במדבר יב:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרך ה' ומורה נבוכים

וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃

עקידת יצחק

*תוכן כונתו, כי בעבור שלא תתכן ההצלח' הנפשיית האמיתית להמצא רק באיש אשר לו כל המעלות המדותיות כלם, כי כמרא' לטושה אשר יראו בה הדברים לנכח לה רק בהיותה זכה ובהירה כן נפש האדם המשכלת לא יוטבעו בה הציורים השכליים רק בהיותה טהורה ונקיה מכל חלאת המדות ונמשך מזה כי יקר מאוד, וכמעט ראוי להחשב כדבר נמנע למצוא איש מוצלח כזה בבחינה נפשיית, כי מי זה מבני אדם ילודי אשה וקרוצי חומר יוכל להתהלל ולאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, ואף בנביאי עליון הקדושים נמצא הבדל רב במדרגות שלימותם לפי הבדל מדותיהם ומעלותיהם המוסריות, כמש"כ הרב המורה, יען כי כל חסרון מוסרי ופחיתות מדה כמחיצה מבדלת בינם ובין השגת שלימותם תחשב, וע"כ יקשה לנו בהשקפה הראשונה כי נמצאו בכל זאת רבים ונכבדים מיחידי סגולה כאאע"ה ודומיהו אשר אצלם היו כמעט כל המעלות כלם בחוברת יחד ? ולבאר ספק זה הביא הרב הקדמ' לקוחה מדברי החוקר, והיא כי יש ב' מיני מעלות, המין הא' אותן הנמשכות ונקנות לאדם מתבונתו והכרת שכלו, כי באלה יש חבור עצום וחזק עד שמי שיש לו אחת מהנה יש לו כולם, והמין הב' הן הנה הנמשכות רק מטבע האדם ותכונת מזגי, והן יכולות להיות נפרדות אחת מרעות', ע"כ נמצא כי יש אדם שיש לו מעלה טבעית אחת ולא האחרת, והנה לא לבני אדם רק לאל ית' אשר לו גלויות כל תעלומות לב, נודע תמיד על נכון, מי מאנשים בעלי המעלה קנה המעלות מצד תבונתו, ואותו יבחר ויקרב, ומי אשר הן בו רק טבעיות וחסרות השלימות, ובעבור היות כל המעלות התבוניות אחוזות ודבוקות יחד באדם השלם, אמר הכתוב על כל המצות המסתעפות ונמשכות מהן בכלל רק בלשון יחיד "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון" ואחז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ואמרו כל המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ר"ל כולן, כי בעשותו אחת מהנה עושה וגומר גם כולן, בעבור היות' דבוקות ואחוזות' יחד, ע"ד מצוה גוררת מצוה, כמו שגם המעלות אשר מהן תסובב עשיתן מחוברות ומתאימות יחד, אפס כל זה רק בעשותו המצוה להפיק רצון בוראו, ובעבור העלותו על רוח תבונתו, כי הוא ית' צוה וחפץ בהעשותה, אפס כאשר יעשה רק מצד הכרעת ונטית טבעו תהי' עשיתה אצלו רק כמעל' טבעית, ותדמה ד"מ לתנועת הגוף החזק' מבלי הישרת השכל, למען הגיע אל מטרה ידועה, אשר לרוב לא תהי' להועיל כי אם מסבבת הכשלון כמאחז"ל על הכ' "צדיקים ילכו בם" זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה לשם אכילה גסה והצדיקים האמיתים כאברהם אבינו עליו השלום ודומיהו ידמו בעשותם מצוה אחת לגלגל העליון היומיי, אשר לפי דעת התוכניים הקדמונים יניע עמו בתנועתו גם כל כדורי הכוכבים התחתינים, תחת כי האנשים הבלתי שלמים ידמו בעשותם אחת מהפעולות הטובות אל הכדורים התחתונים אשר לפי דעתם יתנועעו רק תנועה אחת או קצת תנועות.-
אח"כ אמר כי בעבור היות מדת הנדיבות, בל"ע מעלה נכבדה מאוד הכוללת הרבה משאר מעלות יקרות, כרחמנות, חסידות, וצניעות ודומיהן, יקראו גם השלמים האלה המחברים רוב או כל המעלות המדותיות בשם נדיבים, כמאה"כ נדיבי עמים נאספי, להושיבי עם נדיבים, וכן אחז"ל, כי האומה הישראלית היוצאת מחלצי אאע"ה נקראת בעבור זה "בת נדיב" ומדת הנבל' בל"א הכוללת בהפך הרבה מדות רעות תיוחס אל השפלים והפחותים בעם המשוללים מכל מדה טובה ויקרה, כמו עם נבל ולא חכם. אמר נבל בלבו, ודומיהם,
אח"כ אמר, כי בעבור היות האדם גשם בעל ג' מרחקים, האורך הרוחב והעובי הנושא כל המקרים שלו, ונפשו הצומחת הממהרת לבוא לו מרחם אמו, בעלת שלש כוחות ראשיות, הזן המגדל, והמוליד, ונפשו החיונית בעלת ג' כחות ההרגש, התנוע' וההתעוררות, ושכלו המשוטט בכל מרחבי התבל, כעוף המעופף על פני רקיע השמים נחלק לעיוני ולמעשיי, ע"כ צוה הי"ת ברצותו להבטיח לאברהם בן יוצא מחלציו לקחת לו עגלה משולשת. ועז משולשת, ואיל משולש, ותור וגוזל לרמוז בכל אלה על זרע אנשים.-
אם ההצלחה הנפשיית לא תמצא מבלי שיוקדמו אליה כל המעלות, והמעלות כלן אי אפשר לשום אדם לכוללן הנה מה יקר או מה נמנע שימצא האדם המוצלח. הקטנה ביארה החכם בהקדמתו בהגיון כשאמר הצלחת הנפש תושלם בשני ענינים המירוק והזיכוך. אמנם הזיכוך הנה הוא הטהרה מפחיתות המדות והתקדשה מן התוארים המגונים כו' ואמר הנה הנפש מראה יוטבעו בה צורות המציאות כלו כאשר זוככה ולוטשה בהחלצה מפחותות המדות עד כאן. וזה הענין מהמראה כבר קדמו אדון הנביאים על צד יותר מעולה מאד באומרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כו' (דברים ד') כי שם יאמר כי בשמרה מן החלאה ומן החלודה תכלית ההשמר ימצאו בה כל הענינים האלהיים אשר ראו עיניהם ביום הקהל הנכבד והנורא ויהיו מוצלחים ולא בזולת זה כמו שיתבאר זה הענין יפה בסוף אמור אל הכהנים שער ס"ח ב"ה. וזה מה שיחייב שיהיה הזיכוך שלם לגמרי לפי שההשאר בו צד או חלק בלתי מזוכך אינו רק ההמצא שם פחיתות או פחיתיות כפי הטנוף או החלאה הנשארת שם וימנעו השלמות ממנה כפי מספרם ואיכותם. וכמה שקד על זה הרב המורה בפרק ז' מהקדמת אבות בזה האופן עצמו עד שבכתות הנביאים חשב החסרונות החלקיות כאלו כמחיצות מבדילות בינם לבין שלמותם על דרך שאמר הכתוב עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם (ישעיהו נ״ט:ב׳) וכמו שאמרו חכמינו ז"ל כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת כו' (פסחים ס"ו:) והקש על כלן: אמנם הגדולה ביארה החכם כאשר גזרה חכמתו איך אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳.). ואמר אדם אחד מאלף מצאתי (שם) והנביאים פה אחד נתנו בו תפלה. ואולם הנסיון קיים זאת הגזירה בכל הגדולים אנשי השם אשר מעולם אין צריך להזכירם לך זכרם בזכרון טוב מלפניך כי רבים ונכבדים הם. א"כ התולדה קיימת והשאלה חזקה מאד. ואולם תשובתה בצדה