בראשית כה:כח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, תפארת ישראל ונצח ישראל

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי הפעולות אשר יעשה אותם האדם יוכל לפעול בעבור א' מג' סבות, אם מכח הבחירה או באהבה או בעבור הפעלות הרצון, והנה בעבור הבחירה יעשה לפעמים האדם דבר מה אשר לא יחפוץ וירצה בו ויותר טוב היה לו, אם לא היה מנצרך לעשותו, כי הוא באמת רע ומר לפניו לעשותו, ובכל זאת יבחר בו, למען ינצל על ידו מהרע הייתר גדול עוד ממנו, ד"מ הספן ישליך סחורתו אל הים כאשר תחשוב אניתו להשבר, אף כי מר לו מר בזה, בכל זאת למען ינצל עי"ז מרע יותר גדול, והוא שלא יטבע גם הוא במצולות הים, ויש פועל בעבור אהבת הפעולה ההיא, אם שיאהב אותה בעצמותה, או בעבור שיקוה להשיג על ידה טוב אחר אשר יאהב, ד"מ ההולך בשדה לשוח או בגנות ופרדסים מפיקי ריח נעים למען התענג בהם, עושה פעולת ההליכה הזאת בעבור שיאהב תענוג ההליכה הזאת בעצמו, אפס ההולך בשדה בעבור שיקוה למצוא שם רעהו אשר יתן לו מתנה יקרה, עושה פעולת ההליכה הזאת רק בעבור אהבת הדבר המסובב ממנה, וכמו כן יש ג"כ ב' מיני אהבת אדם את זולתו, אם שיאהבנו בעבור עצמותו מהותו ואיכותו הנרצה לו, כמו שאהבה רבקה את יעקב בעבור מזגו ותכונתו הטובה, או בעבור שיקוה ממנו טוב מה, כמו שאהב יצחק את עשו. יען כי הביא לו ציד, וזה שאה"כ "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב" והג' הוא בעבור שיאלצהו הרצון והחשק הפנימי לעשות דבר זה אף שלא ידע בעצמו לתת טעם נכון לפעולתו זאת, כמאמר החכם "החשק אין לו עינים", כי כפלגי מים לב אדם ביד תאותו, אל כל אשר תחפוץ תטנו, ופעולת החשק גדולה כל כך עד שלא יוכל איש לעמוד מפניה, לחדול מעשות את אשר יאלצהו לעשותו, אף כי שלפעמים יחדל אדם לעשות מה שיבחר, בעבור שימצא מונעים שימנעהו מעשותו, בכל זאת נגד החשק והרצון מי זה יוכל לעמוד? וע"כ נמצא כי התרצה חמור ושכם בנו לעשות כל אשר בקשו מהם אחי דינה, יען כי נפש שכם חשקה בה מאוד, ופעולת החשק ביחסו אל המעשים אשר יעשו על ידו לפי זה, כיחס הסוס אל העגלה אשר הוא אסור בה, כי אל כל מקום אשר יחפוץ הסוס ללכת, תוכרח העגלה ללכת עמו, תחת כי יחס הבחירה אל המעשים אשר יובחרו, כיחס בעל העגלה אל העגלה, כי אף שיחפוץ להוליכה ד"מ אל המזרח, בכל זאת אינו בהכרח שתתנועע העגלה באמת שמה, כי אם לא ירצה הסוס ללכת שמה לשוא יעמול, והעגלה תעמוד תחתיה. וזשאה"כ, "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" שר"ל שרק בעבור תאותו הוא לו למושב תמידי, לא בעבור בחירתו בה לבד, ואה"כ ג"כ "זאת מנוחתי עדי עד, וכו' כי אותה" הנה לפנינו כי מלת חשק ורצון יורו על מדרגת אהבה ונטיה לדבר יותר גדולה ממה שיורה עליה שם בחירה, וע"כ נמצא כי יען שמעלת ויקרת אבותינו הקדושים היתה יותר גדולה ממעלת בניהם אחריהם, אשר ע"כ היו ראוים יותר שתהיה להם אהבת הי"ת למנה, אה"כ "רק באבותיך חשק וכו', ויבחר בזרעם אחריהם" וע"כ אמר גם התנא "עשה רצונו כרצונך", ר"ל באהבה עזה וחזקה ולא רק "כבחירתך".
הנה היוצא מדברינו אלה, כי בנטית האדם לדבר מה יש שלש מדרגות, החשק והרצון הם המדרגה היותר גדולה, והבחירה היא היותר קטנה, והאהבה הממוצעת ביניהן, היא המדרגה התיכונ', ולפי השתנות הפעולה המסובבת מהן בחוזק או ברפיון יודע מאיזה כח ומדרגת נטיה היא מסובבת, כי אם קלה וחלושה היא, אשר יורה לנו כי לא נעשתה בהשגחה דקה ויתירה, היא מסובבת רק מבחירה, ואם היא יותר מועילה, בלתי ספק נשתתף כבר בעשייתה הרגש האהבה, ובהיותה חזקה ומתמדת, יראה שנעשתה ברצון וחפץ שהן תולדות החשק לפעולה ההיא ועפי"ז נבין גם דברי מתקני התפילה, כי להורות על כל ג' מדרגות הנטיה האלה, אשר יש להי"ת אלינו בני ישראל, אמרו תחילה, "אתה בחרתנו" וכו' אהבת אותנו, ורצית בנו, ואח"כ סדרו הפעולות המסובבות מכל אחת מהנה, כי מבחירתך אותנו לסיבה, "ורוממתנו מכל הלשנות" שנתת לנו היתרון על כל שאר הטמים ומאהבתך אותנו, עשית אותנו דגולים, מכל זולתנו, "וקדשתנו במצותיך", כאיש אשר יקדש לו רק האשה האהובה לו מכל רעותיה "וקרבתנו לעבודתך, ותתן לנו את יום וכו' ר"ל ע"י קביעת המועדים קרבת כולנו" ר"ל בני אומתנו הישראלית כלם, מנער ועד זקן, טף ונשים, כחכם ככסיל, כבער כנבון, לעבודתיך, כי כל אחד מהם בשמרו את המועדים יזכור את ה' ואת הטוב אשר עשה לאבותינו, ויעשה עוד תמיד לנו, ועי"ז ירהיב עוז בנפשו לעבוד את ה' בכל לב תמיד, כי כל אחד יאחד משלש רגלים, יורה על ענין וטוב אלקי אחר גם בבחינת ההנהגה הטבעית, גם בבחינת ההנהגה הנסיית, כי חג הפסח יורה על התחדשות הטבע בימי האביב, כאשר תסיר צעיף אלמנות החורף והסתו מעליה, ועל הוצאת הי"ת אותנו מכור הברזל באותות ומופתים אשר עשה לעיני אבותינו, וחג השבועות בתחילת קציר חטים ושאר תבואות השדה, יורה על בכורי כל פרי אשר בארצנו, ועל התגלות הי"ת לעיני ישראל בהר סיני לתת להם את תורתו, וחג הסכות בעת אסוף את כל תבואתינו מן השדה, מורה על ברכת ה' בכל תבואותינו ומשלח ידינו ועל אשר הושיב אבותינו במדבר בסוכות בהוציאו אותם ממצרים, גם יום הזכרון וצום העשור, יום הכפורים והסליחה לכל עונותינו, בחגוג אותם כל איש ישראלי בכל שנה עם כל המצות והחקים המחוברים אליהם מזכירים אותו לעבוד את ה' כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר, והשתדלות הי"ת לקרב אותנו כולנו באופן זה לעבודתו מבלי הבדל בין איש לאשה נער וזקן הלוא תורה על עוצם חשקו וחפצו בנו. הפעולות תתחלפנ' לפי התחלף הכח. והפעולות אשר תעשנה בהם יש נעשות בכח הבחיר' או במדת האהבה או בהפעלות הרצון: אשר עשו בכח הבחירה כבר יפול בהם רצון מעט או לא כלל כי הבחיר' היא רצון שכלי פ"א מז' מהמדות. וכבר יבחר הבוחר הרע במיעוטו כמו שהוא הענין בספנים שמשליכין הסחורות בים להקל מעליהם כי הם אינם רוצים במעש' ההוא אבל ירצו בהצלתם ויבחרו הדרך ההוא להגיע אליה ואם הוא רע ומר פ"ח מח"ב. ומזה המין מה שאמרו (סנהדרין ע"ד). יעבור ואל יהרג או יהרג ואל יעבור. אמנם באהבה כבר ישתתף הרצון יותר ואם יש פחות ויתר יש אוהב הדבר בעבור עצמו כאוהבי הטוב ואז יהיה הרצון חזק ויש מי שאוהב לא מפני הדבר עצמו כי אם מפני דבר אחר כאוהבים מפני המהנה והמועיל ואז יהיה הרצון חלוש. ושניהם בכתוב אחד (בראשית כ״ה:כ״ח) ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב. אמנם פעולות החפץ והרצון הם אשר יעשה אותם האדם בני טענה כמו שאמר אין טעם ברצון אמרו החושק אין לו עינים כנגד מה שכתב (קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו כלומר שלא ישקיף החושק אל כוונה ותכלית אל מעשיו אלא שכך עלה