במדבר כג:י מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הכוזרי, נשמת חיים ודרשת שבת הגדול

ואולם ההנהגה אשר מהמין השני אמנם היא משמשת על שני פנים ראשונים. האחד אשר תהיה בעצם וראשונה עם בעלי הבחירה התוריים בכלל כמו שאמרנו ראשונ'. והשני אשר תשמש אצל האומות כלן וזאת אשר אצל האומות תתחלק אל שני דרכים. אם שתהיה שמושה על המעט ובעתים רחוקים כענין המבול וסדום וננוה וכיוצא כי הבט אל עמל לא יוכל ועל הדרך אשר כתבנו בשער נ"ד. או שתהיה שמושה אצלם במקרה. ובשנייה כשתשתמש אצל ישראל בעצם וראשונ'. כענין פרעה (בראשית י"ב) ואבימלך עם אברהם (שם כ') ויצחק (שם כ"ו) וכענין המצריים עם ישראל וכל מלכי כנען וכל כיוצא בזה בכל המעשים ההם היו הפעולות מגיעות אליהם אמנם ההשקפ' היתה בעצם ורחשונ' להשלים הענינים השלמים ההם ולתקנם וכמו שאמר המשורר (תהלים ל"ג) משמים הביט י"י ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח שקר הסוס לתשוע' וברוב חילו לא ימלט הנה עין י"י אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב יורה בבירור כי בכל ההשגחות ההנה אשר ראה והביט גם השגיח על כללות האומות לא היתה הכוונה בענינם בעצם וראשור אבל עין השקפתו היתה אל יריאיו לעשות חפצם ולמלאת צרכם. וכבר דברנו בזה בשער הנזכר. והנה כאשר היה הענין על זה האופן אז תתבלבל עצת גוים ונואלו מחשבות עמים כי לא מצאו ידיהם ורגליהם בעיוניהם אשר בכדורים השמימים. וכל חכמתם תתבלע בכל מה שיגיע אליהם מאותם הענינים כמו שאמר הכתוב כה אמר י"י גואלך ויוצריך מבטן אנכי י"י עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבננה וחרבותי' אקומם האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש האומר לכורש רועי וכל חפצי ישלים ולאמר לירושלים תבנה והיכל תוסד (ישעיה מ"ד) יאמר כי בעשותו נוראות לקיים דבר עבדיו הנביאים במה שייעדו לבוא כנגד ההנהגה הטבעית כי אז יפר אותות בדים ויהולל הקוסמים היודעים בכדורים השמימיים כי אותם לא יתקיימו בידם וגם ישיב חכמים אחור ויסכל דעתם ממראה עיניהם אשר יראו ענינים הפכיים אל מה שיחייבהו הטבע כגון האומר לצולה חרבי או האומר לכורש רועי כי עם שהוא היה מהאומות המרדפות אותם ככפיר בעדרי צאן הקים אותו לרועה מהנה ומועיל לעמו ומשלים עמו חפצו ורצונו לאמר לירושלם תבנה וההיכל תוסד: ולפי שההנהג' הזאת ההשגחיית נתיחסה לזאת המלאכה האלהית מהמשכן ובאה ההוראה בה כאשר אמרנו ויהיו למשתדלים בה וענינה עשר ידות בה כיד השם הטובה עליהם לכך אמרו במדרש (ויקרא רבות פ"א) אמר רבי יצחק עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה באומות העולם וכשהוקם המשכן נסתלקה מהם דכתיב (שיר השירים ג׳:ד׳) אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי אמרו לו והרי בלעם ההוא לטובתן של ישראל נתנבא (במדבר כ"ג) מי מנה וכו' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל י"י אלהיו עמו ותרועת מלך בו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'. (שם כ"ה) מה טובו אלהיך יעקב משכנותיך ישראל וירד מיעקב וגו'. והנה המאמר הזה הוא קשה בתחלת ענינו משני פניה. האחד שלא מצינו לאומות עכו"ם נביאים לא קודם המשכן ולא אחריו כי מה שנאמר (בראשית כ׳:ג׳) ויבא אלהים אל אבימלך או אל לבן (שם כ"ה) וכדומה כבר ביאר הרב המורה בפרק מ"ג מהחלק הב' שלא היה ענינם מדרגה ממדרגת הנבואה כמו שכתבנו בשע' י"ט ובלעם ג"כ קוסם היה לא נביא ובמקומו יתבאר בעזרת האל שלא היה כדאי שיקרא נביא כ"ש זולתו מהעכו"ם. והשני שאם הונח שהיו להם נביאים לא היה מהיושר האלהי לבטלם מפני הקמת המשכן כי חן וכבוד יתן ה' ולא ימנע טוב מהמזומני' לו. וכן במה שאז"ל (ברכות ז'.) על ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה שבקש משה שלא תשרה שכינתו על אומות עכ"ום ושהקב"ה הודה לו שנאמר (שמות ל"ג) גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו'. הנה באמת התלמיד לא שאל כהוגן והרב לא השיב כהלכה לשמוע בקול איש על הדבר הזה וכדומה לו. אמנם הכוונה להם ז"ל הוא מה שאמרנו כי לפי שהיה העולם קודם מתן תורה וטרם שהוקם המשכן נוהג בכל עניניו לפי הענין הטבעי בקיום הנתון לו בשעת הבריאה ולא הורגל להשתנות בסדריו מצד מעשה בני האדם רק לעתים רחוקים כענין המבול וסדום וכיוצא הנה לפי זה לא הכירו מנהיג בעולם זולתי זה הטבע ולא ידעו אלהים בלתו ואליו היו מיחסים הענינים ההם הקורים על המעט ואמרו שמתהפכים היסודות זה אל זה עד שימצאו הענינים ההם על דרך הזרות. ולזה היתה הנבואה נמצאת בימים ההם באומות העולם כי החכמים שבהם המפליגים לדעת במשפטי הככבים יוכלו לעונן ולנחש בהגדת העתידות ברוב דברים שיקרו להם מחמת מצבי הככבים ומערכותם וכמו שאמר מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך. ולטעם הזה יקראו אותם חז"ל (ויקרא רבות פ"א) נביאים כי כל המיעד דבר ובא שולח עליו זה השם כמו שכתב הרב המורה פרק נ"ב ח"ב. והנה בלעם היה קוסם בשעות וזה קראוהו (סנהדרין ק"ו.) נביא. אמנם אחר שנתנה התורה והוקם המשכן שהוא היה בית ועד לשכינה וסבת דבקותה באומה הנבחרת ואשר היה לתבנית העולם המונהג לפי זאת ההשגחה המיוחדת הנה מאז וע"י כן הורגל הטבע השני המעולה ונשתנו על פיו סדרי השמים ונתבלבלו מערכותיהם כי הוחלו לעשות נסים ונפלאות למעלה מהטבע. ומנהו והלאה הוברי שמים החוזים בככבים נסרחה חכמתם ונתבלבלה דעתם ונכזבה תוחלתם וידעו כי החפץ האלהי הוא המנהיג העליון בטבע מחודש אשר לא ידעו מהו. הוא מה שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ו:י׳) מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו וגו' כאשר ביארנוהו יפה בשער ל"ה עיין עליו. וזהו עצמו שאמר בלעם (במדבר כ"ג) כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'. ירצה שא"א לדעת ולהפר דבר מדברי האומה הזאת ומהענינים המתחדשים להם ע"י שום נחש וקסם הנהוגים לחכמי המזלות כי בכל עת ועת יתחדשו להם חדושים נפלאים לא שערום חכמיהם בשום פנים. וזה עצמו היה סלוק הנבואה שבקש משה מאת האל יתעלה לא זולת כי העכו"ם הם מעצמם מרוחקים מהנבואה האמיתית. אבל היתה כוונתו שתשרה שכינה תמיד אצל ישראל ותדבק השגחתו בהם כשיעור שיתבטל תמיד בהנהגתם המנהג הטבעי ולא יהיה להם שום כח להגיד עתידות טבעיות כמנהגם. והוא מה שכיון באומרו (שמות ל"ג) ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה ירצה שיהיה ענינם בכל מעשיהם ע"י פלא ונס בכל מה שינגד להם הענין הטבעי. והוא מה שהודה לו בסוף באומרו (שם ל"ד) הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. והנה הדבר מבואר מאד הלא תראה כי אמר מלך ארם מי משלנו אל מלך ישראל ויאמר לו אחד מעבדיו לא אדוני המלך כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך (מלכים ב ו׳:י״ב) ירצה שלא היתה ענין הנבואה אצלם על זה השיעור הנפלא עד שנסו בו כמה פעמים כמו שהיה עניינם אצל המופתים הנסיים עד שהחרטומים הודו ואמרו (שמות ח׳:ט״ו) אצבע אלהים היא. וכמ"ש יתרו (שם י"ח) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. ורחב הזונה רחבה פיה בזה סוף דבריה (יהושע ב׳:י״א) כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ונעמן אמר (מלכים ב ה׳:ט״ו) הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל וגו'. כי כלם נבוכו ונתבלבלו בענינים האלה האלהיים בתפלתם עד שבחנו אלהים וימלטו מהעדרם ומבלבול סכלותם:

והנה מפני שהיו כל האותות והמופתים המיוחדים אל משה אדוננו עליו השלום בשליחות ההוא מהמין הזה הוא מה שאמר לו השם יתעלה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות י"ד). וזה שאחר שנמסר שרביטו של מלך בידו לעשות כל מה שיצטרך אליו לגאולת העם ההוא אמר לו מה זה אשר תצעק אלי באומרך התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו'. ה' ילחם לכם וגו' (שם) כאלו אלי אתה נושא את נפשך וכאשר נתבאר שם דבר אתה מעצמך אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו בכחך זה ויבאו בני ישראל בתוך הים וגו'. ובענין הנקמה אני אעשה מה שעלי לעשות כמו שאמר ואני הנני מחזק את לב וגו' (שם). כי לב מלך ביד ה'. וסוף דבר כי על היות מעשיו אלו בזאת המדרגה אמר לו ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (שם ז') כי בדברי' האלה המיוחדים אליו אינו במדרגת הנביא המבקש דבר מאלוהיו רק במדרגת האלהים אשר יצוה לנביאו והוא יעשה. ולזה נתייחד מזולתו בשהיה מטה האלהים בידו כי הוא הוראה על היות בידו שבט מלכות עליונים ותחתונים בכל אלו הענינים וזהו עצמו אשר אמרו הכתוב בפירוש באומרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה וגו' (דברים ל"ד) יאמר שלא קם נביא כמוהו אשר תבוא אליו ההתאמתות הגמורה באותה מדרגה מהנבואה המכונה בלשון פנים אל פנים בקדימת ההודעה לכל עניני האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים כי הם המיוחסים והמיוחדים אליו מצד עוצם מדרגתם אשר בהיותם על זה האופן לא נפל בהם שום ספק והשערה זולתי אמתת הענין אשר ייעדהו כמו שיקרה לשאר הנביאים בעקרי מופתים המיוחדים אליהם או לו ע"ה בשאר עניניו כמו שאמרנו. וראו נא כי אורו עינינו לפי דרכנו לרדת לסוף כוונת חז"ל במאמר ההוא שעמדנו עליו באומרם בישראל לא קם אבל באומות עכ"ום קם ומנו בלעם (ספרי פ' הברכה) ובו נדע ונכיר שכוונו לדבר בגנותו