מוצאת ממה שנעמוד על ספק כיוצא בו העיר עליו החוקר בפ"י מהמאמר ו' מספר המדות אמר הנה הוא גלוי ממה שנאמר כבר כי א"א להיות טוב שלם בלי תבונה ולא מבין בלי מעלת המדות אבל תותר הקושיא כן. כי היה מקשה אחד כי המעלות יתפרדו אחת לאחת כי אין אדם נולד מוכן לכלם ועל כן ידע אדם אחת ולא יקח אחרת כלל. אמנם זה יקרה כפי המעלות הטבעיות אבל כפי אשר בהחלט יאמר טוב לא יקרה זה כי כלם יחד עומדות בתבונה כלם יהיו שוים. אמנם הוא גלוי כי גם אם תהיה בבלתי פועל תהיה. והכוונה ששם נתבאר שא"א להמצא שום מעלה מהמדות מבלי תבונה ושהתבונה היא כוללת כל המעלות כלן עד שא"א שימצא במין בלי מעלות המדות כלן ויחוייב מזה שלא תמצא בשום אדם מעלה נפרדה אבל אם תמצא אחת ימצאו כלן ואנחנו נראה בחוש שתמצאנה נפרדות לזה אחת ולזה אחת כפי מה שחייב טבע כל אחד ואחד מהאנשים. אלא שהתיר זה באומרו שהמעלה תאמר על שני פנים אם טבעית ואם מדותית. אמנם הטבעית היא אשר תמצא בה המעלה נפרדת כי אחר שהיא נמשכת אחר טבע האדם וטוב מזגו יש שטבעו הכינו למדת הגבורה ויש למדת הנדיבות ולא לזולתן. אמנם המעלה המדותית אינה כן כי אחר שהיא אינה בלי תבונה ואין תבונה בזולת המעלות כלן הנה באמת לא יתפרדו ובהמצא האחת ימצאו כלן ובלתי הראות כלן במעולה אינה ראיה להפרדתם כי המעולה הוא קנין תבוניי בנפש והוא יצא לחוץ כאשר יבוא הצורך לידו ואם לא יזדמן או שיהיה מונע מחוץ לא יצא אבל על כל פנים היו תהיה כי בהמצא האחת ימצאו כלן. והנה הם דברים נכונים מורים על אמתת הדבר ושהמעולים במדה אחת בפני עצמה לפעמים יקראו מעולים והוא כאשר תהיה המעלה מדותית תבוניית ולפעמים אינם מעולים ולא נכונים והוא כשתהיה המעלה טבעית אדרבא ביאר שם החוקר שיקרה להם כשלון גדול בשמוש המעלה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כמו שיבא על אופן טוב בשערים ע"ח וצ"ה ב"ה. הנה שיש אונאה גדולה בזה בין האנשים וחכמה גדולה בהכרתם לא נתנה הבחינה הזאת כי אם לאל ית' אשר הוא לבדו יודע לב האדם והנה שלמה החכם דבר על ענין זה הספק ועל התרו בז' פסוקים רצופים בספר משלי ולהיות הדרוש יקר בעיניו סדר אותו במשל ומליצה על הצד היותר נאות כמנהגו בספר ההוא. אמנם לפי חשיבותו ועומקו יותר מזולתו הקדים אליו מאמר שלמה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ'). לומר שהיה בלבו ענין נכבד ועמוק לא יבא בעצתו רק מי שיהיה איש תבונה והניח ענין הספק ואמר רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. ירצה כי רוב האנשים יפלו בזה הטעות והוא שאיש איש מהם יכריז עליו חסדו. כלומר שמיחס עצמו לחסיד ומעולה מצד מעלה אישיית שנראית בו והוא טועה בזה כי ע"כ אמר איש אמונים רצונו שיהיה בעל אמונה ונאמן בדבורו כשהוא מעולה מצד המעלה התבוניית מי ימצא וכמה הפליגו חז"ל באומרם ואלו נבונים לא אשכח (עירובין ק':) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (שם) ירצה כי אשר יאמר עליו שהוא מעולה על דרך התמימות הוא אשר יחלט עליו שם צדיק עד"ה שכבר נתבאר בשני ממאמר ה' מספר המדות שהצדק מעלה תמימה כוללת כל המעלות כמו שיבא בפרשת משפטים שער מ"ו ב"ה. ובאומרו אשרי בניו אחריו ירצה הנה אם נמצא כזה אשרי בניו אחריו. כלומר שמציאותו קשה ולא יצדק זה השם בהחלט כי אם על השרידים הקרובים אל הש"י כמו אברהם אבינו וכיוצא בו מהבאים מזרעו והנה מועטים. ואחר שהניח ענין הדרוש וזרות מציאות זה האיש בכלל פי' הענין כלו בכתובים הנמשכים אחר זה ואמר מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם גם במעלליו יתנכר נער כו'. אזן שומעת ועין רואה כו'. והכוונה האלהים הוא מלך חכם יושב על כסא דין לשפוט משפט צדק בענין מדות האדם ומעשיו והוא היודע מי הוא השלם בהנה או החסר והוא המכיר מי שיש בידו מעלה אחת כשאין מסכימות עמה שאר המעלות וישנאה ומזרה אותה בעיניו כי מי יאמר לפניו ראה שאני טהור במדה או במצוה מה אם לא יטהר מכל חטא ופשע שיקרה ביתר המעלות כמו שהיות ביד האדם אבן ואבן איפה ואיפה רצונו מדה ישרה לפתח ביתו להראות צדקתו ומדה קטנה או גדולה בחדריו לאנות בהם הבריות הוא תועבת ה' גם שניהם רצונו גם הישרה היא שנואת נפשו לפי שהיא היתה סבת האונאה. כן הוא במי שקצת מדותיו ישרות בידו וקצתם מעוותות כי אלו ואלו הם תועבה לפניו כי איש כזה אינו שלם במדותיו וכמקרה הנער גם הוא יקרהו שכבר יתנכר הנער מנערותו כשימצא זך וישר פועל אחד מפעולותיו. עם שהנער נער ביתר המעשים והנה הדומה לו בזה הנה הוא חסר כמוהו כי הראוי שתדע כי כמו שאין פועל העין משתלם בפעולותיו כי אם במה שתעזר משמיעת האזן וכן שמיעת האזן תעזר מראיית העין ומשניהם יושלם עדותן כי על כן עשה ה' שניהם בכח משותף וכן הענין בשאר החושים המשתתפים ראשונה בחוש המשותף אשר משם נפרדו כל אחד למקומו המיוחד. כן הענין הזה שלא תשתלם מעלה אחת אם לא בהשתתף כלם עמה בכח התבוני הזה לפי שמדרגת הכח התבוני אצל המעלות כלן מדרגת המשותף אצל החושים. והראוי שיודע שכל הענין הזה הנכבד מסכים מאד למה שיאות שיובן ממצות תורתינו הקדושה רצוני כי משלמות כל מצוה ומצוה ממנה הוא שתמצאנה אצלן כלן והוא טעם אומרם ז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו (קדושין ל"ט:) והנה הוא מבואר בעצמו כי איזה מצוה בלבד לא תספיק לכל זה השכר הגדול וכ"ש לנחול את הארץ שהוא תלוי בכל מצותיה או בע"א ששקולה כנגד כלן דכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו'. ואבדתם מהרה כו' (דברים י״א:ט״ז) ופשיטא שאם אינו עושה שום מצוה שאין מטיבין לו כו'. אלא שכוונתם למה שאמרנו. כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו כו'. וענין כתקנה הוא שתלוה אליה קבלתו כל המצות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם רק במה שנזדמנ' לו זאת ראשונה לסבה מהסבות שעל דרך זה כשעושה אותה כל המצות הוא עושה. וכבר הקשו עלה בגמרא (שם) מהא דתנן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כבוד אב ואם וגמילות חסדים דמשמע דהני דוקא ולא איזו מצוה שתזדמן ותרצו כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מאריכין לו כו'. והנה שיסבול מאמרם מה שאמרנו כי בכלל המצוה האחת הן יתר הזכיות אצל כוונתו יתירה היא עליהם מה שנזדמנה לו לצאת אל הפועל מזולתה ואם רצו בזה הוא מאמר נחמד מאד. וזה הענין גם כן אמרו הכתוב באומרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות (שם ח') כי בבחינה האמתית כל המצות הן מצוה אחת ושתוף אחד לכלן כענין שתוף המעלות בכח התבוני ההוא כמו שאנו עתידין לבאר בפ' פנחס שער פ"ג ב"ה. ולפי זה בכלל אחת הן כלן ואמרו ז"ל המתחיל במצוה אומרין לו גמור (סוטה י"ג:). וכן הוא באמת כי העושה אותה כתקנה גומר את כלן. אמנם כאשר יעשה אותה האדם לא מצד שהיא מצוה אלהית רק מצד שיכריע עצמו לעשותה כענין המעלות הטבעיות שזכר החכם הנה אז היא באמת מצוה שלא כתקנה כי ההתחלה החזקה בדבר בלי הישרת שכל לא תועיל אבל תזיק כמו שנזכר שם שיהיה כמו תנועת הגוף החזק בלי ראות כי יהיה לו כשלון חזק ולזה אין מטיבין לו אדרבה אמרו ז"ל על כיוצא בזה וצדיקים ילכו בם (הושע י״ד:י׳). זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה פסחו לשם אכילה גסה (הוריות י'.) הנה שקראום פושעים ונכשלים כשלון חזק ומוטב שלא יעשו וזה טעם אמרם אל יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר כו' אבל איפשי ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט). כי כאשר עשה משום טבעו לא עשה כלום של מצוה אבל הוא עושה ופושע. צא ולמד מה שהעיד על עצמו ר' עקיבא כדאיתא במסכת שמחות (פרק ד') א"ר עקיבא זה היה תחלת תשמישי לחכמים פעם אחת השכמתי ומצאתי הרוג א' נטפלתי בו כ"ג תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו והבאתי דברים לפני חכמים אמרו לי ר' עקיבא על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלה עליך כאלו היית שופך דמים שהרי מת מצוה קונה מקומו דנתי ק"ו בעצמי. הנה הוא מבואר אצל השכל כי התבוני הלמודי הוא המשלים המעלות והמצות וכאשר יעשה אחת מהנה כתקנה ומשום מעלת המצוה לא זו בלבד הוא עושה כי אם המעלות או המצות כלן והנה אל זה הענין הנפלא אמר הכתוב על אברהם אבינו ע"ה עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור כו' (בראשית כ״ו:ה׳). והנה הוא ע"ה וכל כיוצא בו בכל מצוה ומצוה שיעשו דומים אל הכדור העליון אשר בתנועתו המיוחדת אליו מניע עמו כל שאר הכדורים למה שהם כלל בכללו. אמנם האנשים הבלתי שלמים בזה דומים אל הגלגלים אשר תחתיי שכל אחד יתנועע תנועה אחת או קצת תנועות וכן יחשבו לכל אחד ואחד כמעשהו תדע שהנדיב א"א שלא יוכללו תחת מעלת הנדיבות מעלות אחרות רבות ונכבדות כי הוא יהיה גבור מצד נדבת הוצאתו בדברי המלחמה והוא מסתפק מצד מה שנותן על הרוב ולוקח על המעט והוא צדיק כי הוא חונן ונותן כ"ש שאינו לוקח שלא במשפט. כי על כן אמר החוקר בפתח דבריו במאמר הרביעי למדות שהנדיב לא ישובח אצל המלחמה ולא אצל ההסתפקות וגם לא אצל המשפט כי אם אצל נתינת הממון והוצאתו כי הוא המיוחד לו מצד מה שהוא נדיב ולזה לא ישובח הנדיב במעלות ההן כלל לפי שמההכרח שתמצאנה בו. ואם יחטא בהנה יחטא בנדיבות בלי ספק. וכן ילוו אליו הרחמנות והחסידות והצניעות במתנותיו וזולתם רבים הנכנסות תחתיו ואם לא ישובח בהם. והנה לזה תארה התורה כלל המעלות והשררות בתואר הנדיבות. נדיבי עמים נאספו (תהילים מ״ז:י׳). להושיבי עם נדיבים (שם קי"ג), מרכבות עמי נדיב (שיר השירים ג') וזולתם. כמו שהנבלה תכלול חטאים גדולים מתחלפים. כי נבלה עשה בישראל לשכב כו' (בראשית ל״ד:ז׳) כדבר אחת הנבלות כו' (איוב ב׳:י׳), לעשות עמכם נבלה (שם מ"ב), אמר נבל בלבו אין אלהים (תהילים נ״ג:ב׳), כי נבל נבלה ידבר כו' (ישעיהו ל״ב:ו׳). והנה באמת מעלה זו של נדיבות נתיחדה לאברהם אבינו כמו שנראה משני הספורים שבאו בו בשער הקודם מלוט ומלך סדום ומה שיתקיים בו ממעשה שלשה האנשים כמו שיתבאר שם שער י"ט ב"ה. וכבר בא בכתוב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ג') ואז"ל (חגיג' ג'.) בתו של אברהם אבינו שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (תהילים מ״ז:י׳). והרי זו מעלה שנתבאר בענינה שתוף מעלות רבות אשר עמה להשלמתה והרי משל מבואר לשתוף המעלות כלן ולענין המצאן בו על הדרך שאמרנו. והנה א"כ כבר יושלם אצלו הזכוך והיה מהראוי לצרף אליו ענין המירוק אשר עקרו הוא ציור אמתת עצמותו ואמות מהות הצלחתו ותכליתו אשר אליו ישתומם כל חסיד מבלי תת פיגה לרעיוניו ולא תדום חקירת עיוניו. ואין ספק כי זה האיתן אשר אנחנו בספורו עם היותו גוזר בדעתו שמציאות אלו הקנינים הזמניים אשר יגיעו לידו המה מהבל יחד לשישוו לשיברא האדם בשבילם ושיש לו הצלחה נפשיית עליונה מהם מאד מכל מקום עדיין לא נתקיים אצלו מהות זאת ההצלחה וציור אמתתה וגם כי א"א לדעתה רק בדרך הנבואה כי עין לא ראתה אלהים זולתו כו' (ישעיה ס"ד). ומהמחוייב אליו שתטרד נפשו על זה ויהיה לבו ירא וחרד לעמוד על אמתתו לדעת מה אחריתו ומה יעשה בו. ולזה ברמיזת הספורים שעברו המסדרים דבריו ומדרגותיו של אברהם אבינו במעלותיו כפי אשר פירשנו אמר אחר הדברים האלה היה דבר יי' אל אברם כו'. ומהראוי שנשים אליו לב הוא שנתחדש בכאן תואר מתוארי הנבואה הידועים והוא מלת מחזה כמו מחזה שדי יחזה (במדבר כ״ד:ד׳), אשר חזה על יהודה כו' (ישעיהו א׳:א׳). וכלם בכלל מאמר במראה אליו אתודע (במדבר י״ב:ו׳) לומר שכבר הגיע לו זה הענין במדרגה נבואיית למעלה מהמדרגות שהיה משיג בהן עד הנה כמו שביארנו בשער שקדם. וכבר ידעת שהמדרגה הראשונה ממדרגות הנבואה שחשב הרב המורה פ' מ"ה ח"ב היא הגעת הדברים בדרך משל והוא באמת הענין היותר מיוחד אל הבטת המראה הוא זה כי כמו שהנראה במראה הוא דמות המובט לא עצמו כן הנאמר במשל הוא דמות הנמשל לא עצמו כמו שיתבאר זה בכלל שאר דמיונותיו במקומו שער ע"ו ב"ה. והנה באמת רוב מה שנאמר לו בזאת המראה כלו הוא בדרך משל וחקור כמו שיבא. אמנם על הפחד והחרדה אשר