ברצונו וחשקו לעשות והוא עושה והולך. ולזה יהיו הפעולות הנעשות בחשק ורצון חזק מאד ולא יעזבו מהם מפני כל וכן אמר (בראשית ל"ד) שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגו'. ורודפי אהבים ויתר התאות יעידו על זה לפי שהן אינן דורשין הדבר ההוא בעבור אחר כי אם בעבור עצמו. וכבר היו הבחיר' והרצון אצל המעשים כעין הקרוני והסוס אצל הקרון כי הקרון מצד היותו קשור בסוס מבלי אמצעי יתנועע מכחו הקרוב אליו יותר ממה שיתנועע מכח הקרוני הרחוק. והכתוב אמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו (תלים קל"ב) שעם שבחר בציון משאר המשכיות. הנה לא יחס מושבה התמידי כי אם אל התאוה שהוא הרצון המוחלט והוא מה שביאר היטיב באומרו (שם) זאת מנוחתי וגו' כי אויתיה. הנה שחוזק ההתמד' והקיום ייחס אותו אל התאוה המשולחת לפי חוזק פעולותי' כמ"ש. והוא טעם עשה רצונו כרצונך וכו' (אבות פ"ב). כי לא יספיק עשות רצונו לבד אלא שתרצה וחחשוק בה כי אז תעשהו בחוזק כמצוא חפצך וחשקך ממש וההבדלים האלו על הדרך שאמרנו ביארם משה רבינו ע"ה בכתוב א' אמר (דברים י') רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם וגו'. יורה כי אהבת האבות נמשכה מהחשק החזק שהיה לו עמהם לפי שלמותם. אמנם אהבת הבנים היתה מצד מה שבחר בהם ביחס אל שאר העמים שהיו במדרג' למטה מהם והוא האמת הברור כמו שהעיד המשורר באומרו (שיר ב'). כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות ויתבאר בשער ע"ה ב"ה. והנה כל אחת מהפעולות הנעשות אצל האנשים או אצל כת מכתותיהם המה יגידו באי זה כח מאלה יעשו. שאם יהיו פעולות קלות או חלושות יראה שנעשו במעט מהרצון כמו הבוחרים במה שלא ירצוהו לגמרי לסבה מה, ואם יהיו פעולות יותר מועילות יראה שנשתתפ' בהם אהבה. אמנם אם היו חזקות ומתמידות יראה שהם בתכלית החפץ והרצון. ואני אומר שעם שהוא מבואר שהאל יתעלה עשה אל האומה הזאת טובות גדולות ועצומות במה שלקחם לו לעם ונתן להם תורה ומצות לזכותם. הנה הדבר הנראה יותר חזק אשר בו נראה חוזק אהבתו ורצונו אליהם הוא במה שראתה חכמתו לתת להם סדר המועדים האלה הקדושים אשר מלבד מה שיראה מהם רוב החשק בשיהיו עצורים הימים ההם לפניו מדי שנה בשנה כבנים הנקראים אצל אביהם לפרקים להיות לפניו בשמחה וגיל יגיע לכללים תועלת נמרץ בהיותם סמנים גדולים וציורים חזקים בידם לכל שרשי התורה והאמונ' אשר עליהם יחיו. ומעת' אחד חכם ואחד תם ואחד שאינו יודע איש לא נעדר מהיותו שלם באמונות כמו שיבא וזהו פעל יוצא מחוזק החשק והרצון להשגיח בחמלה על עניי הצאן שלא ידעו ספר לדעת אותם לפי עיונם אשר יקראו אותם במועדם:

^*בו הביא תחלה דעת קצת הקדמונים, שחשבו שאהבה תמצא רק בין הבלתי דומים בטבעם ותכונתם, כי אז ישתוקק כל אחד אל מה שחסר ממנו, ויש במי שכנגדו, ובזאת יתחברו ויתאחדו יחדיו, תחת כי הדומים מתפרדים זה מזה, כמו שנרא' שהיבש' תתאוה לגשם, ומטר השמים משתוקק לרדת טל ארץ היבשה, ובהפך נראה כי כל אומן שונא בני אומנתו, אפס החוקר סתר דעתם ואמר בהיפך, שהאהב' אינה רק בין הדומים בתכונתם ומהותם, ולפי רבות הדמיון תגדל גם האהב' ביניהם וכן אמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך," ר"ל לרעך שהוא כמוך, ודומה לך במהותו, או בעבור שהוא כמוך נוצר בצלם אלהים, וע"כ לא יתכן לאמר בלה"ק על דברים דוממים או אברים פרטים באדם, שהם בעצמותם חסרי שכל, שהם נאהבים מהאדם אשר הוא בעל שכל ותבונ', ומאה"כ כאשר אהבתי (בראשית כ"ז ד') מוסב רק על הפעל עשיית המטעמים, ר"ל ועשה לי כאיש אשר אהבתי (המכוון לכבדני) מטעמים, ותשוקת היבשה למטר השמים הוא רק דבר טבעי, ובשם אהבה לא תקרא אשר אינה באפשרות אצל חסרי דעת כאלה, גם שנאת בעלי אומנות אחת היא רק בעבור הנזק או מניעת הריוח אשר יסבבו זה לזה, ועבור מציאת האהב' רק בין בני אדם הדומים במעלתם, התאוה יונתן להיות משנה בהיות דוד מלך למען לא תשבת אהבתם אם יתרחקו יותר זה מזה במדרגת מעלתם המדינית, ונמשך מזה, כי בהיות שזיווג האדם אינו כזיווג שאר בע"ח, לפרות ולרבות רק עלי ארץ, כי אם גם למען היות לאדם שהוא מדיני בטבעו חברה אנושית הבנויה על אהבה אמיתית אשר תמצא רק בין אישים שוי המהות והתכונ', ע"כ כאשר הבין אדה"ר במהות שאר כל בעלי חיים שאין אחד מהם נאות לטבעו לכרות עמו ברית האהב' האמיתית, בעבור היותם חסרי הדעת ושוים אליו רק בדרך כלל שיווי מיני להיותם ממין החי כמוהו, לא שיווי המהות בבחינ' פרטית כמאחז"ל מלמד שבא אדם הראשון על כל בהמה וחיה ולא נתקרר' דעתו, שר"ל שהעל' בדעתו, אם אפשר לו להשיג תכליתו בהזדווגו להם וראה שאין אחד מהם נאות וראוי לאהבתו, אז לקח הי"ת אחת מצלעותיו לבנות' לאשה, אשר תהי שות הטבע והמהות עמו, עד שיוכלו לכרות יחדיו ברית אהבתם האמיתית, וליסד עליה חברתם האנושית. אח"כ הוסיף ואמר, כי בעבור היות זיווג הבע"ח רק לפרות ולרבות ולהוליד מיניהם בדמותם וכצלמם, ותכלית חבור האדם עם אשתו אינו לבד בזה, כי אם גם ליסד יחד חברה אנושית ומוסרית הנוסד' על אהבתם האמיתית, ע"כ נראה גם באופן בריאתו הבדל עצמי מבריאות שאר בע"ח, כי בהם נבראו הזכר והנקב' כאחד בזמן אחד, להורות כי להשגת תכליתם הגופני הם שווים יחד במדרג' בלי הבדל אחר, רק שאחד זכר והשני נקבה, וע"כ שוים הם לרוב גם בשמם רק בהוספת ה' לסימן נקבה, כמו פר פרה, לביא לביאה, כשב כשבה, אפס האיש ואשתו אף שהם שווים ודומים בתכונתם המוסרית, בכל זאת בבחינת פעולתם להשגת התכלית הנרצה מחברתם האנושית גדול האיש אשר הוא רב פעלים במדרגתו מהאש' אשר היא לו בענין זה, רק עזר כנגדו, ר"ל עזר מקביל ונעריך לפי טבעו ומהותו, ולהורות על יתרון זה של האיש במעלת חברתם יצרו הי"ת ג"כ תחלה, ורק אח"כ יצר מצלעותיו את האשה, וע"כ לא נקראת בשמה, אישה רק אשה בדגש השי"ן משרש אשש הדומ' רק לשם איש, אף שאינו משרשו, וזהו שקראו חז"ל לשון נופל על לשון, ועליו רומו הכתוב ג"כ באמרו לזאת יקרא אשה (לא אישה) כי מאיש לקחה זאת, להורות בזה, שרק ממנו נגזר' אח"כ אבל לא נוצרה עמו כאחד, ועל כן הוא העיקר והיא הטפל לו לעולם בחברתם האנושית. וזה שאחז"ל על כתוב זה "לשון נופל על לשון, ומכאן שנברא העולם בלה"ק" כי כן דרך לה"ק שרק הדברים השווים מכל הצדדים שוים גם בשמותם והבלתי שוים אך נגזרים זה מזה, שמותיהם ג"כ שונים מעט זה מזה, כשם "נח" "מן ינאמנו" ושמואל מן "שאול"י ולהורות על עוצם האהב' והאחדות הראויה להיות בין איש לאשתו אמר הכתוב על כן יעזב איש את אביו וכו' ר"ל כאשר יגדל ותתחזק צורתו העצמית יפרד מאבותיו אף שחומרו נוצר מהם, יען כי הוא עצם בפני מצמו השונה מהם והם רק חומר והילי לו, ודבק באשתו ליסד עמה חברה אנושית חדשה, כי לתכלית זאת נוצרו שניהם, וזש"א והיו לבשר אחד. ר"ל בבחינה מוסרית לא גופנית, ויען כי כוונת הי"ת בחבור וזווג האיש ואשתו נשלמה באופן היותר שלם באאע"ה ושרה אמנו, אמר הכתוב (ישעיהו נ״א:ב׳) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה וכו' כי אחד קראתיו וכו' ר"ל שרק שני אלה היו אחד בתכלית האחדות כחפצי וכרצוני, על כן ברכתיו והרבתיו: קצת הקדמונים חשבו שהאהבה תתהוה מצד ההפכיות הנמצא בטבע