בראשית מט:ט מחשבת ישראל: מורה נבוכים, ספר המליצה, מילות הגיון וגבורות השם

ידוע שמבני אדם – אנשים שצורת פניהם דומה לצורת אחד משאר בעלי החיים – עד שתראה איש כאילו פניו דומים לפני אריה, ואחר כאילו פניו דומים לפני השור וכיוצא בהם; וכפי אלו הצורות הנוטות אל צורות פני בעלי החיים מכונים בני אדם. כן מה שאמר: ׳פני שור, ופני אריה, ופני נשר׳ הם כולם ׳פני אדם׳ נוטות אל אלו הצורות של אלו המינים. ויש לך בזה שתי ראיות: האחת מהן – אמרו ב׳חיות׳ בכלל: ״וזה מראיהן – דמות אדם להנה״, ואחר כך תאר כל ׳חיה׳ מהן שיש לה ׳פני אדם ופני נשר ופני אריה ופני שור׳; והראיה השנית – מה שבאר ב׳מרכבה׳ השנית, אשר הביא אותה לבאר ענינים שלא נזכרו ב׳מרכבה׳ הראשונה, אמר ב׳מרכבה׳ השנית: ״וארבעה פנים לאחד: פני האחד פני הכרוב, ופני השני פני אדם, והשלישי פני אריה, והרביעי פני נשר״ – הנה באר שמה שאמר עליו ׳פני שור׳ הוא ׳פני הכרוב׳, ו׳כרוב׳ הוא הצעיר לימים מבני אדם – והוא ההקש בשני הפנים הנשארים; ואמנם, לא אמר מלת ׳פני שור׳ – להעיר גם כן מצד קצת גזרה, כמו שרמזנו בו. ואי אפשר שיאמר: אולי זאת השגת צורות אחרות? – מפני שהוא אמר בסוף זה הסיפור השני: ״היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר״. כבר התבאר מה שהחילונו לבאר.

הַקְּרוֹבוֹת הֵן אוֹתָן שֶׁלֹֹּא יִצְטָרֵךְ לְשׁוֹטֵט בָּהֶן הַשֵּׂכֶל מִדָּבָר לְדָבָר בִּדְבָרִים הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּמְצָא הַמְּכֻוָּן בַּמִּלָּה, אֶלָּא בְהֵעָתְקוֹ מִמֶּנָּה אֶל מַה שֶׁיִּדְמֶה לָּהּ יִמְצָא מְכֻוָּנָה. וְהָרְחוֹקוֹת (מֵיטַאלֶפְּזִיס Metalepsis) הֵם אוֹתָן אֲשֶׁר יִצְטָרֵךְ לָשׁוּט בִּדְבָרִים הַרְבֵּה מֵאֶחָד לְאֶחָד עַד שֶׁיִּמְצָא הַמְּכֻוָּן, דֶּרֶך מָשָׁל: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה²⁴"גור אריה יהודה", בראשית מט, ט., כְּשֶׁיָּצָאנוּ מִכַּוָּנַת הַמִּלָּה עַצְמָה שֶׁהִיא הַבַּעַל חַיִּים הַיָּדוּע הַנִּקְרָא "אַרְיֵה" אֶל עִנְיָן דּוֹמֶה לָזֶה שֶׁהוּא "גִבּוֹר לֵב" — כְּבָר מָצָאנוּ הַמְּכֻוָּן בָּהּ, וְכֵן; אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי (תהלים כג ו), כְּשֶׁנֵּצֵא מִכַּוָּנַת "יִרְדְּפוּנִי" שֶׁהִיא הַהוֹרָאָה עַל גּוּף מִתְנוֹעֵעַ אֶל גּוּף אַחֵר, אֶל כַּוָּנָה דוֹמָה לָזֶה שֶׁהִיא הֱיוֹת מִקְרֶה-מָה קוֹרֶה בְהַתְמָדָה — כְּבָר מָצָאנוּ הַמְּכֻוּן; אָמְנָם, מַאֲמַר: יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל-הַגּוֹיִם (ישעיה סא יא) — הִיא הַעְתָּקָה רְחוֹקָה, כִּי אוּלָם, יַחַס הַצְּמִיחָה לַצְּדָקָה כְּבָר הִיא הַעְתָּקָה אַחַת, כִּי אֵין הַצְּמִיחָה רְאוּיָה בֶאֱמֶת אֶלָּא לְּזֶרַע נִזְרָע, וְאוּלָם הַכַּוָּנָה בָזֶה עַל הַגִּלּוּי וְהַהֵרָאוֹת, וְזֶה עַל צַד הַדִּמְיוֹן, כִּי הַזֶּרַע נֶחְבָּא תַחַת הָאָרֶץ זְמַן מָה וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא וִיִגָּלֶה, וְלָכֵן גּוּף שהָיָה מְכֻסֶּה וְנֶעְלָם וְאַחַר בָּא לְגִלּוּי וִנִתְפַּרְסֵם — נְיַחֵס לוֹ הַצְּמִיחָה, אַךְ הַצְּדָקָה אֵינֶנָּה גוּף וְאֵין הַכִּסּוּי נוֹפֵל בָּהּ בֶּאֱמֶת וְלֹֹא הַגִּלּוּי גַם כֵּן, אֲבָל, הָעִנְיָן הוּא שֶׁצִּדְקָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּכְּלוּהָ הַגּוֹיִם מִתְּחִלָּה תִּתְוַדַּע וְתִתְפַּרְסֵם לָהֶם. וְנִמְצָא זוֹ הַעְתָּקָה שְׁנִיָּה, בְּאֹפןֶ, שֶׁהִנֵּה, רִאשׁוֹנָה הֶעְתַּקְנוּ הַצְּמִיחָה אֶל הַיְצִיאָה מִן הַהֶעְלֵם אֶל הַגָּלוּי, וְהַשְּׁנִיָּה — אֶל הַפִּרְסוּם וְהַיְדִיעָה, הַבָּא אַחַר הַסִּכְלוּת. וְכֵן: חָשַׂף²⁵"חשף", ישעיה נב, י. יְיָ אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ, יֵשׁ כָּאן שְׁתֵּי הַעְתָּקוֹת, הָרִאשׁוֹנָה — שֶׁיִּחֵס לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ זְרוֹעַ וַחֲשִׂיפָה, מַה שֶּׁלֹא יֵאוֹת אֶלָּא לָאָדָם, וְאָמְנָם, אֲפִלּוּ אִם יֵאָמֵר מַאֲמָר זֶה בָאָדָם — עֲדַיִן הוּא הַעְתָּקָה, כִּי אֵין הַכַּוָּנָה בָזֶה גִלּוּי הַזְּרוֹעַ, אֶלָּא — פִּרְסוּם הַכֹּחַ, והֲרֵי זוֹ הַעְתָּקָה עַל גַּבֵּי הַעְתָּקָה.

והשמות המשותפים יחלקו לששה חלקים: מהם משותפים שתוף גמור, מהם מוסכמים, מהם מסופקים, מהם שיאמרו בכלל וביחוד, מהם משאלים ומהם מעתקים. והשם המשותף הגמור הוא הנאמר על שתי עצמיות אין שתוף ביניהן בענין מן הענינים כלל אשר בעבורו ישתתפו בשם הזה, כשם "עין" אשר נאמר על חוש הראות ועל מבוע המים, וכשם "כוכב" הנאמר על הכוכב ועל בעל־חיים, רצוני לומר, על הכוכב המדברי, והכוכב החמי והכוכב השמימי, ושם הכוכב הנאמר על הכוכב ועל העשב. והשם הנאמר בהסכמה הוא שיהיה ענין מעמיד לשתי עצמיות או יותר, ובשם ההוא ראיה על כל אחת מהעצמות ההן, בעבור הענין אשר תשתתפנה בו העצמיות ההן לאשר הענין ההוא מעמיד עצמיות כל אחד מהם כשם "חי" הנאמר על האדם, הסוס, העקרב והדג, כי ענין החיות, אשר היא ההזנה וההרגש, נמצא בכל אלו המינים ומעמידם. וכן כל הבדל נאמר על אלו אישי המינים אשר תחתיו בהסכמה, וכן שם כל סוג נאמר על המינים אשר תחתיו בהסכמה. ואולם השם המסופק הוא אשר נאמר על שתי עצמיות או יותר בעבור ענין־מה השתתפו בו, ואין הענין ההוא מעמיד לאמתות כל אחד מהם; דמיון זה השם "אדם" הנאמר על ראובן החי המדבר, על איש אשר מת ועל צורת אדם נעשה מן העץ או מן האבן או ממין מטיט הצרור. הנה זה השם הנאמר עליהם הוא בעבור השתתפות בענין אחד, והוא תמונת האדם ותארו, ואין התמונה והתואר מעמידים לאמתות האדם, והנה כאשר ידמה כשם הנאמר בהסכמה, שהלא בעבור שתוף ענין מה בשתי העצמיות יחד נאמר עליהם "אדם" וידמה גם כן כשתוף גמור, בעבור כי אמתות עצמיות זה זולת אמתות זה האחר על כן בעבור זה נקרא מסופק. והשם הנאמר בכלל ויחוד הוא שיקרא מין מן המינים בשם סוגו, כאמרנו "כוכב" הנאמר בכלל על כל כוכב מכוכבי הלכת וביחוד הוא שם לאחד, וכשם "השישה" בערב הנאמר על כל מין ממיני העשבים ועל הפרח הצהוב אשר יצבעו בו הצובעים. והשם המשאל הוא השם המורה על עצמות מה, שבשרש הנחות הלשון הוא קיים על העצמות ההיא, ואחר כן תקרא בו עצמות אחרת בקצת העתים, ולא יהיה השם ההוא קים תמיד על העצמות ההיא השנית, כשם "אריה" המונח על מין ממיני החי ופעמים יקרא בזה השם הגבור ממיני האדם, ודמיון זה קראום הנדיבים⁴⁴יעקב ומשה שאמרו: "גור אריה יהודה" (בראשית מט ט), "דן גור אריה" (דברים לג כב). וכמו אלו השמות אצל המשוררים הרבה. ומהם השם המעתק, והוא שיהיה שם שעיקר הנחתו בשורש הלשון יורה על ענין מה ואחרי כן ילקח בעבור דמיון־מה בין שני העניינים או בלתי־דמיון, וירכב השם על אשר נעתק ממנו ואשר נעתק אליו יחד, כהשם "תפלה" אשר הוא בשורש הלשון שם הבקשה, ואחר כך נעתק אל ענין מיוחד בצורה מיוחדת, וכמו שם העמידה, העליה, הירידה, הצרוף, המשקל, ,החתוך, ההבדל, הנח, הנראה ומה שדומה לאלו, אשר כל אחד מהם יורה בשרש הנחת הלשון על העניין זולת⁴⁵שאיננו. העניין אשר יורה עליו אצל המדקדקים, כי הם העתיקו אלו השמות לענין אחר.