בלב כל בעל שכל מההפסד והכליון החרוץ אשר ישיג למורכבים בכלות ימי הגבלתם אף כי יראה חכמים יחד כסיל ובער כמות זה כן מות זה אמר אל תירא אברם. ועל הסבות המטרידות ומכות אותו על קדקדו ומונעות הטוב מבעליו אמר אנכי מגן לך כו'. ועל הודעת מציאות זאת ההצלחה וגודל ערכה אצל שאר ההצלחות המושגות לאנשים בזה המציאות אמר שכרך הרבה מאד, ירצה הוא ענין נפלא משישוער לבלתי תכלית. וע"ד שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהילים ל״א:כ׳) ואין לשון ודבור שיגבילהו ויתארהו זולת זה כמו שיבא בנעילת הספר כו'. וכגון דא ודאי צריך לאודועי ליה במחזה. והנה הוא ע"ה לעוצם תשוקתו ולהסיר כל ספק ופקפוק ממחשבתו ראה נבא לפניו עוד בעלילת ירושת הארץ שהגיעה לו ההערה האלהית זה פעמים שיתננה לו וזרעו יורישנה ואמר יי' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כו'. ירצה מה תתן לי מתנה גדול כזו ואנכי הולך ערירי כי הרחקת מיודעי ממני ומעמי ומולדתי אין איש אתי לפרנס את ביתי ולכלכל את שיבתי ולא עוד אלא שלא נתת לי זרע: שיירש נכסי אחרי מותי והנה בן ביתי יורש אותי שכבר היה נואש מהבנים ויש בעקר כוונתו לרמוז אל מה שאמר לו שכרך הרבה מאד שהיא המנוחה והנחלה באמת וכמ"ש להנחיל אוהבי יש (משלי ח׳:כ״א), לעולם ירשו ארץ (ישעיהו ס׳:כ״א), ובלשון חז"ל מנוחלי הע"הב (פסחים קי"ג.). ויאמר כי בהסתלק ממנו המבוכה והבלבול בענין הירושה הזאת יתקיים בידו לגמרי אמתת השכר הרוחני ההוא שהוא בחלק העצמי הנשאר אחרי מותו יורש עצר בבית המלכות ואולי שאליו כוון באמירה שנית שאמר הן לי לא נתת זרע כו'. כי באמת קשר אמיץ יש בין זאת הארץ הקדושה התחתונה ובין הארץ העליונה אשר על שתיהן אמר המשורר אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳). והנה כמו שהיו דבריו של אברהם נדברים מן הצד מפרש ענין אחד חיצוני ומכוין ורומז אל הענין הפנימי המעולה ממנו השיב לו הקב"ה על האופן והצד ההוא עצמו והוא מה שכיון יפה בלשון הכתוב שאמר, והנה דבר ה' אל אברם לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך כו'. וזה יהיה לך סימן אל הירושה עצמית אשר רמזת כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ובהם תתעצם צורתם הנכבדת לעצם נבדל רוחני הוא היורש העצמי והקיים לעולם ולקבוע לו מסמרות בידיעה זו ואמונתה נאמר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה הנה הוציאו מאצטגנינות שלו ורמז אליו הככבים ברבויין וזוהרן וקיומן ואמר לו כה יהיה זרעך כי באמת מי שיתעצם מהם ברוב כחו בכשרון המעשה ועיון יחוייב לו הזוהר המצוחצח והקיום המתמיד כמוהם ע"ד שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כו' (דניאל י״ב:ג׳). ועל זה הענין אמר אדון הנביאים והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (דברים א׳:י׳) כפי דרש חז"ל (דברים רבה פ' א'). ויתר הדברים הנפלאים הנכללי' במאמר זה מבשורת מעלת הזרע וגודל ערכו ותוכן מצבו ביחס מערכות העולם בכלליו וחלקיו אשר עליו נאמר כה יהיה זרעך הנה הוא יבא בפ' ויגש שער ל"א ב"ה. והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת מענין שכר הרוחני וההשערות הנצחי אשר היה עקר כוונתו אליו ועל מה שהשיבו לו כהוגן ג"כ בשאלה החיצונה חשבה לו צדקה אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת כי היה לו צדקה ותוספת טובה. ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו' לפי שהיה עכשו במדרגה עליונה מהנבואה מהראשונות חזר להודיעו בה כי הוא אשר הוציאו מאור כשדים בהשגחתו הנפלאה גם שכוונת ההצלה היתה מצד מה שהוא מוכן ומזומן לשינתן לו הארץ הזאת היא ארץ החיים לירושה אשר קבלתה הוא סימן מסור בידו לארץ העליונה שאמרנו כמו שמתנת השבת הוא סימן מסור לשבת העליון שהוא הע"הב כמו שיבא במקומו שער נ"ה ב"ה. ויאמר אדני יהוה במה אדע כי אירשנה. אחר שהאמין ביי' במציאות ההצלחה האנושית ואמתתה מצד עצמה בקש עוד על אמתת גנותה מצד המשיגים אותה כי ראה שהיא קשה להגיע אל האדם בשגם הוא בשר ויצר לבו רק רע נוסף על שאר המעכבים המשיגים אותו אשר זכרנום בשער שקדם, לזה שאל מאתו במה אדע בידיעה אמתית אשר למעלה מהאמונה כי אירשנה ולא אתגרש ממנה ברוע בחירתי או בעוצם מעיקי כי לא על עצמו בלבד היה מבקש כי אם על הזרע כלו כמו שלא על ירושת הארץ התחתונה לבד הוא מכוין כי אם לשתיהן כאחד, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו' כבר אחז"ל שהראהו סימן המלכיות ועל דעתיה דר' נחמיה הראה לו שרי ישראל (ב"ר פ' מ"ד) ומה טוב ומה נעים שיתקיימו דברי שניהם, והכוונה כי כל ע"א הנמשלים לפרים בני בשן אלים ועתודים אחריתם עדי אובד. אמנם הצפור הטהורה שהיא כנסת ישראל תהיה קיימת לעולם ועד שאמר הנביא כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה (ירמיהו מ״ו:כ״ח) ויהיה וירד העיט על הפגרים, על הפגרים השלמים של תור וגוזל שהיו העופות הדורסות באין עליהן והיה מפריח אותן זכותו של אברהם אבינו. והנה עם היות דברים אלה טובים ונכוחים ודברי אלהים חיים הם פותחים לפנינו עוד דרך טובה והרחבה לחזק הידיעה בענין השאלה והוא ליחד סימני המראה הזאת אל אישי האדם בהראות לו שם תוכן בנינו וחלקי כחותיו טבעיות חיוניות ונפשיות אשר מטבע מציאותו והוייתו תתחייב הגעת שלמותו והיא ידיעה אמתית טבעית אשר בה יראה טבע אמתת הנפש והצלחתה ואופן הפרדתה בשלום מהיולאניותה וגם יראה שם אפשרות הגעתה מצד המקבלים אותה. והיה זה כי במראה אליו התודע צורת האדם ובנינו בדמותו וצלמו אשר הוא נחלק לג' חלקים של ג' ג' וחלק ד' נחלק לשנים. החלק האחד הוא חמר האדם וגלמו הנושא לנפש הצומחת והחיה והמדברת כי מצד מה שהוא גשם הוא בעל ג' הרחקים ואליו רמז באומרו עגלה משולשת אם מפני שהוא רוב בנין הנראה והמורגש מהאדם ואם שהוא הנושא לכל כחות האדם כעגלה זו המושכת המשא. והחלק הב' הוא הנפש הצומחת הבאה אליו ראשונה אשר תחלק לשלשה ראשים הזן והמגדל והמוליד בדומה והיא הנרמזת בכאן באומרו ועז משולשת למה שהוא הכח הראשון והממהר ביצירה כמו העזים שהם קלות בהליכתן ומקדימות לפני העדרים וכנה אותו בלשון נקבה מפני שהוא במדרגת החמר אל הכחות אשר יבאו אחרי כן. והחלק הג' הוא הכח החיונית שהוא במדרגת הצורה לקודמות אשר גם הוא יתחלק אל ההרגש והתנועה ולהתעוררות הרצון בפעולות והוא אשר קראו בכאן איל משולש כי הוא במדרגת זכר מהב"ח המתנועעים ברצון והוא הולך לאטו בלתי ממהר כראשון. והחלק הד' הוא השכל האנושי אשר הוא צורתו המיוחדת הנחלק אל העיוני ואל המעשי אשר אליהם רמז בכאן ותור וגוזל מצד שהם קלי היצירה ודקי ההרכבה ולהנה כנפים לעוף בגובה השמים כענין השכל הזה אשר הוא דק רוחני ומעופף על פני ההשגות העליונות בשתי כנפי הציור והאמות אשר עליהם נאמר בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף (ישעיהו ו׳:ב׳) כאשר יתבאר בפ' קדושים שער ס"ה ב"ה. וכאשר הראה לו במחזה הזה צורת האדם וחלקי חבורו ובנינו על השלמות הראהו כי אלו הפגרים כלם הם אשר אפשר להם ההפסד והאבדון כמו שקבלו שם הפירוק והפירוד במה שבתר אותם בתוך ואף עליהם נאמר וירד העיט כו'. וישב אותם אברם לומר כי יש כח בזכות השלמים להעמיד גופותם עד עת קץ ולהחיותם אחר המות:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ולזה אני אומר כי דבר החלומות וסוד פתרונם וסבת מבוכתן וחלוף כונתם וחלופי חלופם כלם זכרן אליהוא בקצרה למתבונן בו באמרו בתחלת דבריו בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב אז יגלה אזן אנשים ובמוסרם יחתום להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה (איוב ל"ג). הנה בכתוב הא' כלל ג' מיני מדרגות שבהם ראתה החכמה האלהית לגלות דעת האנשים ולהאיר את לבם להיישירם ולהודיעם את אשר יהיה בזמן קרוב או רחוק לעוררם אל מה שיאות להם להקדים או להכין אל המעשה ההוא. הראשונה היא מעלת הנבואה השלמה אשר עלו אליה כלל נביאי האמת ע"ה איש ואיש כפי מעלתו ועליה אמר בחלום חזיון לילה על דרך שאמר הקדוש ברוך הוא בעצמו (במדבר י״ב:ו׳) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. והשנית היא מדרגת רוח הקדש אשר היא למטה ממנה שרוב עניינה הוא על ידי בטול הכחות הגופיות ותרדמתם כמו שנתפרסם אצל דניאל הנודע מאנשי רוח הקדש אמר (דניאל י') אדני במראה נהפכו צירי עלי ולא עצרתי כח. ואמר (שם) ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה. וגם הנביאים בתחלת עניינם תקראן אותם כאלה כמו שנמצא ביחזקאל (א'), ובאברהם קודם שנמול נאמר (בראשית ט״ו:י״ב) ותרדמה נפלה על אברם וכו'. (שם י"ז). וזה היה כן לפי שעניינם אז היה קרוב לרוח הקדש. ועל מדרגה זו אמר בנפול תרדמה על אנשים. ושתי אלו המדרגות נתייחדו לאומה הנבחרת ולא נמצאו לזולתם כמו שאמר (שמות ל״ג:ט״ז) ונפלינו אני ועמך וכו'. אמנם יש מדרגה שלישית שפלה משותפת לכלל האנשים והיא כי בעת השינה בשכבם על משכבם חלומות יחלומון קצתם אין בהם ממש כמו שכתב החכם בטבעיות לסבת טרדת הכת המדמה ודפיקתו ברוב עניינים משונים אשר לא תנוח הנפש מהם בעת השינה וקצתם יש בהם ממש וכו'. אמנם בפחות ויתר. מהם שיש ענין מעט והרבה דברים בטלים מה לתבן את הבר ומהם שיש בהם גלוי דעת להרבה מהדברים העתידים אם ברובם אם בכולם כמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ז:) חלום אחד מששים מנבואה, ירצה שהוא ניצוץ מניצוצי הנבואה אלא שהיא היותר קטנה שבמדרגות וכבר לקחו זה המספר לדבר שהוא בטל במיעוטו אצל אחר גדול ממנו כאומרם (חולין צ"ז:) בטל בששים וקרוב לזה כתב הרב המורה פרק ל"ו חלק ב'. ועל זה אמר בתנומות עלי משכב. והנה בהיות זאת המדרגה אצל הראשונות גלוי מילתא בעלמא וענין משותף לכל האנשים אמר עליה אז יגלה אזן אנשים, ובאמרו ובמוסרם יחתום, כיוון אל כל מה שאמרנו מהמבוכות והחלופים אשר יבאו בהם אם מהרחקת החקויים והדמוים אם מעירוב העניינים אשר מצד החולם והנחלם, כי על הרוב יבא מה שיבא מהגלוי על זה האופן צרור וחתום במוסרותם של החולמים והעניינים עצמם כי לעירוב הדברים ההם הדמיונים אשר בדעתם והשוטט מחשבותם עליהם בבלתי סדר חוייב לבוא להם עניינים מעורבים ומבולבלים ואין מכיר מצורף לשדרכן לבוא ג"כ ברשומים זרים ורחוקים ואין מבין וכל זה היה סבה להסיר אדם מעשה כלומר שיוסר המעשה הרשום בו מהאדם החולם ולא ישתמש בדוגמת הענין ההוא ורוממותו יתכסה ממנו עד שיבא אצל חכם וידע פשר דבר. וכמו שאמר פרעה אל בעל החלומות, ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. והנה בזה היא מבוארת הסבה אשר עליה יחוייב מה שאמרנו והוא שלא ימצא אצל מלאכה זו רק מי שיתחזק בכח המשער ההוא שזכרנו ויהיה בקי ומומחה בהשערת אלה הדברים וזריז לברור מהם דבר מתוך דבר כבורר אוכל מתוך אוכל או מתוך פסולת כפי מה שהוא חלום וכפי מה שהוא חולם ויחוייב החלוף בין הפותרים לפי חוזק זה הכח בהם או חולשתו. וכבר אפשר שישיג הפותר הוראה אחת מהוראות החלום לבד ויחשוב הנשאר לבטלה ויהיה לו אז הפסולת רבה על האוכל וזולתו מהפותרים יתחלף אליו ויכיר ממנו מה שלא הכירו הראשון ויעלם ממנו מה שידעהו. ועל זה הסוד אמרו רבותינו ז"ל כל החלומות הולכים אחר הפה כי כאשר פתר לו ענין צודק החולם יתן לבו אל הפתרון והכיר בקיומו. אמנם שאר ההוראות אשר בתוך החלום אע"פ שיתקיימו לא יורגשו למה שלא קדמה ההודעה מהן. וכבר יפתר לו פותר אחד מצד אחר ויורגש הפתרון ההוא ולא זולתו וזהו מה שהולכין אחר הפה:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ובספרי כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח משל לעשיר נאמן שהיה בעיר והיו מפקידים אצלו פקדונות וכשהיה בא אחד מהם לתבוע אותו היה מוציא ונותן לו לפי שהיה יודע היכן הוא וכשהוא שולח ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו הופך התחתונים לעליונים לפי שאינו יודע היכן הוא כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת רוח וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים נערים למלאכים אכזרים כדי שישמטו נשמתן וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולך בו (משלי י״ז:י״א) ואומר תמות בנער נפשם (איוב ל״ו:י״ד). וכל זה הוא להם מענין ההפרדה שזכרנו ראשונה. וכבר דמו חז"ל יציאת נשמת הצדיקים מגופם כמשחל ביניתא מחלבא והרשעים כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח'.) והוא מבואר כי השער כשמוציאין אותו מהחלב הוא יוצא בנקל מבלי שיאחז חלק ממנו בחלב ולא דבר מהחלב עמו אמנם כשמוציאין הצמר המסובך באחד הקוצים א"א שלא ישארו חלקים הרבה מהצמר בקוצים או מהקוצים בצמר והוא ענין מסכים מאד למה שכתבנו ראשונה מענין ההפרדה אשר זכה אליה משה אדוננו ע"ה מכל האדם אשר על פני האדמה. והוא הטעם אשר היה הקובר הוא ית' אשר על פניו נאסף כי במקום הפרדה שלמה אשר כמוה אין שם טומאה כלל אשר מזה הטעם נפל ההעלם בענין קבורתו כאשר אמרנו. אמנם פירוש הכתוב ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש וגו' כבר אמרנו שכתבנוה יפה עם ענינים אחרים מצרכי הגבורה בשער כ"ב עיין עליו כי שם יתבאר ייתור הכתוב בסמנין אלו אשר דברו בהם חז"ל: ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו וגו' ויבכו בני ישראל וגו'. הראוי לכאורה שיקדים בכיתו למספר שני חייו אלא שהכוונה כי לפי שראו היותו על זה השיעור מהחוזק הכירו שלא מת להתכת הכחות ולאפיסת הלחות הטבעי כשאר הזקנים אבל שהיתה מיתתו לחטא העם אשר היה להם לרועה ולהסיר צלם מעליהם וזה ממה שיכפיל הבכי למרגישים כמו שאמר בקינת דוד על אבנר ידיך לא חסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו כנפול לפני בני עולה נפלת (שמואל ב ג׳:ל״ג-ל״ד) אמר כי אחר שלא נמצאו אצלו סבות שיגרמו מיתתו כשאר אנשי הצבא שכבר נתפרסם ממנו שידיו ורגליו מלומדות ומזורזות למלחמה הנה באמת לא נפל רק כנפול לפני בני עולה והם העם אשר היה להם לשר כי בחטאם מת שאינם הגונים להיות תחתיו ולזה נאמר ויוסיפו כל העם לבכות עליו. וכן בכאן כאשר ראו שלא כהתה עינו ולא נס ליחה ועדין יש לו להאריך ימים רבים כפי המנהג הטבעי הכירו וידעו כי מפני רעתם נאסף ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ואף שיהיה מה שלא כהתה עינו ולא נס ליחה דרך נס כמו שכתבנו אצל אומרו לא אוכל עוד לצאת ולבא יש לבכות על הסתלק הנס ההוא לעת ההיא. ושמעתי שנמצא במדרש (סוטה י"ג:) הר העברים י"ב פסיעות היה וכלן קפצן משה בפסיעה אחת ואני לא ראיתיו במדרשות אבל אם ישנו יראה לי שכיוני לפרש זה הכתוב ע"ד שפירשנוהו. *וזה כי פסיעות וכו' ר"ל אחרי. נראה שהתנא ספ"ה דאבות חלק חיי האדם מעשרים עד מאה שנים לחלקים של עשר ועשר שנים נוכל לאמר כי גם פה חלק המדרש חיי משה שהם מאה ועשרים שנה לי"ב חלקים של עשר ועשר שנים, וקראם בשם "י"ב פסיעות", ואמר עליו "שקפצם בקפיצה אחת" ר"ל שחי בכולם באופן אחד ושוה, וכחו וגבורתו לא עזבוהו עד יום מותו, כי אם ככחו אז בעשר שניו הראשונים, כן כחו עתה במותו בכלות עשר שניו האחרונים כמו שאה"כ ג"כ "ומשה וגו' במותו לא כהתה עינו" וכו' וזה כי פסיעות חיי האדם בלשון חז"ל הם עשרות השנים כמו שבא במשנה (אבות פ"ה) בן עשרים וכו' בן שלשים לרדוף וכו' עד בן מאה שהם עשרה פסיעות. אמנם הר העברים שבו מת משה ועבר מזה העולם היו בו י"ב פסיעות כמו שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו ואמרו שקפצן בפסיעה אחת לפי מה שאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה וזה כי לא זרקה בו זקנה ושיבה ולא שום תשישות כח כדרך העולם אלא שנכרת עודנו באבו והוא מה שאמרנו. ומ"מ הבכי ההוא היה היותר הגון ובטענה יותר חזקה מכל אשר בכו עדנה כי אז נגנז ארון קדש ונאסף מבחר המין האנושי אשר לפניו ולאחריו לא קם כמוהו ועם שהוא יתעלה הולך ואור באור החיים את ה' אלהיו לא יסור ממנו ראוי לבכות עלינו שעזב אותנו לאנחות כמו שנמשכו לנו הענינים עד היום כאשר הוא מורגל לבכות על כל המנהיגים הגדולים הלוחמים מלחמותיהם כי הוא מאמר אלישע אל אליהו והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב ב׳:י״ב) שהוא אינו מצעק עליו רק על הנזק המגיע אל כלל ישראל מי שהיה להם מגדל עוז שם ה' גם רכב גם פרשים. וכן הענין באבלו של משה אמרו בספרי פרשת הן קרבו ימיך כיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצטער ומתאבל עליו והוא אומר אבי אבי רבי רבי אבי שגדלתני מנעורי רבי שלמדתני תורה והיה מתאבל עליו ימים הרבה עד שאמר לי הקב"ה עד כמה אתה מתאבל והולך וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני כענין שנאמר ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד וגו' (ישעיהו כ״ב:י״ב) ולא עוד אלא שמובטח אני שהיה בן העולם הבא שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם. והכוונה כי להסתלקו מבינינו לא פסקה משלחננו תמיד סעודת תלאות וצרות והמה מרו ועצבו את רוח קדשו תמיד כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ה':) שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. ועליו זכרו זה הכתוב עצמו כמו שכתבנו בפרשת נדרים שער פ"ז והנה לפי זה אמרו ז"ל שלא תאבל עליו על דברים חלקיים מצד שהוא אביו או רבו. אמנם על הענין הכללי ההוא דבר שאין לו קצבה וראוי לפסוק ממנו לשעה ולא עוד אלא שהוא בן העולם הבא והיה ראוי לשמוח על גדולת מדרגתו ושלימותו באשר הוא שם שמח ומענג בזיו השכינה. ועכ"ז הוקבע בישראל יום סיום התורה האלהית שבו נקראת פרשה זו יום זכרון לפטירתו והרבו דברים *והפליגו פיוטים וכו', פה רצה הרב ז"ל לתת רק טעם וסיבה למה שהפליגו הפייטנים במליצתם ושיריהם אשר חברו לאמרם בשמחת תורה, יום כלות קריאת התורה וזכירת מיתת משה, לספוד עליו מר עד מאוד, שלא יחשוב איש כי מיתת משה רע"ה היתה חלילה לרעתו, כי נהפוך הוא, הוא יושב עלז ושמח בצל שדי, ומתענג שם נעימות נצח בימינו, אך כונתם בזה היתה רק לעורר את לבנו ולהזכירנו ביום מותנו, למען נשוב אל ה' באמת, ובכל לבנו, כי אם משה השלם בבני אדם מת על פי ה', אף כי אנו מלאי עון. מי זה גבר ממנו אשר יחיה ולא יראה מות ? והפליגו פיוטים המזכירים מעלותיו עם אלהיו ועם כל צבאות הנמצאות העליונים ותחתונים ושכלם לא עצרו כח לשלא ילקח זה האדון מעל ראשינו כמו שהוא במדרש תנחומא פרשת ואתחנן שהכל המציאו החכמים לעורר הלבבות לדעת כי מי גבר יחיה ולא יראה מות ושמהמות הזה יחוייב מה שימשך מהרעה אל המונהגי' אשר יסור צלם מעליה' וכ"ש האדון הזה העומד בפרץ לפניו תמיד להשיב חמתו מהם וגם זה המחייב שיעמוד התלמיד במקום רבו ושאר ענינים אשר יזכרו שם הם ענינים נאותים כשיושכלו ומהם למדו הפיטני' לעשות פיוטים רבים מזה הענין כוונת כלם בנגלה ממנו לעורר הלבבות למרר בבכי אל הלקח ממנו ארון הברית אדון כל הארץ הוא מה שיעשה רושם גדול בכללות העם מאמות התורה וחבת מצותיה לא כמו שיאמינוהו הנשים והאנשים הדומים להנה שכל הענינים האלה שהזכירו עשה משה לבלתי לכת לפני ה' בארצות החיי' והיה להם דמיון למכשול ולרפיון ידים בהתעסקם על שלמותם כי אמרו לא נראה יה בארץ החיי' חלילה רק הוא כמו שאמרנו לעורר הלבבות למה שהוא חובת היום וכההוא דאמר אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא (שבת קנ"ג.) ודוגמת זה מצינו ביומא (כ"ג.) תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוים רצין ועולין לכבש קדם אחד מהם בתוך ד' אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וגו'. וכתיב ויצאו זקניך ושפטיך וגו'. אנו על מי נביא עגלה ערופה על ההיכל או על העזרות מיד געו בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו שהוא מפרפר ואמר הרי הוא כפרתכם. ואמרו עלה בגמרא וירושלם בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלם אינה מביאה עגלה ערופה וכו'. ומהדר כדי להרבות בכיה בישראל. וכן הוא אצלי כל מה שדברה נעמי לכלותיה העוד לי בנים במעי וגו'. כי אמרתי יש לי תקוה וגו'. גם הייתי הלילה לאיש וגו' (רות א׳:י״ב). כי מהידוע שהן אסורות על אותן הנולדים אחרי כן לפי שאין מצות יבום כי אם באה מן האב שיהיה עמו בעולמו ותרוייהו ליתנהו אבל הפליגה בדברים כדי להרבות בבכיה וכמו שנאמר מיד ותשאן קולן ותבכינה עוד (שם). וזהו דרך ישר בכוונה ההיא ממה שאמרו המפרשי' סוף דבר זהו טעם הפיוטים ההם ואין זולתו. ולזה תקנו צעקה יוכבד בקול מר וקשה סני סני איה משה והדומים לו המחממים את הלב ומגדלי' התמרור כי על דרך האמת בנוה השלום והמנוחה הוא יושב ושמחת עולם על ראשו: ויתמו ימי בכי אבל משה כבר כתבנו אצל מיתת בני אהרן שער ג"ט מה שהיה בידי מהטעם במה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ז:) שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת. שים עיניך עליו כי הוא טעם נכון למה שקבעו ישראל כל שלשים ליום לבכי על משה אדוננו כי הוא היה גבר תליתאי דיהב אורין תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי והוא כמו שאמרו ז"ל (ב"ק כ"ה.) ק"ו לשכינה י"ד יום כי היה ראוי בבחינה זו להתאונן כל ימיהם אלא דיו לבכי שהוא שלשה ימים לכל אדם שיהיה שלשים ויתנחמו במה שנאמר בסמוך ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וכבר מלא מקומו לענין הנהגתם וגם נעתקה אליו מגדולתו של רבו בעיניהם עד שנאמר וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה כי ידעו שהשמיעה ממנו וקיום דברו הוא ממש שמועתו של משה וקיום דבריו כי הוא העמידו במקומו במצות השם יתעל' ועכ"ז המעלה של יהושע נאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכמ"ש (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. וכבר כתבנו פירושיו אצל ומשרתו יהושע בן נון בשער נ"ג. והנה בכתיב הזה תלה עצמו הרלב"ג ז"ל והנמשכים אחריו במה שהשתדלו לבטל הנסים המפורסמים שבאו בכתיבים כגון שמש בגבעון וחזרת השמש וזולתם כי אמרו שכוונת הכתוב הזה היא לומר שלא קם אחריו מי שישוה עליו בעשות נסי' כמוהו כ"ש שיוסיף עליו לחדש ענינים נפלאים במערכות השמים וככביהם אשר לא סופר ממנו בכתוב ואצל ספור המבול הארכנו בתוכחה זו ובטלנו דבריהם מכמה צדדים כלם נכוחים וביררנו שלא תבחן מעלת הנביא לפי הצטרכו אל הנסים הנפלאים כי אם לפי העשותם על ידו כמו שיבא הצורך *כמו שתראהו שם וכו' (עיין ביאורי שם בשער י"ג בראשית דף צ"ה) כמו שתראהו שם יפה שער י"ג. אמנם בפרשת בלעם הוכחנו כי טעם הכתוב הזה הוא להבדיל עקרי המעשים המופתיים אשר נתיחדו לו למשה מעקרי המופתים המיוחדים לשאר הנביאים בענין ההתאמתות וסמיכות הדעת מתחלה ועד סוף ועל פי הפי' ההוא יצא לנו אורה לדעת כוונת חז"ל (ספרי פ' הברכה) באומרם עליו אבל באומות עכו"ם קם ומנו בלעם כמו שתמצאהו מפורש היטב *שם בשער פ"ב, (עיין ביאורי שם תוכן שער פ"ב). שם בשער פ"ב. ומעתה לפי שבכאן הוא גמר התור' האלהית וסיומה נזקק להורות ולהודיע בסופה מה שיור' הוראה עצומה על תמידיותה ונצחיותה החזק אשר בעבורו א"א לה ולא לחלק מחלקיה להבטל ולהשתנות בשום זמן מהזמנים כי זה לא יתכן כי אם ע"י נביא שישוה אליו במדרגת הנפלאות העצומות אשר עשה או שיוסיף עליו ואחר שהראנו לדעת שאיש כזה אע"פ שלא יקרה מהנחת מציאותו בטל אצל הטבע שהוא לא יצא אל המציאות כלל כמו שכתבנו זה הענין יפה וביררנו אמתתו *בפרשת מי מריבה (עיין ביאורי שם תוכן שער פ'). בפ' מי מריבה שער פ' הנה אם כן הביטול או השנוי בתור' או בשום חלק ממנה הוא נמנע והוא מה שחתם ואמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואין צ"ל בשאר האומות שלא נמצאת הנבואה בהם בשום פנים כמו שנתבאר לנו היטב בפרשת בלעם הנזכר כאשר ידעו יי' פנים אל פנים שהוא תכלית ההודעה וההתאמתות בכל השגותיו במדרגה גדולה מכלן אמנם ייחד מדרגת אותותיו ומופתיו בשלשה מיני מעשים שכלם היו צורך התור' והכרחיותה האחד לכל האותות והמופתים אשר שלחו יי' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו הנה שהיו ענינים גדולים ומפורסמים כנגד מתנגדים רבים ועצומים והכל נעשה לצורך נתינת התורה הזאת כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). והשני לכל היד החזקה אשר הראתה עליהם בספוק כל צרכיהם במדבר כל מ' שנה אשר לא חסרו דבר גם בסלק מעיקיהם בהפלת סיחון ועוג לפניהם שהכל צורך התור' ולמודה הוא כמו שביאר זה משלם בפ' בפני עצמה בסוף דברי הברית אתם ראיתם את כל אשר עשה יי' לעיניכם במצרים המסות הגדולות וגומר. ולא נתן יי' לכם וגומר: ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שלמותיכם וגומר. לחם לא אכלתם וגו' למען תדעו כי אני יי' אלהיכם. וכן אמר ותבוא אל המקום הזה ויצא סיחון וגומר. ואקח את ארצם וגומר (דברים כ״ט:ח׳). וסיים ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון. הנה שהסב פני כל היד החזקה הזאת לצורך למוד התורה וההשכל בה: וכבר נתבארה פרשה זו יפה במקומה. והענין הג' הוא העקר עצמו אשר עליו אמר ולכל המורא הגדול והוא המעמד הנכבד והנורא ההוא אשר עליו אמרו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וגומר. כי מי כל בשר אשר שמע וגומר (שם ה'). ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגומר (שמות כ׳:י״ז). והנה כלם הם ענינים נפלאים ועצומים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כי הוא המופת היותר חזק שבמופתים כמו שנתבאר על ידי משה ג"כ תמיד אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים (שם י"ט). אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שם כ'). אתם ראיתם את אשר עשה ה' לעיניכם וגו'. עיניכם הרואות את אשר עשה יי' לבעל פעור וגו'. ואתם הדבקים וגו' הנה שנתבארה מדרגתו של משה רבן של נביאים בענין אותותיו ומופתיו מכלן מלבד מה שנתעלה במהות הנבואה עצמה בארבעה ענינים שזכרם הש"י מפיו במאמר אם יהיה נביאכם יי' וגומר (במדבר י״ב:ו׳) כמו שביארנוהו שם יפה שער ע"ו. וכבר יראו מזה במופתים הבדלים רבים מכל שאר המופתים אם מרובם ואם מזמן המשכם ואם מהיותם כנגד חולקים גדולים ועצומים ואם בפרסומם וכבר כתב קצת זה הרב המור' פל"ה ת"ב גם הרמב"ן ז"ל כתב קצתו כמו שנמצא בפירושיו. אשר כל זה יקיים בלי שום ספק שתורתו תהי' קיימת לעד מבלי שום חילוף ושינוי כלל בעולם. ואולם יחוייב זה ג"כ תכלית החיוב ממה שנתפרס' באומתנו באמות חזק שכל התור' כלה שמותיו של הקב"ה היא וכך היא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה קודם שנברא העולם וכשם שהוא יתברך אינו משתנ' ואינו מתחלף לעולם כך שמותיו לא ישתנו ולא יתחלפו והנה על הסדר ההוא הקדום לפניו יתע' נמצאו בה אוצרות החכמה וגנזי הסודות הנעלמות אשר על פיהם יחדשו יודעיהם חדושי הויות ופליאות בשמים ובארץ כמו שנתברר אמות זה לחכמי האמת המקובלים האמתיים כיד אלהיהם הטובה עליהם כמשז"ל (שוח"ט תהלים ג') מטולטלים הם שבילי' של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה היו יודעים לרפאת את החולים ולהחיות את המתים כמו שכתבנו זה אצל סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים שער ע"ז אשר כל זה יחייב תכלית החיוב שהיא תורת יי' תמימה ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע בשום זמן מהזמנים. אמנם כשבוא יבא ויגיע מורה צדק אשר יגדל לעשות ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת יי' ובהוסיף יי' ידו להכין דעות אנשי עמו בכללם ינתן לו מקום ורשות לבאר סודותיה ולהאיר עינינו במצפוניה ויתגלו אלינו בה דברים שכסן עתיק יומין תחת כנפי ספוריה וחקותיה ומשפטיה ויזרח עלינו שמש תועלות שמושיה וצרופיה ופליאות שמותיה כי על זה האיש אשר על ידו יעשה הענין הגדול הזה אמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ז.) תאנא דבי אליהו שתא אלפי שני הוי עלמא שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. אשר נבוכו בכוונתו רבים ונכבדים *ואנחנו בארנוהו וכו' (עיין ביאורי למעלה שער ה' בראשית דף מ"ב ע"א ושער י"ג שם דף ע"ב). ואנחנו ביארנוהו לפי זאת הכוונה יפה בהקדמת וישב יעקב שער כ"ח עם ענינים ומאמרים אחרים מסכימים ובאמת בהתפרסם זה בזמן המור' צדק הלזה שיגלה במהרה בימינו יודע בגוים לעינינו מעלות זאת התורה האלהית ויכירו וידעו כי אוי להם כי נדדו ממנה ולזה חתם משה אדון הנביאים כל דבריו אשר דבר עם ישראל ברמוז להם לסוף המעשים כלם. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' מגן עזרך וגו'. יאמר כי נוחלי תורתו זאת בהשתמשם בה כדרכה יהיו נושעים ביי' כי הוא יהי' מגן עזרם בכל אשר יצטרכו אליו וכמו שאמר מגדל עוז שם יי' וגו' (משלי י״ח:י׳). שם ממש. וכן נאמר קוראים אל יי' והוא יענם (תהילים צ״ט:ו׳) *קורים ננקד בחירק, כונתו כי פעל קוראים" יורה על התפלה אפס פעל "קורים" יורה רק על אמירת וקריאת דבר מה כמו בלשון חז"ל "קורים את שמע" וע"כ רומזת פה מלת "קוראים" המנוקדת כמו "קורים" לא לבד על הקריאה והתפלה אל הי"ת כי אם גם על סוד הזכרת שמו אשר לפי דעת חכמי הקבלה תועיל מאוד ליודעים להשתמש כראוי בהזכרת השמות הקדושים כנודע וע"ז רומז גם מאה"כ לדעתו "וקראתי בשם ה'" ויקרא בשם ה'. קורים ננקד בחירק תחת הרי"ש וכן קראתי בשם יי' לפניך וכן נאמר ויתיצב עמו שם ויקרא בשם יי' (שמות ל״ד:ה׳) וזהו סוד הזכרת השמות בלי ספק. ואשר חרב זאת התורה היא גאותך כי לא בחרב ולא בחנית זולת' תושע ויכחשו אויביך לך ממה שכפרו בה עד היום ההוא הבא. ועל אמתת העולם הרוחני הנצחי הדבק והסמוך אל אלו הענינים הנפלאים בקשר חזק אמר ואתה על במותימו תדרוך והכוונה כי יודע ויתפרסם לכל שאתה במציאותך ועצמותך דורך מהלך השלמות עליהם כמדרגת הצורה אל החומר אשר תנשא עליו ולזה יאמר כי צורתם העליונה להם הוא עצמו מקום מדרך כף רגלך והיא מליצה נכבדת נמשכת למה שכתבנו ממדרגות הנמצאות אצל ומוראכם וחתכם שער ט"ו ובפרשת המן שער מ"א וזהו מה שרצינו בביאור זה החלק. אמנם מה שיתכן שיאמר מענין זה האושר ומציאותו אצל התורה האלהית ויחד אליו דבור בפני עצמו בו וסיים זה הספר ויהי' נעילת שעריו בעזרת העוזר אשר עזרנו עד הנה:
שאל רבBookmarkShareCopy