וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃
עקידת יצחק
האמנה כי לדעתי אין דבר השבועה הזאת כמו שחשבו רבים ואין קיום ונצחיות ברית השם יתעלה ואהבתו עם האומה הזאת תלויין בחומרתה אבל הוא קיום ודבוק טבעי הכרחי גדול וחזק ממנו לא ישוער בטולו בשום צד וענין בעולם. והוא מה שיחייב חק וטבע כל נמצא שלא להפרש מחייו ומה שישים ברית כרותה לכל ב"ח שלא יאבד את עצמו שזה אם ישוער באחד מעיר וברוב הימים להפסד דמיונו יעבור החוק ההוא ויאבד את עצמו הנה באמת לא ישוער אפשרותו על כל אישי אותו המין וכמו שאמר בטלה דעתו אצל כל אדם (פסחים מ"ד.) וכן על זה האופן עצמו לא ישוער אפשרות הנזר האומה הזאת מאלהיה וממצותיו וחקיו בשום פנים כי הוא חק מוטבע בהם יותר חמור ויותר חזק משבוע'. וכדי שיתבוננו בו רבים נעריך עליו משל נאות ומסכים לפי ענינו. הרימותי בחור מעם פקח ובעל זרוע בפקחותו עקב אנשים ובאונו שרה על נגידים על כן שנאו אותו שרים רבים וישטמוהו בעלי חצים ולא מצא מנוח לכף רגלו עד שבא להסתופף בחצר בית המלך לחסות תחת כנפיו וישנס את מתניו להתחזק בעבודתו ושמירת ביתו ועשה כרצונו והצליח עד שנשא חן בעיניו ויט אליו חסד ויאמר לו עמוד על משמרתך והזדרז על עבודתך ואשימה עיני עליך להצילך מכל אויביך הקמים עליך ועוד אתן לך עושר ונכסים לרוב ואגדיל את כסאך למעלה וכבוד על כל השרים ואתנה בריתי על כל הדברים האלה ביני וביניך ובין זרעך עד עולם רק אם ישמרו בניך את דרכם ללכת אחריך בכל עבודת הבית ומשמרתו והשבע על הדבר הזה. וישמע הבחור וייטב בעיניו וישתחו לפניו וקבל עליו עבודת המלך ופקידות ביתו עם כל תנאיו ויעבוד אותו הוא ובנו ובן בני והצליחו בעבודתו ויגדלו עד מאד ובנו ערים וישבו והרבו עבדים ויקבצו עושר וכבוד ונכסים עד כי חדל לספור. ודור רביעי או חמישי כאשר שמנו עשתו מאסו בעבודת המלך ומשמרת ביתו מיאנו בשירותו ויפרו בריתו ומיחו במה שעשה אביהם הראשון מקבלת עול מלאכת המלך ושבועתו ופקפקו בה לאמר מי נתן כח ביד אבינו למכור אותנו ביד המלך לצמיתות הלא לנו ולבנינו רשות ויכולת לשוב מאחריו ולעזוב עבודתו והיינו נקיים מאלתו. ויאמר להם המלך עתה כדבריכם כן הוא אמנם אם הנקה תנקו מהיות עבדים לפני גם אנכי נקיתי הפעם מכל מה שהבטחתי לכם בנדרי וכל מוצא שפתי וילכו לדרכם גם המלך נסתלק מעליהם ויעבור כרוז בכל מלכותו כי האנשים ההמה אינם תחת משמרתו ושלא יטלו עוד פרס מאתו גם העביר מהם כל כבודו וישמעו כל השרים אשר היו אויביהם מלפנים ויקומו עליהם ויהרגו אנשיהם וילחמו בעריהם ויקחו את כל ארצם מידיהם ויבוזו את כל שללם עד אשר אבדו מן הארץ ורובם גועו והנשארים בהם דלו מאנוש נעו ועתה האמור תאמר למלך בליעל לומר שהענישם כל זה העונש על שסרו מעבודתו בהיות לאל ידם לסור אחר שלא היה כח באביהם להחליט אותם לעבודה ההיא. ודאי לא. כי הוא לא הענישם על סורם מעליו כלל אבל אולתם תסלף דרכם בסורם משותפות המלך אשר יסד אותם אביהם כי הם פירשו ממנו והנה גם הוא פירש חסדו וטובו מהם. והנה לזה א"א לשער בשום בעל שכל שיסכים בדעתו לבטל החברה והשותפות הזה ולהפר בריתה בשום צד אבל חוייב שברית כזאת אם תהיה במציאות לא תופר לעולם כמו שהוא ברית כרותה על כל בעל שכל שלא יאבד נכסיו ושלא יהרוג את עצמו וכ"ש שיוחזק ויתקיים טבע זה הענין חזוק וקיום נצחי בהיות אנשי הברית רבי המספר מאד כעם גדול או אומה שלמה אחת וכן בעינו הוא ענין קורבת האומה הזאת אל האל יתעל' בלי ספק כי הנה יעקב אבינו בחור מהאבות מתחלתו עקב את אחיו שתי פעמים ובאונו שרה עם גדולים עד שנשטם מעשו ויברח שדה ארם ועם לבן גר ובו התקוטט ובשובו נעכר להבאיש ביושב הארץ הכנעני והפרזי ולא היה לו מנוח מפניהם כי אם בבוא לחסות תחת כנפי השכינה כמ"ש לאל הענה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בכל הדרך אשר הלכתי (ברא' ל"ד). והנה לפי שישרו מעשיו ועבודותיו לפני אלהיו הבטיחו לשמרו מכל אויביו ולהצליחו בכל דרכיו וכרות עמו הברית ואת בניו עמו לדור דור כמו שאמר והנה אנכי עמך וגומר (שם כ"ח) וכל הפרשה כלה תחלה וסוף. אמנם הברית הזאת טס כל תנאיו ביאר אותה באר היטב לבני בניו אם במעמד הר סיני באמרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגלה מכל העמים וגומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגומר (שמות י"ט) ויותר מבואר בפרשיות הבריתות ובמה שנתבאר באומרו ויי' האמירך היום להיות לו לעם וגומר ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה וגומר (דברים כ"ו) סוף דבר כל התורה תבא ותעיד כי בהיות ישראל על משמרתם ומעמדם גם הוא יהיה בעזרם וישמור אותם וינשאם וינטלם עד העולם וכל זה בתנאי כפול וחזק מאד. אמנם אם ישוער שזאת האומה וכל אנשיה יחדיו יבערו ויכסלו לסור מאחרי יי' ולקרא תגר על האבות הראשונים אשר הביאום בברית הזאת וימאנו בו לאמר אי אפשנו בו ולא בתורתו ויען זאת יסלק השם מהם חברתו והשגחתי ויעזבו למה שימשך להם מהשנאה הקדומה מהתקוממות האויבים הרבים לאכול אותם בכל פה ואין עוזר כמו שאמר הכתוב בפירוש ויעזבו את ה' ויעבדו לבעל ולעשתרות ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שסים וישסו אותם וימכרם ביד אויביהם מסביב ולא יכלו עוד לעמוד לפני אויביהם (שופטים ב') והוא מה שיתמיד הוראתו בכל ספר שופטים. והוא אומרו ע"י ירמיה כי הנני קרא לכל משפחות ממלכות צפונה נאם יי' ובאו ונתנו איש כסאו וגומר (ירמי' א') כי אחר שהעביר כרוז שאינם תחת משמרתו הרי הם קרואים מעצמם וכח אין בידם לעמוד כי הנה הנם כעץ הגפן בין עצי היער כמו שזכרנו בשער פ"ד ובהרבה מקומות נמצא כזה וכזה. והנה כאשר ישמידום ויכלום לא יאמר ודאי שבעונש ההסרה מעליו הגיע להם כל זה השיעור מההפסד אבל חוייב להם זה מסורם מעליו בלי ספק. והיא הוא עקר הברית והאלה אשר לא תופר לעולם. כי לא ישוער לאומה שתבחר בסורה מעל אלהיה בשום פנים כמו שישוער שיבחרו כל אנשים ליחנק יום אחד ומה שאינו בחק טבע האדם לעשותו הנה הוא נחשב לנמנע גמור בחקו כמו שהוא ברית כרותה לעולם שלא יתבטלו אנשיו כלם מצד בחירתם בבטול פריה ורביה וכיוצא אע"פ שאפשר שאחד מעיר יבחר לעשות ולזה היתה הברית הכרותה בינינו ובינו ית' ברית עולם אשר לא תשוער הפרתו בצד מהצדדים. וכבר נמצא הענין הזה מוזכר בהגדה (שבת פ"ח.) במה שאמר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאוריתא והשיבו כבר קבלוה בימי מרדכי דכתיב קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וגומר. הלא תראה כי רב אחא בר יעקב הורה על ענין זה הערעור והפקפוק לא לבנים לבד מהטעם שאמרנו כי גם לאבות עצמם בטענת אונס והכרח שהוא ערעור יותר חזק. והיתה התשובה כבר קבלוה בימי מרדכי ירצ' שלא מכח השבועה ההיא עמדו עליה כי אם מהכרח חיותם שהיא חומרא יתיר' הימנה שאז ראו והכירו שאם ישוער להם לצאת מתחת ידו ומשמרתו יתעלה היו כלם נכונים להשמד להרג ולאבד רגע אחד. שהפורש ממנו הוא פורש מן החיים ולזה קיימו מה שקבלו הראשונים והכוונה אל השואל ואל המשיב להורות שברית התורה והמצוה לא תופר לשום טענ' בעולם שאם לא קובלה מהראשונים היה מן ההכרח לקבלה בכל דור ודור להכרחיות מציאותם ולפי ההוראה הזאת קיימו וקבלו היהודים עליהם בכל תוקף לעשות הימים ההם לעולם כי ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. וכבר נתבאר במאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים בשער פ"ט שהכוונה בו בהכרח להורות שמציאות התורה וצרכה לא היו בבחינת האנשים ההם שקבלוה מצד עצמם אבל היה צורכם מצד שהיו חיים לשעה ההיא וכן נמשך הכרחיותה לכל אשר ימצאו בחיים בכל זמן כי עץ חיים היא למחזיקים בה כמו שנתבאר זה שער פ"ט עיין עליו והנה אם כן כל מי שהוא בחיים בכל הדורות הנמשכים הם בכלל הברית הזאת עד עולם על הדרך שאמרנו והנה על זה האופן היה זה החבור והדבוק קיים טבעי אי אפשר להנתק לעולם כמו שהיה ענין הברית אשר כרת השם יתעלה עם העולם שלא להביא עוד מבול על הארץ כי שם באמת עקר הברית וקיומו על פי היושר האלהי היה לבלתי תמצא עוד הסבה אשר בעבורה היה ראוי להביא מבול לעולם כי הוא לדעתי אמתת סוד ברית הקשת הנרא' בענן ביום הגשם למבינים אותו כמו שכתבתי במקומו ולדמיון והקשר אלו שני הענינים אמר ישעי' הנביא כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח על הארץ וגומר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וגו' (ישעי' נ"ד). כמו שנתבאר זה יפה בסוף שער י"ד דרוש משם כי הוא ענין נכבד מאד ועל פי הענין הזה יהיה מאמר אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו וגומר (ירמיה ל"א). והכונה כי כמו שלא ישוער יכולת השם על ביטול חקי שמים וארץ לא מפני שאינו יכול אבל שלא ישוער ירצה בו בשום פנים. כן לא ישוער שתשבות האומה הזאת מהיות לפניו כל הימים לא מפני חומר השבועה והאלה אשר קיימו האבות הראשונים עליה כי אם מפני שלא יתואר אפשרות הסכמתם על ביעולה בשום פנים. ומזה הענין עצמו הוא מה שסמך לאמר (שם) אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה'. כי הנה באמת שמים לרום וארץ לעומק בעלי שיעור ומדה הם מפאת עצמם אבל יאמר שאין להם שיעור ומדה לפי שלא נמצא מי שישערם וימדדם על אמתתם כמו שכתבנו זה בסוף פרשת מילה שער י"ח. וזהו בלי ספק סוד מאמר את אשר ישנו פה עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום כי כמו שאמרנו ברית כרותה אל הכלל שלא יסכימו על הריגת עצמם שהוא ענין טבעי יותר חזק מחמרות השבועה אשר חשבוה כלל האנשים כי השבועה ההיא כבר היו אפשריים לעבור עליה וזאת לא סרה ולא תסור לעולם:
עקידת יצחק
ובמדרש (ש"ר שם) מפני שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וכן ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים ועל הימים שמת בהם מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה אע"פ שהיו מעטים הכתוב מדבר. וזה הוא דבר מוסכם מהחכמה הטבעית שכל מי שירגיש יותר בתנועה ירגיש מאד בזמן עד כי לזה יארך מאד בעיני הסובלים הענינים המכאיבים כמו שהוא נראה קצר בעיני היושבים על דברים מענגי' כאשר כתבנו אצל ויהיו בעיניו כימים אחדים שער כ"ה (ח"ב): ואולי ירצה לפי דרך חז"ל כי בימים ההם שמת בהם מלך מצרים ועברו ימי בכיתו ימים רבים כי כן ימלאו ימי החנוטים דכתיב (בראשית נ׳:ג׳) ויבכו אותו מצרים שבעים יום ק"ו למלכם כפלי כפלים כי אבל כבד הי' למצרים כמנהגם לאמר על המלכים והשרים. ובימים האלה נתקבצו כל מצרים לספוד למלך ולבכותו והטילו על ישראל שיעשו הספד מר הוי אדון והוי הודו כמשפט העבדים. והנה הם הסיחו את דעתם מהספד המלך ובכיתו. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו צעקה גדולה ומרה וכי רבה צעקת העם טף ונשים לא ננעלו שערי שמים אל דמעם ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה: (יד) אמנם הנכון בדרך הפשט כי הכתיב הזה הוא כענין (שם כ"ח) ויצא יעקב מבאר שבע וגו' וכענין (שם ל"ט) ויוסף הורד מצרימה ונו' וכדומה כי לפי שכבר פסק מספור שעבוד ישראל במצרים ומה יעשה בם לעפר בלידתו של משה ותצאותיו ובריחתו אל מדין ושאר עניניו. ורוצה עכשיו לחזור להשלים ספור הענוי והשעבוד ולהודיע ענין גאולתם כחוזר אל חחלת הענין הראשון. אמר ויהי בימים הרבים ההם שאמרנו תחלה שמתו בהם יוסף ואחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו כו' ושמת בהם מלך מצרים הראשון האוהב אותם ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידעם וחדש עליהם גזירות קשות ורעות לאמר הן עם בני ישראל כו' הבה נתחכמה לו וישימו עליו וגו' וימררו את חייהם כו'. עד כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. כי באמת בכל אלה הימים הרבים נלחצו עד מאד. ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו'. והנה הפירוש הזה הוא נכון מאד: (יד) ותעל שועתם אל האלדים וכו'. הסובל הצרה והצער גם כי יזעק וישוע כי גדל כאבו. לא יסור ממנו נגע לבבו. אם לא שיכון על דרך התחנה והבקשה לזעוק אל ה' ויענהו וממצוקותיו יוציאהו והוא מה שאמרו דוד (תהילים קט״ז:א׳). אהבתי כי ישמע ה' וגו'. כי הטה אזנו לי וגו'. אפפוני חבלי מות וגו' ובשם ה' אקרא. חנון ה' וצדיק וגו'. ירצה אהבתי את תחנוני לאשר ישמע ה' את קולי בעבורם. וכן פירשו חכמינו ז"ל זה הספוק במסכת ראש השנה (י"ז.) כי אע"פ שיטה אזנו לי וישמע צעקתי ובכיי ובכל ימי לא אחשוך פי מזעוק אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני כל עוד שלא אבקש מלפניו על ההצלה מהם צרה ויגון אמצא ולא תועילני הצעקה. ואם אמנם בשם ה' אקרא להתחנן לפניו לומר אנה ה' מלטה נפשי חנון ה' וצדיק וגו'. וע"ז הענין כל עוד שישראל היו נואקים נאקת חלל מן העבודה ולא היו מכוונים לזעוק לפניו על בקשת הצלתם לא נזקק אליהם. אמנם בשכוונו אליו בתפלותיהם כענין שנא' ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה מיד וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו וגו'. וזהו וירא אלהים את בני ישראל וגו'. כי ראה שנתחדש בהם ענין התשובה ותוכן התפלה והצעקה לפניו ית' מה שלא עשו כן בימים הראשונים רק שנאנחו מן העבודה: וידע אלהים. והכוונה שהוציא אל הפועל מה שידע מענין גאולתם מהם כך יתכן לפרש הכתוב הזה מצד מה שיראה ממנו. ועוד נתבאר אמתתו בפירוש ראה ראיתי את עני וגו'. ועתה צעקת בני ישראל באה אלי וגו'. כמו שיבא בשער אשר אחרי זה וזהו מה שרצינו אליו בפירוש זה החלק מהספור:
עקידת יצחק
ובמדרש לרז"ל (ויקרא רבה כ"א) שעל הענין הזה יסד דוד מזמור ה' אורי וישעי וכו' (תהילים כ״ז:א׳). וע"ז היסוד אבארהו כפי אשר ירא' בעיני נמשך אל הכוונה ומסכים אל הכתובים. אמר כי כאשר ישים מגמת פניו בכל פעולותיו אל התכלית העליון ההוא. מי הוא זה ואי זהו אשר יפול פחדתו עליו בכל עניניו מתחילתן ועד סופן. לא כאשר יתיעצו הקמים עליו בתחלת הענין. כי על זה אמר. בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי. והן הנה דברי הפלשתי עצמן לכה אלי ואתנה את בשרך וכו' כי אז צרי ואויבי והם מלך פלשתים וכל שריו כלם היו בעוזרי כאשר התנו בתחלה. ברו לכם איש וירד אלי אם יוכל להלחם בי וכו' כי אחר זה בנפול גבורם המה ג"כ כשלו ונפלו כלם יחד ולא היה להם פה להשיב. גם יצדק צרי ואויבי לי. לי לעבדים על פי תנאם. וזכר זה הענין המפורסם לראי' לשאר המעשים כי לא יירא ממחשבות האויבים ומעצתם בנפול עליו בתחילה. וגם לא בהחילם לעשות מה שיזמו לעשות. כי על זה אמר. אם תחנה עלי מחנה וכו'. וגם לא כאשר ישימוהו לפועל. כי על זה אמר. אם תקום עלי מלחמה. ואמר בזאת אני בוטח. כי בכל צד מאלו הצדדין הוא בבטחון גמור בזאת הכוונה שזכר באמרו ה' אורי וישעי. כמו שזכרנו: ויתכן שירצ' אחר שלא יירא לבי שתחנה עלי מחנה. זאת היא עצמה הבטחה שלמה שלא תקום עלי מלחמה. שאי אפשר מלחמה אם לא שתחנה מחנה תחלה: אחת שאלתי מאת ה'. כי בעצם ותמיד הוא פועל נכח התכלית הזה העליון. שאין צריך לומר בפועל הפרטי ההוא של הפלשתי שהוא הישיר נכחו למה שחרף מערכות אלהים חיים. כי אם בכל מעשיו ומלחמותיו יש לו השקפה תמידית אליו ית'. והוא שיבקש התגברות והתקוממות עליהם כדי שיהי' שליו ושקט לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו ואין מחריד. מה שאין כן המנגדים אליו הנלחמים בו שאין כוונתם כי אם אל המלחמה והנצוח מצד עצמן. הוא מה שביאר במקום אחר *אני שלום, ר"ל כל תכליתי בהעריכי מלחמה נגד אויבי הוא רק לסבב השלום הבא לפעמים אחרי המלחמה, כי רק אותו אני אחפץ. המה למלחמה, ר"ל מה שאין כן אויבי כי כוונתם ותכליתם רק המלחמה בעצמה, ואותה לבד הם מבקשים בלבם הרע החפץ להרע לזולתם. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה (תהילים ק״כ:ז׳). [אני שלום. ר"ל כל תכליתי בהעריכי מלחמה נגד אויבי הוא רק לסבב השלום הבא לפעמים אחרי המלחמה, כי רק אותו אני אחפץ. המה למלחמה, ר"ל מה שאין כן אויבי כי כוונתם ותכליתם רק המלחמה בעצמה, ואותה לבד הם מבקשים בלבם הרע החפץ להרע לזולתם.] ירצ' אפילו כי אדבר קשות על עסקי מלחמות אין דעתי ודעת הנלחמים בי שוה. כי אני מכוין אל השלום וההשקט אשר יבואו אחרי כן והמה כוונתם למלחמה עצמה: כי יצפנני בסכה וכו'. אמר שכוונה זו תספיק לשיגין עליו ויצפנהו בסכה עד יעבור הוות האויבים ההם. כי תקראנה אותו כאלה. וגם עתה ירום ראשו על אויביו סביבותיו המבקשים את נפשו. בשיש לפעולותיו מעל' נפלאה על פעולותיהם: ואזבחה באהלו זבחי תרועה. היא ההכנעה וההשתעבד אליו ית' עם ההודא' והשבח שהוא ית' עושה כל להיות אליו מגמת פניו. כמו שאמר ראשונ' באומרו תהלים קי"ח) אלי אתה ואודך וכו' הודו לה' וכו'. ולזה אמר אשירה ואזמרה לה'. ואחר שהקדים זאת הכונה הנפלא' ערך לפניו ית' תפלתו המיוחדת אליו להצלחת נפשו. וסדרה על האופן היותר נאות שאיפשר. כפי מה שיתבאר בהציעי הצעה. קראתיה: עיון תפלה. אמרו חז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחלה ואח"כ יתפלל (ברכות דף ל"ב ע"א). והוא מה שהקדימו מסדרי התפלות פסוקי דזמר' קודם התפלה. גם בתפלה עצמה הקדימו אבות וגבורות וקדושות שהיא עצמו ענין האל הגדול הגבור והנורא. *לפי ענינו יתבאר עם האבות וכו', ר"ל כי ענין זה שהי"ת הוא גדול, גבור ונורא, נודע ע"י מקרי האבות הקדושים והנהגתו האלהית, אשר יחד להם הי"ת, ע"כ הוזכרו תארי הי"ת הנשגבים האלה, בברכת אבות, במקום אמרו אלהי אברהם וכו' כי כל אחד מהם הכיר אחד מתאריו אלה ית' יותר מזולתו, כי מאמר "היפלא מה'" וכו' המורה על גדולת הי"ת, והיותו נשגב ונעלה על כל, נאמר באברהם, ומאמר "קח את בנך' וכו' המורה על תואר גבור ר"ל שהוא ית' המלך הכל יכל, אשר יוכל לצוות כל זולתו, כל אשר יחפוץ, גם כבישת רחמי אב הטבעיים על בנו, מורה ונאמר על יצחק, ומאמר "ושמרתיך בכל אשר תלך" המורה על השגחה פרטית וההנהגה הנסיית אשר בו ינהיג הי"ת את יראיו, אשר כל זה נכלל לדעת הרב ז"ל בתואר נורא, נאמר אצל יעקב, לפי ענינו יתבאר עם האבות [לפי ענינו יתבאר עם האבות וכו', ר"ל כי ענין זה שהי"ת הוא גדול, גבור ונורא, נודע ע"י מקרי האבות הקדושים והנהגתו האלהית, אשר יחד להם הי"ת, ע"כ הוזכרו תארי הי"ת הנשגבים האלה, בברכת אבות, במקום אמרו אלהי אברהם וכו' כי כל אחד מהם הכיר אחד מתאריו אלה ית' יותר מזולתו, כי מאמר "היפלא מה"' וכו' המורה על גדולת הי"ת, והיותו נשגב ונעלה על כל, נאמר באברהם, ומאמר "קח את בנך" וכו' המורה על תואר גבור ר"ל שהוא ית' המלך הכל יכל, אשר יוכל לצוות כל זולתו, כל אשר יחפוץ, גם כבישת רחמי אב הטבעיים על בנו, מורה ונאמר על יצחק, ומאמר "ושמרתיך בכל אשר תלך" המורה על השגחה פרטית וההנהגה הנסיית אשר בו ינהיג הי"ת את יראיו, אשר כל זה נכלל לדעת הרב ז"ל בתואר נורא, נאמר אצל יעקב,] כמו שידוע לרבים. והנה זכרו הענין כלל ופרט. וראוי לערוך שבחים אלו תחלה כדי להישיר כוונת המתפלל אל מה שראוי לכוין אליו בתפלתו. וזה כי תואר הגדול יורה על היותו ית' סבת הסבות מקטנם ועד גדולם וגדול שבכלם. ומעתה אין דבר גדול ונפלא ממנו ית' שלא יוכל המתפלל לשאול עליו וכמו שאמר (בראשית י״ח:י״ד) היפלא מיי' דבר. ותואר הגבור יורה על יכלתו המוחלט ושאין מוחה בידו כמנהג מלכי האדמה מהשרים והיועצים וכמ"ש (קהלת ח׳:ד׳) באשר דבר מלך שלטון וכו'. ותואר הנורא יור' על שהוא משגיח ושופט צדיק וישר לתת לאיש כדרכיו אין לפניו עולה ולא משא פנים. ומזה יתישר המתפלל להצדיק עצמו בתפלה ולא ישאר דבר שלא כהוגן וכמ"ש שלמה ע"ה (מלכים א ח׳:ל״ט) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. והכונה הזאת באלו התארים תתבאר להם ז"ל במס' יומא (ס"ט: ע"ש) באמרם משה אמר האל הגדול הגבור והנורא. אתא ירמי' ואמר עכו"ם מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו אמר האל הגדול והגבור ולא אמר נורא. אתא דניאל אמר עכו"ם משתעבדים בבניו איה גבורותיו אמר האל הגדול והנורא. אתו אנשי כנסת הגדול' אמרו זו היא גבורותיו שכובש את כעסו ונותן ארך אפים לעוברי רצונו. זו היא נוראותיו שאלמלא נוראותיו אומה אחת איך יכולה לעמוד בין האומות: הנך רואה שירמיה מטעם היושר והמשפט היה מוציא והנורא. כי איך יתכן מצד יושרו שיהיו העכו"ם מקרקרין ושמחים בהיכלו כגוי אשר צדקה עשה. ועל זה פירשו רז"ל (סנהדרין צ"ו.) אמרו צדיק אתה יי' כי אריב וכו' מדוע דרך רשעים צלחה וכו' (ירמיהו י״ב:א׳). ודניאל הוציא גבורה מצד החולשה הנראית לעין מצד שעכו"ם משתעבדים בבניו והיא יושב ותוהה כאיש נדהם. וכמו שאמר הנביא בעלונו אדונים זולתך (ישעיהו כ״ו:י״ג). אמנם כנסת הגדולה החזירו הגבורה מהטעם עצמו. כי מאחר שהוא כובש את כעסו שהיה לו לקצוף עליהם ולייסרם והוכיח לבניו הוזקק שלא למחות במזיקין שלא כרצונו. וכמו שאמרו (ברכות ג'.) אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי. הנה הוא נוצח לגבור שבגבורים ואין זולתו. וגם החזירו והנורא מצד עוצם ההשגחה וההתבוננות בהעמדתם ביניהם בביטול מחשבותיהם ונכליהם. דסלקי ונחתי בהם בכל עת ובכל שעה. ולהיות העצה נכונה מאד התחיל בה מרע"ה באומרו (דברים ג׳:כ״ד) ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וכו' אעברה נא ואראה. והדברים מבוארים לפי הכוונה: וזה הדבר בעצמו אשר כיוון אליו המשורר בסוף זה המזמור שהיינו עליו. אמר שמע יי' קולי וכו' כי אחר שהקדים כל מה שאמרנו ראשונ' מהשבח כעין פסוקי דזמרה. עכשיו בעת התפלה חזר לסדר לו אלו הג' ענינים. וכלל ראשונה בזכרו שם יי' כי הוא השם אשר יכלול האל הגדול הגבור והנורא יחד בלי ספק. כמו שיתבאר זה יפה אצל: לכן אמור לבני ישראל אני ה' בגזרת ה'. והיה הכוונה באומרו שמע ה' קולי אקרא. כי הכל נזכר דרך כלל. אמנם פרטם יזכרם אחרי כן אחת לאחת. ואם שינה את סדרן: והנה על ענין הגבורה לענין שאלתו מיוחדת אמר. *לך אמר לבי וכו', ר"ל עליך ועל אודותיך הי"ת, אמר לבי לשאר כחות נפשו בקשו פני, ר"ל בואו עדי, ואני אביא כלכם אל התכלית הנרצה, כי את פניך ה' אבקש לבד, ואתה תישירני ותוליכני אל התכלית האמתי, ויען כי השגת הי"ת היא עמוקה מצד עצמה, ר"ל עומק המושג, ומצד האדם אשר ירצה להשיגה שהוא קוצר המשיג, ע"כ התפלל על הראשונה אל תסתר פניך ממני, ר"ל אל נא תהי השגתך נעלמת ממני, ועל הב' אמר אל תט באף עבדך קצר ההשגה. לך אמר לבי וכו'. [לך אמר לבי וכו', ר"ל עליך ועל אודותיך הי"ת, אמר לבי לשאר כחות נפשו בקשו פני, ר"ל בואו עדי, ואני אביא כלכם אל התכלית הנרצה, כי את פניך ה' אבקש לבד, ואתה תישירני ותוליכני אל התכלית האמתי, ויען כי השגת הי"ת היא עמוקה מצד עצמה, ר"ל עומק המושג, ומצד האדם אשר ירצה להשיגה שהוא קוצר המשיג, ע"כ התפלל על הראשונה אל תסתר פניך ממני, ר"ל אל נא תהי השגתך נעלמת ממני, ועל הב' אמר אל תט באף עבדך קצר ההשגה:] ורוב המפרשים אמרו שהוא מאמר הלב אל עצמו שפניו יבקשו אל השם ית'. ואינו מתיישב יפה על הלשון. ולדעתי כאן ביאר הסבה שעליה היה מיחד התפלה אליו יתברך ובעבודה השתוקק תמיד לשבת בבית ה' ולבקר בהיכלו. והוא כדי שיושפע לו שם אצילות השפע האלהי ותנוח עליו רוח הקדש מאתו. להשיג אמתת העיונים והדעות מבלי שום שיח וסיג. ממה שישיגו לנמשכים אחר העיון הפילוסופי. לפי מה שיסדו השכל האנושי בחקירותיו ויחסוהו לשפע שכל הפועל המושפע עליהם. אבל שהוא לא היה מקוה ומיחל בהם שום תקוה ותוחלת לקבל בהם שום תועלת מזולתו ית'. ושהוא לבדו האל הגבור להצליחו ולהצילו מיד עושקיו כח, ולזה אמר כנגד השם ית'. עליך ועל השגת דבר מעניני אמתתך. אמר לבי לשאר כחותי בקשו פני. כי אלי אתם צריכים ואני אביאכם אל תכלית מה שיושג בזה על שלימותו. כי חשב לי משפט האמת והצדק בזה. והפך ממה שיגזרהו הוא שקר. אבל אני לא אמשך אחריו בדרושים עליונים כאלו כי את פניך ה' אבקש שתישרני באמתך ותלמדני. שהיא גבוהה גבוהה מהשכל האנושי רוממות בלתי משוער. וכמה אמת הדרוש הזה עצמו מפיו ית' אל שמואל הנביא כשאמר לו (א' ט"ז): האדם יראה לעינים ויי' וכו' כמו שיבא ביאורו יפה בתחלת פרשת ויצא ב"ה: אל תסתיר פניך ממני וכו'. הנה על צדקו נפשו בשאלתו כמו שראוי לעשותו מצד היותו ית' נורא. ושלא תחשב לו לעזות להיות השאלה קשה מצד המשיג והמושג. יאמר אל תסתר פניך וכו'. בקש מלפניו שלא יטרידוהו מבקשתו. זאת הסבות ההנה. ועל עומק המושג אמר אל תסתיר פניך ממני. ירצה שיקריב ויגלה אליו ההשגות העליונות המכוונות אל פניו ולא יסתרו ממנו מצד עליונותם. ועל קוצר המשיג אמר אל תט באף עבדך. ירצה שלא יחרה אפך בעבדך בקרוב לדרוש ולבקר במופלא ממנו. ונתן טענה וסבה לזה באמרו עזרתי היית וכו'. ירצה אחר שעזרתי היית מבטן אמי לתת בי שכל וצורה נכבדת פונה אל זאת התשוקה המעולה שזו היא התחלת שלמותי. יאות לך שמכאן ואילך אל תטשני ואל תעזבני וכו'. כי המתחיל בדבר מבקשים ממנו לגמור: כי אבי ואמי עזבוני וכו'. רחוק היא שיתרעם דוד מאביו ואמו שעזבוהו ומבקש מהשם ית' שיאספהו כי אין מאסף אליו. ומי יתן כל יתומי עם יי' כמוהו. וחכמינו ז"ל בקשו בו צדדים. אמנם יראה שכיון בזה למה שאמרנו מזכרון שבחו ית' מצד היותו האל הגדול שהכוונה שהוא סבת הסבות כלן. ושאין דבר גדול ונפלא אליו מעשותו. וזה במה שירמוז במליצתו זאת אל מה שכתבו החכם בסוף המאחר השני מהשמע. שמדרגת הדברים אשר קודם התכלית בפעולות עם התכלית לענין המעשה הם במדרגת ההקדמות לתולדה. כי כמו שהתולדה תמשך מההקדמות והם לה כמדרגות האב והאם. כן התכלית יצא אל הפועל כשיוקדמו במציאות הדברים הקודמים אליו כמו הלבנים והעצים לכותל. אלא שיראה הענין בהם מתחלף למה שהיתה התחלת המחשבה בלתי התחלת הוויה. ותכלית המחשבה בלתי תכלית ההוויה. ועל המשל והדמוי הזה בעינו אמר דוד ליחס לו יתברך הגדולה בפעולות כלן ובסבותיהן. הנה כאשר אסמוך בהשתדלותי להמשיך תכליות מבוקשים מהפעולות הראויות להקדים אליהם אשר הם לי בכל עניני במדרגת האב והאם. כלומר שהשכל האנושי יגזור עליהם שהם סבותיהם המחייבות אותם לפי טבעם. כבר יקרה שעל הרוב עזבוני ולא אשיג התכלית. כי תמצאן אותי או להן סבה מונעת גוברת עליהם. ושכלתם לא יולידו כאשר יחושב מהם ונשארתי עצור ועזוב. אמנם כאשר אשים מגמת פני תכליותי נכח פני יי' לא יבצר ממני ככל אשר בלבבי לעשות. וזהו אמרו וה' יאספני כי את אשר יבחר בו לתכליותיו קריב אליו הגעתם עכ"פ כמו שאמרנו: