֹשׁ ׀] מַ֛ס עַל־הָאָ֖רֶץ וְאִיֵּ֥י הַיָּֽם׃
נר מצוה
ואמרו בפרק עשרה יוחסין (קידושין עב.) "וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב" (דניאל ז, ה). תני רב יוסף אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב*. פירוש, שהם מבקשים תמיד לבלוע, כך הוא מדתם. ולכך כתיב אצל מלכות זה במגלת אסתר (אסתר י, א) "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים*". ומה בא הכתוב הזה לומר, מה שאמר ששם המלך מס על הארץ. רק שבא לומר, שכל זה כח אחשורוש, שהיה חסר, ומבקש תמיד למלאות נפשו מן העושר, וזה היה עצם מלכות שניה. וכן אמר דניאל על זאת החיה (דניאל ז, ה) "וכן אמרין לה קומי אכלי בשר שגיא". וכן אמרו (מגילה יא.) למה נקרא* "אחשורוש", שהכל* נעשו* רשין בימיו. וכל זה שרצה למלאות נפשו מן תאותו הגופנית. וכאשר ידע המן ענין אחשורוש, רצה גם כן שימכור לו ישראל בעד כסף, שזהו ענין כח אחשורוש, ובזה יהיה חס ושלום בולע את ישראל. ומפני כי אחשורוש תמיד חפץ לבלוע, ולפיכך אמר להמן (אסתר ג, יא) "הכסף נתון לך", ולא שאין אני רוצה הכסף שלך, רק מקבל אני ממך, וחוזר* אני ונותן לך. ולא החזיק* בכסף, שזה ודאי היה לו גנאי גדול לקבל כסף, ולתת עם אחד להריגה בשביל כסף. רק בשביל אהבת כסף, היה מקבלו וחוזר ונתן הכסף אליו. וכבר בארנו במקומו מענין זה. כלל הדבר, כי ענין מלכות השניה, שהיה חפץ ורוצה לבלוע הכל.
דרשות אל עמי
מגילת אסתר היא מגילת הגלות היחידה, ובעוד שכל שאר המגילות כולן ספוגות באוירה דארעא דישראל אם שמספרות לנו מציון בבנינה, כמו שיר השירים, קהלת ורות או שמספרות לנו מציון בחורבנה, כמו מגילת איכה, ועל כל פנים בכולן נשמע הד קול מההוד וההדר שלנו בימי קדם, הנה מגילת אסתר היא היחידה שמראשה לסופה היא נעוצה בהגלות, מתחלת ב"ויהי בימי אחשורוש" ונגמרת ב"וישם המלך אחשורוש מס על הארץ", ואנחנו הננו בה רק החמר ביד היוצר, אחשורוש, שברצותו הוא גוזר עלינו "להשמיד להרג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" וברצותו הוא נותן רשות לנו להקהל ולעמוד על נפשנו ולהפריע את הצוררים במעשיהם.