של בלעם ולהפליג במעלתו של משה רבינו ושאר נביאי האמת והצדק וזה שמצד שכוונת זה הפסוק היתה להגביל מעשיו של משה ולהבדילם ממעשה שאר כל הנביאים במה שנודע אליו ענינם מתחלה ועד סוף מבלי שיצטרך להוסיף ולגרוע על הדרך שאמרנו ולזה אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שמשמע מכח הדיוק שבישראל לא קם אבל שקם הוא באומות עכ"ום לזה דרשו זה הדיוק בבלעם מצד שגם הוא בשליחותו הידוע המיוחד אליו כמוהו נודע אליו מתחלה את אשר יעשה ואשר ידבר מבלי שום תוספת וחסרון כמו שאמר לו פעמים אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (במדבר כ"ב) וכן אותו תדבר והוא העיד על עצמו כמה פעמים לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי (שם כ"ד) היכול אוכל דבר מאומה כי כאשר ידעו ה' כי הולך הוא על פי מדותיו הפתותות התנה תנאי בנבואתו והטיל זמם על פניו לאמר לך אל בלק וכה תדבר וכזה תעשה מבלי שום תוספת וחסרון. ופי האתון תבא ותעיד עליו ואת אשר אמר לה לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך (שם כ"ב) כי אפי' לאתונו לא נתן לו רשות להזיקה בדבריו רק שינהוג עמה כמנהג החמרים ולזה העיד הכתוב ויך את האתון במקל ויוסף להכותה ומשפט קיצורו בכל אלו הענינים יבא עוד על דרך הביאור בעזרת השם. ועל זה הענין דרשו ייתור הכתוב במה שאמר אבל באומות עכ"ום קם ומנו בלעם להבדיל בין טהור לטמא ובין כבוד לחרפה. ושיעור המאמר כן הוא לא קם נביא עוד בישראל שיעשה עקר פעולותיו המיוחדים אליו ע"י קדימת ההודעה בהם מבלי שהוצרך לנטות ימין ושמאל בשום אחת מהם מכל אשר יצווה כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים וגו' כי כל הנביאים זולתו היו רוב עניניהם והיותר מפורסמים אשר יתייחדו אליהם על ידי הבקשה והתפלה כנזכר אבל באומות העכ"ום קם מי שלא היה ענינו בדרך התפלה כלל כי לא היה הגון וקרוב לאלהיו לכך אבל כל עניניו אשר בפרשה זו המיוחדים אליו כלם קדמה לו ההודעה בכללם ופרטם מבלי שהיה לו שום מקום לנטות בהם הנה והנה. והנה הוא מפורסם שחז"ל כוונו בזה להמיר כבודו ומעלתו של משה רבינו ע"ה על גבי בלעם לבשת וגם לחרפה כי זה לא הוצרך אל דבר זולתי אשר צווה בו קודם המעשה וזה הוצרך אליו מצד רצונו ותאוותו המקולקלת ולא יכול עליו. וזה מה שביארוהו יפה שם בספרי במה שסיימו המאמר אלא מה הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מה מדבר עמו בלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר נאם שומע אמרי אל (שם כ"ד). משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון (שם). משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד וגו' (דברים ה׳:כ״ח). ובלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבח המלך שיודע כמה הוצאות בסעודה. ^*עתה ראה וכו' ר"ל, ואחרי שדימה הספרי במשלו את בלעם לטבח, אשר הוא רק עבד ומשרת פחות המעלה, אשר יכין ויתקן כל צרכי הסעודה, ויודע בעבור זה גם כל חלקיה הפרטיים איך תוקנו והוכנו ד"מ כל המאכלים, וכמה הוצאות עלו עליה, מה שאין יודע האיש היקר והנכבד אשר הוא רק קרוא לה, מזה נבין, כי גם דבריו הראשונים אשר בהשקפה ראשונה נראים כמהללים ומשבחים מעלת בלעם, הם באמת מורים רק על ההפך, כי מה שאמר "משה לא היה יודע מה מדבר עמו", וכו' הכונה רק, כי בעבור שמשה ראה מראה אלקים אמיתית, ותמונת ה' יביט, לא היה יכול להכיר מהותה ואיכותה, כי מי מבלעדי הי"ת בעצמו יוכל להשיג מהותו על אמתתה? כמו שאמר החכם על ענין זה, "אלו ידעתיו הייתיו," (עיין למעלה במדבר ל"ח ע"א), אבל בלעם שמראה נבואתו היתה גרועה ופחותה בערך מאוד, כמו שדרשו חז"ל על לשון "ויקר," שהוא לשון טומאה היה יכול להשיג אותו הכח שהיה מדבר עמו, ואינו רחוק לחשוב שהיה הוא בעצמו כהוית הכח ההוא, וא"כ אחז"ל גם על התמונה והמראה הזאת אשר לא היתה נכרת אל משה לפי אמתתה לשון "מה מדבר עמו", ולא מי מדבר עמו, כי מלת מי, תאמר רק על עצם העומד בפני עצמו ונכר לרואיו, רק שלא נדע מי ומי הוא, אפס מלת מה, הנקרא בל"א זעכליך תאמר על דבר וענין סתמי אף שאינו עצם נכר, (ואף שבמדרש רבה הגירסא באמת "מי הוא מדבר עמו", שם לא דקדקו בלשונם כראוי כמ"ש הרב לקמן,) המעלה השניה היא, כי משה לא ידע אימתי מדבר עמו, ר"ל שלא היה מהצורך להודיעו תחילה מתי תחל עליו הרוח, למען יכין עצמו לה, כי היה בקדושתו וטהרתו תמיד מוכן ומזומן לה, אבל בלעם שהיה צריך לזה תחילה הכנה יתירה היה יודע אימתי מדבר עמו, ר"ל שהיה מהצורך שתבוא אליו תחילה הערה קדומה למען יכין עצמו לעת אשר ידבר עמו הכח הרוחני ההיא, והמעלה השלישית היא, כי משה היה יכול לעמוד כנוח עליו הרוח, אבל בלעם לא עצר כח לעמוד והיה מוכרח להיות רק נופל וגלוי עינים. עתה ראה כי בחתימת דבריהם ביארו כל כוונתם כי מהידוע שלא מחשיבות הטבח על השרים האוכלים בשולחן המלך הוא יודע דקדוקי ההוצאות יותר מהם כי אם מצד פחיתותו ולזה כאשר אמרו הדבר אשר היה לפניהם בו צד הדמות כמו שאמרנו הורו במה שנתחלפו בהם אשר התחלפותם גם הוא מהמין הראשון רצוני בהוראת מעלתו של משה ופחיתותו של בלעם. האחד כי הנה משה מפני שהוא משיג באספקלריא המאירה ותמונת ה' יביט פנים אל פמם חויב לומר שהוא לא ידע ולא השיג מהות המדבר עמו שאלו ידעו היה הוא עצמו וכבר נאמר לו לא תוכל לראות את פני (שמות ל"ג) לומר שלא יוכל להשיג מהות המדבר עמו פנים אל פנים. אמנם בלעם מצד שהיתה נבואתו בצד הטומאה כמו שאחז"ל על ויקר ה' אל בלעם שדרשו לשון טומאה (ויקרא רבה פ"א) לזה היה יודע מה מדבר עמו שהכח ההוא מושג אליו ויודעו ואינו רחוק שיהיה בהויותו. ולזה אמר שומע אמרי אל כי אל הוא שם לאי זה כח שיהיה מי כמוך באלים ה' (שמות ט״ו:י״א) אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) וגם מחזה שדי הוא ענין רחוק מענין הנבואה הגמורה בלי ספק והנה הטיבו אשר דברו מה מדבר ולא אמרו מי מדבר שלשון מי אינו נופל אלא בעצמים הנכרים אצלו אלא שאינו יודע מי הם אמנם בבלתי מושג ונכר נופל לשון מה. והרמב"ן ז"ל הוזקק לפרש מה הדבר או המצוה ואמר שעל זה הענין הראשון בא משל הטבח ואין צורך. וגם כי מצד היות משה תמיד מוכן לנבואה לא היה יודע מתי מדבר עמו כי כל היום כשר ותמיד הוא מוכן לכל עת ולכל שעה שירצה אבל בלעם אינו כן שצריך הכנה והזמנה תחלה בהם יתעורר לעת אשר ידבר בו הכח ההוא ובזה היה יודע דעת עליון והוא מה שאז"ל כבוא אל פלגשו (וי"ר פ"א) כי האשה אינה יודעת מתי יתבענה בעלה כי כל עת וזמן היא מזומנת לכך אמנם הפלגש תחלה מודיע לה שתכין עצמה לליל פלוני או לשעה פלוני' והרי היא יודעת דעתו יותר מאשתו. וגם משה מצד שלימותו היה בו כח לעמוד בפני שכינה כמו שהוא ראוי ומחוייב ומה מי שנאמרו לו דברי נבוא' צריך לעמוד שנאמר קום בלק ושמע (במדבר כ״ג:י״ח). ובעגלון נאמר ויקם מעל הכסא (שופטים ג׳:כ׳) השומע מפי הגבור' לא כל שכן אמנם בלעם היה ערל ומאוס ולא היה לו כח לעמוד בפני שכינה שנ' נופל וגלוי עינים וכבר כתבנו כי אפי' באברהם אבינו קודם שנמול נאמר כמה פעמים נפיל' ואחר המולו נאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב (בראשית י"ח). הנה שבכל אלו החסרונות כלן היה בקי בלעם לפי שהיה מצוי אצלם כדרך הטבח שהוא בקי ויודע בכל פרטי הסעודה והוצאותיה מפני שהוא מצוי אצלם ועם שהם דברים דקים ופחותים לא כן משה עבד ה' כי הוא כאחד השרים האוכלים עם המלך על שלחנו שאינו מכיר רק הענינים החשובים העולים על השלחן בצביונן ושלימותם. והוא פירוש מבורר נתבאר להם תכלית הביאור במה שהביאוהו בסגנון אחר במדרש רבה סוף פרשת נשא אמרו שם אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם ג' מדות היו ביד משה שלא היו ביד בלעם. משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי וגו' (דברים ה׳:כ״ח) ועם בלעם לא היה מדבר אלא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משה היה מדבר עמו פה אל פה שנאמר פה אל פה אדבר בו (במדבר י״ב:ח׳) ובבלעם נאמר שומע אמרי אל. משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות ל"ג) ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים כמה דתימא וישא משלו ויאמר (במדבר כ״ג:ז׳). ג' מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו שנאמר שומע אמרי אל וגו'. משה לא היה יודע אימתי הב"ה מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון. משלו משל לנזבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר נופל וגלוי עינים היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה. ר"ש אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו (שם ז') ע"כ. הלא תראה כי הג' מדות הראשונות כלן מעלות גדולות מפורסמות שישנן במשה שאינן בבלעם כלל וכן באמת השלשה מדות השניות שהיו בבלעם שאינם במשה כלן הן למעלתו של משה גם כן. כי הראשונה והשנייה הן עצמם אשר מנו אותם בספרי אלא שהמדרש הזה לא דקדק לומר מה מדבר ואמר מי מדבר ולענין אחד נתכוונו. וגם במה שהביא המשל על השנייה ואמר כך היה בלעם יודע מה עתיד הב"ה לדבר עמו זה אמרו על מה שהיה יודע מתי מדבר עמו שהרי הוא לא ידע העת אלא מפני שידע צורך הדבר אשר ידובר בו וכמו שאמר לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי (שם כ"ב). ומה שאמרו בשלישית שהיה בלעם משתטח על פניו כל שעה וכו' (במדרש שם). ג"כ היה זה לקוטן השגתו כי כל שעה היא הגונה לו בין טמא בין טהור נקי ובלתי נקי והלילות מיוחדות אליו יותר. אמנה משה לא היה מדבר עמו רק בקדושה ובטהרה ובשעות טהורות וקדושות ובבאו אל אהל מועד וכבר אמרו שלא באה אליו נבואה בלילה (ויקרא רב' שם) שנ' וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה וגו' (דברים ל״ב:מ״ח). והנה המאמר הזה והראשון שאמר שאינו יודע מתי מדבר עמו ופירשנו מצד היותו יותר מזומן אינם מנגדים ששם לא אמרו שהוא מזומן לכל שעה שירצה הוא אלא לכל עת וזמן שירצה האל יתעלה. אמנם בלעם מצד פחיתות השגתו היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים. ורבי שמעון אומר שאף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה אך הוא לא היה רוצה אלא בשעות המיוחדות והמיועדות לכך והוא כל שעה שירצה לבא אל אהל מועד לשמוע דבר מפי הגבורה שנ' ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו כלומר שלא יקרה בזה עכוב עד שלא יאמר בעבורו שהיה שומע מפי הגבורה בכל עת שירצה כמו שהיה בלעם מגיע להשגתו הקטנה בכל עת שירצה. סוף דבר כי כאשר תתבונן בכוונתם ז"ל שיעור מאמרם הוא כי בשלשת המדות הראשונות נתעלתה מדרגתו של משה על מדרגת בלעם ובשלשת המדות השניות נפחתה מדרגת בלעם ממדרגתו עליו השלום והיא מליצה נפלאה לומר שכל ששת מדות הם למעלה ושבח ותהלה לאדון הנביאים עליו השלום. זהו מה שראיתי במאמר הזה פירוש נכון ישר ונאמן מצד עצמו ומצד פירוש הכתוב אשר יוסד עליו ^*אשר בו הדחנו, וכו', ר"ל כי אם נקח דברי הכ' ולא קם נביא עוד וכו', על פי פשוטן שיורה שלא יקום עוד נביא אשר יעשה כמשה שינויי הטבע הלא יתנגדו לו סיפורי מקראי קדש, כי יושע העמיד השמש וישעיה השיב אותה עשר מעלות אחורנית ואליה החיה בן הצרפית ושאר מעשי נסים ודומיהם? אבל לפי פירוש הרב ז"ל רצה הכ' רק להורות שבזה היה נבדל משה מכל שאר הנביאים שכל האותות והמופתים שעשה היו רק ממין הראשון, שהי"ת הודיעו תחילה שיעשה אותם בשליחותו כמ"ש למעלה אבל שאר הנביאים השיגו הכח הזה לפעול נפלאות אלה רק ע"י תפלתם אל ה' כמא"ה (יושע י) "ולא היה כיום ההוא וכו' לשמוע ה' בקול איש" ומאה"כ (מלכים י"ד) "ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי תשב נא נפש הילד הזה אל קרבו" ושם מ"ב כ' "ויקרא ישעיה הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות" וכו'. אשר בו הדחנו מעליו חצי המורים להפיל נסי התורה ומופתיה כשמש בגבעון וחזרת השמש והחיות המתים והדומים ומעוותים הכתובים המורים על אמתתם באמרם שהכתוב אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שידמה אליו לעשות נוראות כנגד הטבע כל שכן שיגדלו ממנו חלילה לנו מהם ומדבריהם כי תורה שלימה לפנינו מעידה באזנינו עדות ה' נאמנה ונשמענה: והנה הרמב"ן ז"ל פירש אבל באומות העכ"ום קם לומר שכמו שהיתה נבואתו של משה מבוארת כמדבר עם חבירו פנים אל פנים שכן היה לבלעם בעת הזאת לכבוד ישראל וכו'. כמו שהוא כתוב בפירושיו. ואתה רואה שהמספר שהביאו במדרש רבה הוה תיובתיה שהשתים מתוך הג' מדות שאמרו שהם ביד משה שאינם ביד בלעם האחד היא דבור פה אל פה. והשני דבור פנים אל פנים. ומה שכתבנו הוא שריר וקיים. והנה אחר שביארנו אלו המאמרים המעולים והודענו מדרגת בלעם משאר האנשים ומהו אצל הנביאים שזהו המכוון מכתיבת פרש' זאת כפי מה שאמרו בסוף המאמר לכך נכתבה פרש' זו להודיעם למה סלק הקדוש ב"ה רוח הקודש מאומות עכו"ם שזה עמד מהם וראה מה עשה כלומר אם הטוב שבהם כך השאר לא כל שכן שירדו לעשות רעות ופרצות לעולם מצורף למה שתועיל לדעת ולהודיע גודל חבתו עמנו כי עמד בפרץ לפניו להפוך לנו כל מחשבותם מרעה לטובה כמו שאמר באותו מדרש (ויקרא רבה פ"א) שאמר ר' יצחק שמיום שהוקם המשכן נסתלק' הנבואה מן האומות ואמר לו והלא בלעם והשיב הוא לטובתן של ישראל נתנבא. מי מנה וגומר (במדבר כ״ג:י׳). לא הביט וגומר. כי לא נחש וגו' (שם). מה טובו וגו' (שם כ"ד) וירד מיעקב וגו' (שם). והכוונ' כי אלו הם הענינים המיוחדים שהית' ההשגח' בהם להצילנו מידי רוע כונותיו ולהפכן אל טובתנו וכבודנו כמו שיתבאר הענין היטב בבא עליהם בדרך הביאור ב"ה. אך נתעורר תחלה אל הספיקות הראויות לעורר אותם בספור:

הושיעה ה' כי גמר חסיד וכו'. הנה המשורר כשנסתכל ברוח קדשו על הזמנים הארוכים שאומתנו גולה וסורה לבין העכו"ם. וקצתם טוענין עלינו שזאת התורה אשר בידנו לא תספיק להושיע נפשותינו כמו שלא יעדה גמול ועונש רוחני כשאר הדתות התפלל עלינו ואמר הושיעה ה' ועננו על חסדך ועל אמתך שכבר גמר חסיד מקרבנו אשר תעשה בו ובזכותו את האותות כימי עולם. ואמר כי פסו אמונים מבני אדם על כללות העולם אשר לא ישקיפו בכל ענייניהם אלא למה שיתמלא בו רצון תאותם ותשוקותיהם. שוא ידברו איש את רעהו וכו'. יאמר כן על רוב טענותיהם שהם מדברים שוא ובטל אלא שמחליקין אותו ביופי המליצה ונעימות תחבולות החכמות ועכ"ז בלב ולב ידברו כי אע"פ שמדברים בפיהם דברים שנראה מהם שהם מודים או חפצים ביראה ועבודה, לבם לא נכון עמם כי הם המחזיקים בעניינים המדומים הזמניים כאשר יוכלון שאת. יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו'. מסר את הדין על שתי הכתות כת החכמים המחליקים לשונם בכל מה שיאמרו מטענותיהם כמו שאמרנו. וכת השרים הגדולים המחזיקים בידם בכח הזרוע ואומרים בפיהם זדונות ועל אל אלהיה ידברו נפלאות. ועל כלם אמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו (שפתי חלקות) אתנו. וגם כח לגדל ולהחזיק כוונתינו מי אדון לנו וע"ד שאמר (איוב ט׳:י״ט) אם לכח אמיץ הנה ואם למשפט מי יועידני. משוד עניים וכו'. אמר כי משוד העניים החמוסים והעשוקים ביד עושקיהם ומאנקת אביונים העלובים בהבנת התורה האלהית עתה אקום יאמר ה' כי זה כמה שאני כישן וכשוכב בלב ים. אשית בישע יפיח לו ירצה בישועה שאושיע לכם אשית מי שיפיח לו כלומר שידבר לו ועמו מבלי יראה ופחד ויכחישנו באומץ לבו על מה שהניח עתה מן הדעות הדמיוניות או שירצה שיפיח בדבריו ויזרה אותם לרוח כדברים שאין בהם ממש. אמרות ה' אמרות טהורות וכו'. אמר כי לא כאשר יחשבו אלו הטוענים על התורה שהיא לא הישירה רק אל תועלת הגופים ואל הצלחת העניינים הזמניים וכי לא השכילם בעניינם הזכים והטהורים המופשטים מחומר אבל שאמרותיה כלם הם טהורות ככסף המזוקק שבעתים בעליל לארץ שהוא טהור מושג בהרבה עמל ויגיעה כמו שהטהור הזה התורני מושג על זה האופן. אתה ה' תשמרם וכו'. ביאר הסבה אשר בעבורה דברה תורה באלו העניינים על זה האופן מהקיצור והרמוז. ואמר אתה ה' נתתה המאמרות האלו משמר בתוך משמר ולא הרחבת בהם הדבורים והביאורים לנצור אותם ולשומרם מן הדור הזה וכיוצא בו אשר כל חפצם וישעם הוא בעסקי העולם כי אין ראוי שיושגו ויורגשו רק אל מי שישכילם מעצמו ויבקש אותם בכל אות נפשו כמו שאמרנו ראשונה. סביב רשעים יתהלכון וכו'. ירצה כי הרשעים אשר לא יחפשו בתבונה לא יוכלו להגיע אל אמתת הדבר בזה אבל ילכו רחוק ממנו תכלית הרוחק כעין הקו הסובב אצל המרכז ונתן סבת ההרחק ההוא ואמר כרום זלות לבני אדם והכוונה שיהיה ריחוקם מהשגת האמת כשיעור מה שירום במחשבת' ובמעשיהם מה שהוא על דרך האמת זולות לבני האדם האמיתיים וזה כי הדברים הזמניים יש להם לזלזלם ולמאוס בהם וכאשר ירומם בעיניהם ולבם הראוי לזלזלו, יהיה מזולזל ובלתי מורגש אליו הראוי לרוממו. ולזה טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. מ"מ נתבארה חכמת התורה וטוב טעמה במה שדברה באלו הטובות הנפשיות על זה האופן. ובפרשת אם בחקתי שער ע' יתבאר כל זה על נכון ב"ה. אמנם ההפכיות שאמרנו שנופל בינם ובין הטובות הזמניות מצד זמן מציאותם לא יהיה במה שיגיע מהם אל האיש הפרטי בפני עצמו כי מהידוע שהמגיע לו מהם בשכרו זמן מציאותו הוא בזה העולם כמו שזמן השכר הנפשי הוא בעולם הבא. אמנם הכוונה היא אל הטובות הכלליות המשותפות שהם עקר ההצלחות ותכלית למוד התורה והישרותיה. וזה שכל איש ואיש מוטלין עליו שני מיני חיים. האחד כאשר הוא חי חיים נפרדים רצוני כל אחד בעדו ובעד ביתו. והשני מה שהוא צריך לחיות חיי השתוף והחברה עם בני עירו ומדינתו. והוא מבואר כי לכל פועל מאלו החיים הנה שכרו אתו מיוחד ומתייחס אליו כי המעשים המשותפים יחוייב להם שכר משותף כמו שחוייב לנפרדים שכר נפרד. ומהידוע כי השכר הנפשיי לא יפול בו שום שתוף עד שנאמר שיוצלחו אנשים רבים בהצלחה אחת משותפת להם כי כל אחד ואחד מהצדיקים יש לי מחיצה ומדור בפני עצמו כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' כ"ז) ונחל עדניך תשקם (תהילים ל״ו:ט׳-י׳) עדנך לא נאמר אלא עדניך מלמד שלכל צדיק וצדיק עדן נפני עצמו. ועוד הפליגו לומר (ב"ב ע"ה.) שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו וזה כי מעלת כל אחד ואחד היא ממונה מבלי שתוף כלל. ואף כי יתעסקו רבים במצוה אחת כל אחד יש לו בה בחינה מיוחדת אשר שכרה מתייחס עמה ^*עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו וכו', לשונו זה דחוק קצת, ותוכן כוונתו רק שכמו שלא יאות שכר רוחני גדול לפחות הערך והמעלה המוסרית, כן לא יאות שכר הקטן לגדול המעלה ויקר הערך המוסרי, כ"א איש איש לפי ערכו ומעלתו תהיה משכורתו הנפשית בעולם הנצחי, וזה שאמר בלעם "תמות נפשי מות ישרים" בלשון רבים, להורות כי לפי שינוי מדרגת כל ישר וישר מהם ישתנה גם השכר הרוחני המגיע לו אחרי מותו, וע"כ התאוה להיות כאחד מהם, וזה שאמר "ותהי אחריתי כמהו."
נשלם ס' בראשית בעזהי"ת פה ק"ק טרעביטש יום ה' י' כסלו תרח"ל חיים יוסף בא"א מו"ה שבתי פאללאק ז"ל. עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו כמו שיכוה הקטון מהאש הגדולה אשר באפר הגדול ממנו. והוא מאמר בלעם (במדבר כ״ג:י׳) מי מנה עפר יעקב וכו' תמות נפשי מות ישרים כו' במקום שהורה על מציאות הצלחתם הורה על היות חלקי מדרגותיהם שם כמספרם כמשפטם וכן הוא האמת בלי ספק. האמנה כי יש מצוות רבות בתורה שאין מטבען שיעשו רק בשתוף אנשים כגון בנין בית מקדש או הקמת מלך והעבודות והמעמדות והמלחמות וכיוצא לאלו אשר אין שוה מבוא ליחיד לעשותן בפני עצמו אשר יחוייב לפי הנחתינו שהשכר המיוחד בהנה הוא שיהיה הטוב המגיע ממנו ג"כ משותף וכללי וזה א"א ולא יתכן כי אם בטוב הזמני אשר ישתתפו בו בהצלחת העושר והכבוד והנצחון והממשלה והקיום התמידי אשר יתנשאו בהם על זולתם אם שהצלחת הנפשות נמשכת להם מיישובם וטוב מצבם. ולזה הרבתה התורה ליעד אלו הטובות הזמניות וההצלחות הכלליות בקיום אלו העניינים המשותפים אומר (דברים ז׳:י״ד) ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר וכו'. צדק צדק תרדוף וכו' (שם ט"ז) ואז"ל (ספרי שם) כדאי הוא מנוי הדיינין להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. והוא מבואר כי מנוי השופטי' והסנהדרין מעקר המצות הכלליות הוא ומזה הטעם עצמו אמר (שם כ"ו) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וכו'. וה' האמירך וכו'. ולתתך עליון וכו'. יורה כי יהיה להם השכר הנפלא הזה המשותף לכל למעלה ולכבוד על כל הגוים תחת מה שנשתתפו כלם באהבה ואחוה לעבודתו עד שבעבור זה נגזר על כל העכ"ום ההפסד והאבדן הגמור. ועל זאת האומה הנבחרת הקיום והעמידה הנצחית כמ"ש הנביא (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה וכו'. וכך אמר בלעם (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון ובגוי' לא יתחשב כתרגומו. ובידוע כי להתפרד הקשר והשתוף אשר היה ראוי שימצא בינותינו בקיום אלו העבודות הכלליות נאבדו ממנו הטובות והצלחות הכלליות והמשותפות עד אשר שבנו היותר שפלים והיותר נבזים שבכל האומות אלא שאנו בטוחים על חסדי הש"י ישיב שבותנו כבתחלה ויחזיר גדולתינו למקומה ועטרה ליושנה בכמה מעלה טובה בכל מה שנתנבאו כל הנביאים כלם לימות המשיח. והנה באמת על אלו הטובות יצדק מה שאמרנו שיתחלפו בעניינם להיותם הפך הטובות הנפשיות וזה שעם שאלו ואלו יפלו תחת הסוד וההסתר המופלג כמו שעל שניהם אמר המשורר (תהלים פ"ג) ויתיעצו על צפוניך. כי האחד הוא ענין עולם הבא. והשני ענין ימות המשיח כמו שאמרנו בשער כ"ט. הנה היה ענין הסתרם והעלמם מתחלף כי הצלחת הנפש אשר לכל אחד מהאנשים הנה קצם הוא ידוע כאשר הוא סוף האדם בעולם הזה. אמנם מהותו הוא נעלם ונסתר מצד טבעו כי עין לא ראתה זולתי אלהים כמו שכתבנו. אמנם ענין ימות המשיח מהות ההצלחה ועניינה הוא ידוע כפי מה שביארוהו הנביאים כלם. אבל קצו וזמנו הוא נסתר ונעלם כמו שנודע מנבואת דניאל (י"ב) וכמו שאמרו חז"ל (שוח"ט תהלים ט') יום נקם בלבי (ישעיהו ס״ג:ד׳) דלבא לפומא לא גלי. ואולם סבת זה הסתר וטעם העלמו הוא מבואר מצד טבע עניינו. והוא כי אין ספק שאורך הגלות הזה וכובד משאו כוון ממנו ית' לכלות פשע ולהתם חטאת באומה הזאת באופן יגיעו לה ממנו דוגמת התועלות שהגיעו ממוסר המבול. רצוני שימולו בו הלבבות להגעת התכלית האנושי כאשר הם נמולים אחר המבול לבלתי השחית השחתה כוללת כבתחלה. כי על זה נאמר (שם נ"ד) כי מי נח זאת לי וכו' כמו שביארנו היטב בענין המבול שער י"ד וכמו שאמר הכתוב (ויקרא כ״ו:מ״א) או אז יכנע לבבם וכו' ונאמר (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך וכו'. וכאשר היה הגעת זה השיעור מהתקון האנושי דבר נמשך אל הבחירה הנמסרת במתנה גמורה ביד האדם ואין מדרך דעת עליון להתייחס אליה כמ"ש (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כאשר נתבאר יפה בשער כ"ב ובשער כ"ח לזה חוייב שיסתם הקץ הזה בפי כל הנביאים מזולתו מהקצים. כי עם שהוא יתברך יודע הכל לפי גדולת חכמתו ומ"מ לבא לפומא לא גלי כי היה הגלוי הזה בלתי נמסר לייעוד ואיננו ניתן ליכתב לפי שמוסף על מה שתהיה הודעת אריכותו הידועה אצלו יתברך לפוקה ולמכשול לפני כל רכי הלבב האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה. הנה היתה ההגדה הבאה לעתים רחוקים כאלה רבת הנזק מאד מצד מה שתהיה בלב ההמון כמעט הכרעה מחייבת שיקרו העניינים ההמה כלם בכל הזמן הארוך ההוא על האופן המיועד ולא בשום ענין אחר. ויהיה היתר רצועה בעיניהם הבלתי רואים שום תועלת בהיטיב את דרכם ולא שום רע בהשחיתה. אחר שבעיניהם כך נגזרה גזירה דלאו כ"ע דינא גמירי בענין חפשיות הבחירה אל כל אחד משני קצות האיפשר עם ידיעתו יתברך אשר יהיה מהם והם מקיימים הידיעה ומבטלים הבחירה ויולד להם מזה חפשיות משולח ופריקת עול מלכות שמים בכל המעשים כלם בלי ספק. מה שלא יהיה כן כשלא יגלה סוד זה הכמוס עמי יתברך. כי עם שלא ישתנו אצלו העניינים וככחו בדרך הראשון כחו בשני כבר יקובל אצל הדעת ההמוני אפשרות הבחירה וחפשיותה כמו שהוא הענין על דרך האמת ולא יעמוד זה הייעוד הארוך כנגדה ויודעים שבידם הוא לקצר את קצם ולמהר גאולתם וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח:) היום אם בקולו תשמעו. והנה אין ספק כי שני המצפונים האלה היו עקר עשרו וטובו של יעקב אבינו הצפון לו ולזרעו אחריו אשר אליו נשא את נפשו מנעוריו ואשר עליו אמר (בראשית ל״ג:י״ד) יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני וכו'. ושני העניינים האלו היו בלבו לגלות לבניו בשעת פטירתו. אמנם הענין הנפשיי האלהי היה ענין גלויו מה שנפליג באומתו ובהוראת עוצם עניינו דרך כלל כמ"ש הנביא הגדול (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי'. וכן אמר המשורר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' כי אף על פי שהעירה עליהם רוח הקדש לפרסם את אשר השיגו בכח נבואתם או סמוך לעולמם לא נזדמן להם שום ענין באשר בו יוכלו לרשום ולהגיד מהות הטוב ההוא זולתי על זה האופן ועל זה הענין מההודעה והאמות נאמר שקרא לבניו ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים כי אחרית הימים הוא הזמן הקצוב לכל אדם לראות באור פני מלך חיים. וזה הדבר לא נסתם ממנו כי הם ז"ל אמרי (ב"ר פ' צ"ו) שנסתם ממנו הקץ. והנה הוא מבואר שאין קץ ההצלחה הנפשית נעלם משום מאמין. אמנם מה שהוא נעלם ממנו הוא דעת מהותו ועקר עצמיותו כמו שאמרנו. ואולם הקץ השני והוא סוף וקץ כל התלאות והצרות והשעבודים העתידות לבא על האומה הזאת. ותחלת פדיונם וצמיחת ישועתם ביד המשיח המקווה אשר עליו רמז גם כן באומרו (בראשית ל״ג:י״ד) עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. ואשר אליו נתנבאו כל הנביאים. הנה מהות הטובות וההצלחות המקוות בו הם ידועות כמו שאמרנו. אמנם זמנם וקצם העלמו הוא הכרחי כמו שאמרנו. ואע"פ שהיה בלבו לגלותו ברוח הקדש אשר עליו בידיעתו אלא שראה שהטוב והישר הסתר דבר. והוא מה שיראה מהכתוב כי אמר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם יראה שהיתה הכוונה על עניינים נפלאים אשר צריכין להטות אזנם ולשמוע מה שיקרה אותם מאלו העניינים גם כן באחרית הימים כי סוף הכתוב הראשון ישמש לשניהם לפי הגזמת דבריו. ולפי שנסתם ממנו חזר לדבר במהות הטובות ההנה אם במה שהיו עתידות לבוא בקרוב ואם לעתיד לבוא ובעניינים הנמשכים להם. והתחיל ראובן בכורי אתה וכו':