הנאהבים. אמרו כי הארץ היבשה תתאוה אל המטר ואם ימלאו השמים היקרים גשם על הארץ יריקו. אמנם השנא' תתהוה בין הדומים כי יאמרו כל היוצרים שונאים זה לזה ודרך כלל כל אומן סני לחברי' (שוח"ט תהלים י"א.) אמנם ארסטו סתר דבריהם וחתך הדין שעל דרך האמת האהבה תתהוה מהשווי והדמיון אשר בין האוהבים כי הדומה ירצה בטבעו הדומה לו ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו (חולין ס"ה) ומתדמ' לו כמ"ש כל זה בפרק ב' מספר המדות. ולפי שהאהב' האלהית עם זולתו אינה לא מצד הדמיון ולא מצד ההתנגדות היו קצת מכחישין אהבתו אלינו בהחלט. אמר הנביא אהבתי אתכם אמר יי' ואמרתם במה אהבתנו כו' ואת עשו שנאתי (מלאכי א׳:ב׳) ירצה הנה באמת אהבתי אתכם ואתם מביאים הדבר הזה במצרף החקיר' לאמר במה אהבתנו אם בדמיון איני כאן, ואם בהתנגדות איני כאן, לפי טבע האלהות, כי כל מי שאינו בדמיון אינו בהפכו. ומה לכם כל זה רק מה שאתם רואים בעיניכם כי אם שאח עשו ליעקב והיו לפי יחס האבות כאלו הם שוים בהצלחה אהבתי את יעקב ואת עשו שנאתי ואשים את עריו שממה כו'. ואין ראיה גדולה ממוחשות. אמנם מין האהבה הזאת תתבאר בפרשת שמע שער צ' ב"ה. אמנם אמות זה המשפט פרסמו מאד טבע המציאות ונמשכה אליו הישרת תורתינו האלהית בלי ספק והוא מה שנראה בחוש שכל עוד שנתדמו הנאהבים בענינים רבים לפיהן תרבה אהבתם ותתחזק מדת החסד והרחמנות ביניהם ולפי מעוט ההדמות לפי כן תתמעט. הלא תראה שבהיות לכל עץ נחמד למאכל קצת דמיון לאדם בנפש הצומחת באומרו כי האדם עץ השדה כבר יפול חנו בעיני האדם להביט אליו בהשקפת השמיר' ממה שישקיף על המחצבים. וכבר באה ההישר' האלהית לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן וגו' כי האדם עץ השדה (דברים כ'.) והנה הבעלי חיים להיותם מתדמים בצומחת ובחיונית. נתחזק בהם זה הענין עד שכבר יפול בהם צד חנינה ורחמנות וההצטער מצער ב"ח כמש"ד ורחמיו על כל מעשיו בפ' השוכר (ב"מ פ"ה.) והנה התורה הזהירה על זה בחוזק ושור ושה אותו ואת בנו כו' (ויקרא כ״ב:כ״ג) וצער ב"ח דאורייתא (ב"מ ל"ב:) ואין צריך לומר שחוייב ההשמר מזה בשיעור יתר מאד במין האדם ואע"פ שלא יהיה לו עמו שום ברית ודת כמו שנמצא בטבע האנשים הרחוקים והנכרים כמ"ש החוקר בפ' א' מהמאמר ההוא זה לשונו. אמנם יראה זה הרואה בתועים בדרך כי כל אדם הוא רע ואוהב לאדם. והנה התורה האלהית בעבד הכנעני לשתופו עם אדוניו במין נהגה בו בענין הרחמנות כמו שיתבאר במקימו ב"ה (שער מ"ו). וגם במין האדם עצמו יתאמץ קשר אהבה לפי התרבות הדמוי אשר להם כי אשר הם ממלכות א' כאשר נמצאו באחת האיים הרחוקים יתחברו יחד ויאהבו מזולתה ויותר אם הם מאפרכיא אחת או ממדינה אחת ויתחזק עוד זה כשיהיו ממשפח' ומבית אב אחד עד שאדם עם עצמו הוא תכלית האהבה ומדתה ולזה היה מהחכמ' התוריית לשער בה כל האהבות והוא אומרו ואהבת לרעך כמוך (שם י"ט) כי הנה בזה כוונה לכל מה שדקדק החוקר במה שגזר שהאהבה לא תפול בשום פנים רק באותו שהוא עמו בגדר א' אמר בפרק י"א מהמאמר הנזכר. אמנם האהבה אינה לבלתי בעל תכלית ולא הצדק וגם לא אל הסוס ואל השור ע"כ. ועם היות שהחוקר בפרק ב' ממנו אמר שלא יאמר אומר שהוא רוצה טוב היין אם לא יהיה שרוצה לשמרו למען ימצאנו הנה הכתוב הטיל בהם לשון רצון דכתיב כי רצו עבדיך את אבניה כו' (תהילים ק״ב:ט״ו) כי הנה ברצון הזה נחום ונחמול על הדברים שהם חוץ ממינו כמו שזכרנו אבל מ"מ לא נאמר שנאהב היין ולא הבשר ולא המטעמים אבל נרצם ומאמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (בראשית כ"ז) הנה האהב' תסוב לעושה כלומר כאיש אשר אהבתי כד"א ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (שם כ"ה) וה"ה אומרו כאשר אהב. ולא עוד אלא שאפי' בחלק מחלקי האדם לא תפול לשון אהבה כי לא נאמר שנאהב יד פלוני או אזנו או עינו אבל נרצה אותם ונאהוב אותו בכלל שלמות צורתו כמו שדקדק על זה שלמה באומרו רצון מלכים שפתי שקר ודובר ישרים יאהב (משלי ט״ז:י״ג) הנה שיחס הרצון אל החלק והאהב' אל הכלל והוא ממש טעם ואהבת לרעך כמוך. ולא בלבד צריך שיהיה בגדרו ממש כי אם אף בגדר שלמותו כדי שתתיחד ותתקיים האהב' מצד הדמיון והשווי לגמרי כמו שיתבאר זה בשער כ"ג ב"ה. עד שמזה יתבאר שאין האהב' כי אם התיחדות האוהבים כאלו הם עצם אחד כי על זה נאמר את בנך את יחידך אשר אהבת (בראשית כ"ב). יי' אלהינו יי' אחד, ואהבת את יי' אלהיך (דברים ו׳:ד׳-ה׳) כמו שיבא במקומו. הנה הוא מבואר כי בהתיחד הנאהבים בענינם תתחזק האהבה ותקשר חבת החברה ביניהם ובהפרדם תפרד. ומזה הטעם אין מדרך האהב' שנרצה לאוהבינו שיהיו מלאכים או מלכים שאין מטבע הדבר שיסודרו ממנו פעולות שיבטלוהו או יפסידוהו כמו שתתבטל האהבה ביניהם כשיסור הדמיון והשווי מביניהם כמו שכתב זה החוקר בפרק ז' מהמאמר הנזכר ומזה נזהר יהונתן כשאמר לדוד ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה (שמואל א' כ"ג). ירצה כי בחפצו שיעלה דוד אהובו למעלת המלכות לא ירצה שתאבד ותפסד האהב' אשר ביניהם שכבר יהיה לו למשנה ויהיה להם יחס קרוב שומר תמונת אהבתם כי מהמאמר הכתוב ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל (שם כ') יראה שכבר התמיד דוד לבכות על יהונתן אחרי מותו מהאהב' אשר אהבו כאשר בכה יהונתן על דוד בחייו עד זמן שדוד הגדיל עד למעלה כי אז בהסתלק השווי והיחס נחלשה האהבה ולא יוסיף לבכות עוד. וכן יראה מענינו עם מפיבושת (שמואל ב י״ט:כ״ו) בנו ויהיה הגדיל בכאן בודד, כמשפט האמין, האזין, וזולתם. וכן כי הגדיל לעשות (יואל ב׳:כ׳). ולהיות הענין כן היתה מהשגחת הש"י ליחד בעמו הנבחר בברית ישר שהוא שווי והדמות חזק נתיחדו בו האומה הישראלית כמו שאנו עתידים לבאר עם יתר התועלות הגדולות הנלוות אליה בפרשה מילה שער י"ח ב"ה. ותורה אחת ומשפט אחד בית אחד כהן אחד כדי שיוחדו כלן ויתאחזו בחבה ואהבה יחד מכל שאר האומות כי בזה יתקשרו אלו באלו ויעזרו אלו מאלו להשלמת צרכיהם הרבים המוטלים עליהם מצד התורה והמצות אשר מטבעם וצרכם להעשות בחברה ואגודה נוסף על היותם מדיניים בטבע כיתר העמים. והנה כאשר יהיה ביניהם סבות האהבה והשלוה ודברים מחוץ יבטלום אין זה כי אם רוע לב כאומנים שהם ממלאכה אחת ששונאים איש את אחיו בסבת התועלת שהוא דבר חצוני למלאכ' עם שנמשך ממנה. ועל תוכחת כיוצא בהם אמר הנביא הלא אב א' לכלנו הלא אל אחד בראנו ומדוע נבגד איש באחיו (מלאכי ב׳:י׳) אמנם טעם בלתי השוות הרשעים באהבתם עם השוותם ברשעותם יתבאר אל נכון בפ' נח שער י"ב ב"ה. והנה אחר שנתבאר בזה הפרק שהמין האנושי בכלל צריך אל חוזק האהב' לסבות שזכרנו ונתבאר שהאהבה נמצאת במציאות השווי וההדמות היה מהחכמה האלהית להשגיח בהוייתו ולשנותו במציאות לטוב מכל שאר הב"ח אשר בזה תובן כוונת הכתובים הבאים בספור הזה הנפלא המספר מהוית האדם וטבע מהותו ומעתה אחל בביאורו:

ובקדושין שם בעי מניה מרב עולא עד היכן כבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה ארמי אחד לאביו באשקלון ודמה בן נתינה שמו פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים רבוא והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא צערו. אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את ר"א עד היכן כבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון ודמה בן נתינה שמו פעם אחת בקשו חכמים אבנים לאפוד בס' רבוא. אבנים לאפוד בס' רבוא ורב כהנא מתני בשמונים רבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא צערו לשנה אחרת נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו ונולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר יודע אני שאם מבקש אני מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי אלא איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא וכששמעו חכמים דבר זה אמרו אם מי שאינו מצווה כך מצווה ועושה על אחת כמה וכמה דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סירוקין של זהב והיו יושבין גדולי רומי ובאת אמו וקרעה ממנו וטפחתה על ראשו וירקה בפניו ונפל קורדקסין שלה והושיטה לה שלא תצטער ע"כ. ביאור ענין זה החכמים האלו באו לבאר עד כמה השכל מחייב מצוה זאת, כי מצוה זאת בפרט מחייב אותה הדעת והשכל שיכבד האדם הוריו שהביאו אותו לעולם כמו שאמרנו, ולפיכך בא ללמד ענין מצוה זאת מן עכו"ם שאין עכו"ם מקיים המצוה בשביל שנצטוה עליה רק מה שיגזור השכל בלבד. ואמרו כי פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בס' רבוא וכו' וידוע כי השעור והמספר שהוא יותר רב הוא ס' רבוא כי מספר זה זכרו בכל מקום על ההפלגה, ומה שמספר הזה יורה על ההפלגה ביותר נתבאר בכמה מקומות ואין כאן מקום זה, והנה השכל גוזר כבוד אב ואם שאף אם מגיע לו ביטול משא ומתן היותר גדול בהפלגה אין לו לבטל מצות כבוד אב ואם, ורב יהודה אמר שמואל בא לבאר כי השכל גוזר שאף אם בא לו הפסד גדול על ידי קיום המצוה לא יבטלנה, כי מה שהיו מבקשים פרקמטיא בס' רבוא אין זה בטול שכר רק שהוא משא ומתן גדול אבל אין הריוח ששים רבוא, ולכך אמר כי יותר מזה מחייב השכל אף אם יבא הפסד גדול בעד ששים רבוא שהוא הפסד היותר גדול כמו שאמרנו, כי האבנים שהם צורך האפוד הדרך להעלות בדמיהן יותר מפני שצריך להם הרבה והיה השכר בהן ששים רבוא ולא היה רוצה לצער את אביו. ונתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו גם כן שנולד לו פרה אדומה בעדרו, וידוע כי פרה אדומה הוא חוק לגמרי ואין השכל יכול להשיג המצוה ואילו כבוד אב ואם השכל מחייב אותו לגמרי, ומפני שהיה מקיים מצות כבוד אב ואם שהשכל מחייב לגמרי נולד לו פרה אדומה בעדרו שאלו שניהם הם חוק ומשפט, כבוד אב ואם הוא משפט כי כך ראוי במשפט ופרה אדומה הוא חוק והם מתחייבים זה מזה ונתלים זה בזה כאשר ידוע לחכימין. ומה שאמר רב כהנא בשמונים רבוא שכר סבר כי האפוד הוא לכהן אשר הוא משמש בשמונה בגדים ולכן שייך לאפוד מספר שמונים, ובהך סברא פליגי כי מי שסובר ששים רבוא סבר כי המספר הזה מתיחס אל הרבוי ביותר ומי שאמר בשמונים רבוא סבר זה המספר מתיחס לאפוד. ורב דימי מבאר כי דבר זה אין צריך לומר שכל כך הוא גדול מצות כבוד אב ואם, אבל דבר זה יותר כי אף אם האב והאם מביישין אותו בתכלית לא יאמר כי מכבדי אכבד ולכל הפחות אם מביישין אותו אין מוזהר על כבוד שלהם, על זה אמר כי השכל גוזר אף אם האבות מביישין אותו בתכלית הוא יכבד אותם ולכך אמר כי מעשה בדמא בן נתינה שהיה לבוש וכו' ועם גודל הביוש שהיתה מביישת אותו נהג בה כבוד וכל דבר זה השכל מחייב וגוזר, ולכך מביא ראיה מן הגוי אשר היה מקיים מצוה זאת מפני החכמה והשכל. ויש לתמוה שכל הדברים האלו הגיעו לדמא בן נתינה מה שהיו חכמים מבקשין פרקמטיא בעד ששים רבוא ועוד היו מבקשים אבנים לאפוד בעד שמונים רבוא ועוד היה יושב בין גדולי רומי וכו' וכל זה הגיע לדמא בן נתינה. ואפשר כי לא כל הדברים הגיעו לדמא בן נתינה, רק לעולא שבקשו חכמים פרקמטיא בעד ששים רבוא בלבד, ולשמואל שבקשו אבנים לאפוד, ולרב דימי שהיה יושב בין גדולי רומי וחולקים הם בזה. ועל דעת הכל הגוי היה זריז במצוה זאת כי מצות כבד מחייב אותו הדין והשכל מה שלא תמצא דבר זה בשאר מצות, ולפיכך העכו"ם אשר אין להם תורה רק מה שהשכל מחייב נמשכים אחר המצוה הזאת ביותר מן ישראל. אמנם יש לדעת עוד כי האומות שהם נזהרים יותר במצוה זאת ממה שישראל זריזים במצוה זאת הוא דבר עמוק, והוא ידוע כי עשו היה זריז במצוה זאת יותר מכל אדם וזה שאמר הכתוב (בראשית כ"ה) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו שהיה מכבד את אביו בצידו. ובמדרש (דברים רבה פ"א) אמר רבי שמעון בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבי ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו אני כששמשתי את אבי הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים וכשיצאתי לשוק הייתי יוצא בבגדים נקיים ועשו כשהיה משמש את אביו היה משמש אותו בבגדי מלכות ע"כ. ודע כי לא היה דבר זה מה שהיה משמש עשו את אביו במקרה כי אין דברים כאלו במקרה שיהיה זריז במצוה כמו זאת, אבל דבר זה ידוע כי הוא מורה על דין גמור ויצא מיצחק שמדתו דין, וידוע כי כל התולדות באים לעולם במדת הדין כמו שנזכר בכל מעשה בראשית שם אלקים, ומפני כך עשו שכל מדתו היה מדת הדין הוא בפרט היה מוכן לזה שהיה דבק לגמרי באביו כאשר אביו הביא אותו לעולם במדה זאת שהוא מדתו והבן זה. וכבר התבאר גם כן כי אין לך מצוה שהדין מחייב אותה יותר מן כבוד אב ואם שהדין מחייב אותה לכך ומכל שכן עשו שהיה כל מעשיו מדת הדין מוכן ביותר למצוה הזאת. ויראה כי חכמי האמת רמזו סוד הזה במה שהזכירו שם דמא בן נתינה, כי לשון דמא הוא לשון חיוב בכתוב כאשר בא לומר שהוא חייב יאמר (ויקרא כ') דמיהן בם, (שמות כ"ב) אין לו דמים. ומפני שכל דבר שהוא חייב לעשות השכל נותן אותו לכך נקרא דמא בן נתינה כלומר שהוא נמשך אחר החיוב ואין עושה דבר רק שהוא מחויב שהשכל דברים אלו תעמוד על נותן ומחייב ואינו מוותר אף על פחות משוה פרוטה, ולכך הוא נמשך אחר כבוד אב ואם שהשכל נותן ומחייב אותו ביותר, כי כך הוא מדת בן נח שהוא נמשך אחר דבר שהשכל נותן ומחייב ואינו מוותר דבר כאשר ידוע. אבל לעשות מצות השם יתברך אף כי הם במדת הדין מפני כי אינם כל כך במדת הדין הגמור כמו כבוד אב ואם שאין שכל האדם מחייב אותם לכך אין מקיימים אותם ולכך נקרא הגוי דמא בן נתינה. ונוכל לומר כי לא גוי אחד היה רק שהגוי נקרא כך על שם מדתו שיש בו, ומזה הוא נמשך ביותר אחר מצות כבוד אב ואם שהוא דבר מחויב והשכל נותן ומפני שכל נותן יש לו מקבל והמקום הוא המקבל הדבר נקרא המקום בשם אשקלון מלשון שקל והוא קבלה ולקיחה, וכאשר תבין דברים אלו לא יהיה לך ספק בדברים אלו. והעד הנאמן על כל הדברים אשר אמרנו במכילתא (בשלח ויסע פ"א) שם שם לו חוק ומשפט חוק זה שבת משפט זה כבוד אב ואם, ובודאי מה שקרא שבת חוק מפני שהשבת חוק לאדם שלא יעשה מלאכה רק ששה ימים ולא יותר אבל למה נקרא כבוד אב ואם משפט, אבל דבר זה כמו שאמרנו כי הידיעה והשכל מחייב מצוה זאת יותר משאר כל המצות לכך נקרא מצות כבוד אב ואם משפט. ומזה תבין למה מצות כבד את אביך ואת אמך בדבור החמישי ומשם קבל עשו כחו ולכך היה מכבד אביו, וכאשר תבין דברים אלו תעמוד על עיקר דבור החמישי: