דברים יא:טז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, תורת העולה, לנבוכי התקופה ומורה נבוכים

הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃

עקידת יצחק

*תוכן כונתו, כי בעבור שלא תתכן ההצלח' הנפשיית האמיתית להמצא רק באיש אשר לו כל המעלות המדותיות כלם, כי כמרא' לטושה אשר יראו בה הדברים לנכח לה רק בהיותה זכה ובהירה כן נפש האדם המשכלת לא יוטבעו בה הציורים השכליים רק בהיותה טהורה ונקיה מכל חלאת המדות ונמשך מזה כי יקר מאוד, וכמעט ראוי להחשב כדבר נמנע למצוא איש מוצלח כזה בבחינה נפשיית, כי מי זה מבני אדם ילודי אשה וקרוצי חומר יוכל להתהלל ולאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, ואף בנביאי עליון הקדושים נמצא הבדל רב במדרגות שלימותם לפי הבדל מדותיהם ומעלותיהם המוסריות, כמש"כ הרב המורה, יען כי כל חסרון מוסרי ופחיתות מדה כמחיצה מבדלת בינם ובין השגת שלימותם תחשב, וע"כ יקשה לנו בהשקפה הראשונה כי נמצאו בכל זאת רבים ונכבדים מיחידי סגולה כאאע"ה ודומיהו אשר אצלם היו כמעט כל המעלות כלם בחוברת יחד ? ולבאר ספק זה הביא הרב הקדמ' לקוחה מדברי החוקר, והיא כי יש ב' מיני מעלות, המין הא' אותן הנמשכות ונקנות לאדם מתבונתו והכרת שכלו, כי באלה יש חבור עצום וחזק עד שמי שיש לו אחת מהנה יש לו כולם, והמין הב' הן הנה הנמשכות רק מטבע האדם ותכונת מזגי, והן יכולות להיות נפרדות אחת מרעות', ע"כ נמצא כי יש אדם שיש לו מעלה טבעית אחת ולא האחרת, והנה לא לבני אדם רק לאל ית' אשר לו גלויות כל תעלומות לב, נודע תמיד על נכון, מי מאנשים בעלי המעלה קנה המעלות מצד תבונתו, ואותו יבחר ויקרב, ומי אשר הן בו רק טבעיות וחסרות השלימות, ובעבור היות כל המעלות התבוניות אחוזות ודבוקות יחד באדם השלם, אמר הכתוב על כל המצות המסתעפות ונמשכות מהן בכלל רק בלשון יחיד "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון" ואחז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ואמרו כל המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ר"ל כולן, כי בעשותו אחת מהנה עושה וגומר גם כולן, בעבור היות' דבוקות ואחוזות' יחד, ע"ד מצוה גוררת מצוה, כמו שגם המעלות אשר מהן תסובב עשיתן מחוברות ומתאימות יחד, אפס כל זה רק בעשותו המצוה להפיק רצון בוראו, ובעבור העלותו על רוח תבונתו, כי הוא ית' צוה וחפץ בהעשותה, אפס כאשר יעשה רק מצד הכרעת ונטית טבעו תהי' עשיתה אצלו רק כמעל' טבעית, ותדמה ד"מ לתנועת הגוף החזק' מבלי הישרת השכל, למען הגיע אל מטרה ידועה, אשר לרוב לא תהי' להועיל כי אם מסבבת הכשלון כמאחז"ל על הכ' "צדיקים ילכו בם" זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה לשם אכילה גסה והצדיקים האמיתים כאברהם אבינו עליו השלום ודומיהו ידמו בעשותם מצוה אחת לגלגל העליון היומיי, אשר לפי דעת התוכניים הקדמונים יניע עמו בתנועתו גם כל כדורי הכוכבים התחתינים, תחת כי האנשים הבלתי שלמים ידמו בעשותם אחת מהפעולות הטובות אל הכדורים התחתונים אשר לפי דעתם יתנועעו רק תנועה אחת או קצת תנועות.-
אח"כ אמר כי בעבור היות מדת הנדיבות, בל"ע מעלה נכבדה מאוד הכוללת הרבה משאר מעלות יקרות, כרחמנות, חסידות, וצניעות ודומיהן, יקראו גם השלמים האלה המחברים רוב או כל המעלות המדותיות בשם נדיבים, כמאה"כ נדיבי עמים נאספי, להושיבי עם נדיבים, וכן אחז"ל, כי האומה הישראלית היוצאת מחלצי אאע"ה נקראת בעבור זה "בת נדיב" ומדת הנבל' בל"א הכוללת בהפך הרבה מדות רעות תיוחס אל השפלים והפחותים בעם המשוללים מכל מדה טובה ויקרה, כמו עם נבל ולא חכם. אמר נבל בלבו, ודומיהם,
אח"כ אמר, כי בעבור היות האדם גשם בעל ג' מרחקים, האורך הרוחב והעובי הנושא כל המקרים שלו, ונפשו הצומחת הממהרת לבוא לו מרחם אמו, בעלת שלש כוחות ראשיות, הזן המגדל, והמוליד, ונפשו החיונית בעלת ג' כחות ההרגש, התנוע' וההתעוררות, ושכלו המשוטט בכל מרחבי התבל, כעוף המעופף על פני רקיע השמים נחלק לעיוני ולמעשיי, ע"כ צוה הי"ת ברצותו להבטיח לאברהם בן יוצא מחלציו לקחת לו עגלה משולשת. ועז משולשת, ואיל משולש, ותור וגוזל לרמוז בכל אלה על זרע אנשים.-
אם ההצלחה הנפשיית לא תמצא מבלי שיוקדמו אליה כל המעלות, והמעלות כלן אי אפשר לשום אדם לכוללן הנה מה יקר או מה נמנע שימצא האדם המוצלח. הקטנה ביארה החכם בהקדמתו בהגיון כשאמר הצלחת הנפש תושלם בשני ענינים המירוק והזיכוך. אמנם הזיכוך הנה הוא הטהרה מפחיתות המדות והתקדשה מן התוארים המגונים כו' ואמר הנה הנפש מראה יוטבעו בה צורות המציאות כלו כאשר זוככה ולוטשה בהחלצה מפחותות המדות עד כאן. וזה הענין מהמראה כבר קדמו אדון הנביאים על צד יותר מעולה מאד באומרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כו' (דברים ד') כי שם יאמר כי בשמרה מן החלאה ומן החלודה תכלית ההשמר ימצאו בה כל הענינים האלהיים אשר ראו עיניהם ביום הקהל הנכבד והנורא ויהיו מוצלחים ולא בזולת זה כמו שיתבאר זה הענין יפה בסוף אמור אל הכהנים שער ס"ח ב"ה. וזה מה שיחייב שיהיה הזיכוך שלם לגמרי לפי שההשאר בו צד או חלק בלתי מזוכך אינו רק ההמצא שם פחיתות או פחיתיות כפי הטנוף או החלאה הנשארת שם וימנעו השלמות ממנה כפי מספרם ואיכותם. וכמה שקד על זה הרב המורה בפרק ז' מהקדמת אבות בזה האופן עצמו עד שבכתות הנביאים חשב החסרונות החלקיות כאלו כמחיצות מבדילות בינם לבין שלמותם על דרך שאמר הכתוב עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם (ישעיהו נ״ט:ב׳) וכמו שאמרו חכמינו ז"ל כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת כו' (פסחים ס"ו:) והקש על כלן: אמנם הגדולה ביארה החכם כאשר גזרה חכמתו איך אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳.). ואמר אדם אחד מאלף מצאתי (שם) והנביאים פה אחד נתנו בו תפלה. ואולם הנסיון קיים זאת הגזירה בכל הגדולים אנשי השם אשר מעולם אין צריך להזכירם לך זכרם בזכרון טוב מלפניך כי רבים ונכבדים הם. א"כ התולדה קיימת והשאלה חזקה מאד. ואולם תשובתה בצדה מוצאת ממה שנעמוד על ספק כיוצא בו העיר עליו החוקר בפ"י מהמאמר ו' מספר המדות אמר הנה הוא גלוי ממה שנאמר כבר כי א"א להיות טוב שלם בלי תבונה ולא מבין בלי מעלת המדות אבל תותר הקושיא כן. כי היה מקשה אחד כי המעלות יתפרדו אחת לאחת כי אין אדם נולד מוכן לכלם ועל כן ידע אדם אחת ולא יקח אחרת כלל. אמנם זה יקרה כפי המעלות הטבעיות אבל כפי אשר בהחלט יאמר טוב לא יקרה זה כי כלם יחד עומדות בתבונה כלם יהיו שוים. אמנם הוא גלוי כי גם אם תהיה בבלתי פועל תהיה. והכוונה ששם נתבאר שא"א להמצא שום מעלה מהמדות מבלי תבונה ושהתבונה היא כוללת כל המעלות כלן עד שא"א שימצא במין בלי מעלות המדות כלן ויחוייב מזה שלא תמצא בשום אדם מעלה נפרדה אבל אם תמצא אחת ימצאו כלן ואנחנו נראה בחוש שתמצאנה נפרדות לזה אחת ולזה אחת כפי מה שחייב טבע כל אחד ואחד מהאנשים. אלא שהתיר זה באומרו שהמעלה תאמר על שני פנים אם טבעית ואם מדותית. אמנם הטבעית היא אשר תמצא בה המעלה נפרדת כי אחר שהיא נמשכת אחר טבע האדם וטוב מזגו יש שטבעו הכינו למדת הגבורה ויש למדת הנדיבות ולא לזולתן. אמנם המעלה המדותית אינה כן כי אחר שהיא אינה בלי תבונה ואין תבונה בזולת המעלות כלן הנה באמת לא יתפרדו ובהמצא האחת ימצאו כלן ובלתי הראות כלן במעולה אינה ראיה להפרדתם כי המעולה הוא קנין תבוניי בנפש והוא יצא לחוץ כאשר יבוא הצורך לידו ואם לא יזדמן או שיהיה מונע מחוץ לא יצא אבל על כל פנים היו תהיה כי בהמצא האחת ימצאו כלן. והנה הם דברים נכונים מורים על אמתת הדבר ושהמעולים במדה אחת בפני עצמה לפעמים יקראו מעולים והוא כאשר תהיה המעלה מדותית תבוניית ולפעמים אינם מעולים ולא נכונים והוא כשתהיה המעלה טבעית אדרבא ביאר שם החוקר שיקרה להם כשלון גדול בשמוש המעלה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כמו שיבא על אופן טוב בשערים ע"ח וצ"ה ב"ה. הנה שיש אונאה גדולה בזה בין האנשים וחכמה גדולה בהכרתם לא נתנה הבחינה הזאת כי אם לאל ית' אשר הוא לבדו יודע לב האדם והנה שלמה החכם דבר על ענין זה הספק ועל התרו בז' פסוקים רצופים בספר משלי ולהיות הדרוש יקר בעיניו סדר אותו במשל ומליצה על הצד היותר נאות כמנהגו בספר ההוא. אמנם לפי חשיבותו ועומקו יותר מזולתו הקדים אליו מאמר שלמה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ'). לומר שהיה בלבו ענין נכבד ועמוק לא יבא בעצתו רק מי שיהיה איש תבונה והניח ענין הספק ואמר רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. ירצה כי רוב האנשים יפלו בזה הטעות והוא שאיש איש מהם יכריז עליו חסדו. כלומר שמיחס עצמו לחסיד ומעולה מצד מעלה אישיית שנראית בו והוא טועה בזה כי ע"כ אמר איש אמונים רצונו שיהיה בעל אמונה ונאמן בדבורו כשהוא מעולה מצד המעלה התבוניית מי ימצא וכמה הפליגו חז"ל באומרם ואלו נבונים לא אשכח (עירובין ק':) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (שם) ירצה כי אשר יאמר עליו שהוא מעולה על דרך התמימות הוא אשר יחלט עליו שם צדיק עד"ה שכבר נתבאר בשני ממאמר ה' מספר המדות שהצדק מעלה תמימה כוללת כל המעלות כמו שיבא בפרשת משפטים שער מ"ו ב"ה. ובאומרו אשרי בניו אחריו ירצה הנה אם נמצא כזה אשרי בניו אחריו. כלומר שמציאותו קשה ולא יצדק זה השם בהחלט כי אם על השרידים הקרובים אל הש"י כמו אברהם אבינו וכיוצא בו מהבאים מזרעו והנה מועטים. ואחר שהניח ענין הדרוש וזרות מציאות זה האיש בכלל פי' הענין כלו בכתובים הנמשכים אחר זה ואמר מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם גם במעלליו יתנכר נער כו'. אזן שומעת ועין רואה כו'. והכוונה האלהים הוא מלך חכם יושב על כסא דין לשפוט משפט צדק בענין מדות האדם ומעשיו והוא היודע מי הוא השלם בהנה או החסר והוא המכיר מי שיש בידו מעלה אחת כשאין מסכימות עמה שאר המעלות וישנאה ומזרה אותה בעיניו כי מי יאמר לפניו ראה שאני טהור במדה או במצוה מה אם לא יטהר מכל חטא ופשע שיקרה ביתר המעלות כמו שהיות ביד האדם אבן ואבן איפה ואיפה רצונו מדה ישרה לפתח ביתו להראות צדקתו ומדה קטנה או גדולה בחדריו לאנות בהם הבריות הוא תועבת ה' גם שניהם רצונו גם הישרה היא שנואת נפשו לפי שהיא היתה סבת האונאה. כן הוא במי שקצת מדותיו ישרות בידו וקצתם מעוותות כי אלו ואלו הם תועבה לפניו כי איש כזה אינו שלם במדותיו וכמקרה הנער גם הוא יקרהו שכבר יתנכר הנער מנערותו כשימצא זך וישר פועל אחד מפעולותיו. עם שהנער נער ביתר המעשים והנה הדומה לו בזה הנה הוא חסר כמוהו כי הראוי שתדע כי כמו שאין פועל העין משתלם בפעולותיו כי אם במה שתעזר משמיעת האזן וכן שמיעת האזן תעזר מראיית העין ומשניהם יושלם עדותן כי על כן עשה ה' שניהם בכח משותף וכן הענין בשאר החושים המשתתפים ראשונה בחוש המשותף אשר משם נפרדו כל אחד למקומו המיוחד. כן הענין הזה שלא תשתלם מעלה אחת אם לא בהשתתף כלם עמה בכח התבוני הזה לפי שמדרגת הכח התבוני אצל המעלות כלן מדרגת המשותף אצל החושים. והראוי שיודע שכל הענין הזה הנכבד מסכים מאד למה שיאות שיובן ממצות תורתינו הקדושה רצוני כי משלמות כל מצוה ומצוה ממנה הוא שתמצאנה אצלן כלן והוא טעם אומרם ז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו (קדושין ל"ט:) והנה הוא מבואר בעצמו כי איזה מצוה בלבד לא תספיק לכל זה השכר הגדול וכ"ש לנחול את הארץ שהוא תלוי בכל מצותיה או בע"א ששקולה כנגד כלן דכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו'. ואבדתם מהרה כו' (דברים י״א:ט״ז) ופשיטא שאם אינו עושה שום מצוה שאין מטיבין לו כו'. אלא שכוונתם למה שאמרנו. כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו כו'. וענין כתקנה הוא שתלוה אליה קבלתו כל המצות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם רק במה שנזדמנ' לו זאת ראשונה לסבה מהסבות שעל דרך זה כשעושה אותה כל המצות הוא עושה. וכבר הקשו עלה בגמרא (שם) מהא דתנן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כבוד אב ואם וגמילות חסדים דמשמע דהני דוקא ולא איזו מצוה שתזדמן ותרצו כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מאריכין לו כו'. והנה שיסבול מאמרם מה שאמרנו כי בכלל המצוה האחת הן יתר הזכיות אצל כוונתו יתירה היא עליהם מה שנזדמנה לו לצאת אל הפועל מזולתה ואם רצו בזה הוא מאמר נחמד מאד. וזה הענין גם כן אמרו הכתוב באומרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות (שם ח') כי בבחינה האמתית כל המצות הן מצוה אחת ושתוף אחד לכלן כענין שתוף המעלות בכח התבוני ההוא כמו שאנו עתידין לבאר בפ' פנחס שער פ"ג ב"ה. ולפי זה בכלל אחת הן כלן ואמרו ז"ל המתחיל במצוה אומרין לו גמור (סוטה י"ג:). וכן הוא באמת כי העושה אותה כתקנה גומר את כלן. אמנם כאשר יעשה אותה האדם לא מצד שהיא מצוה אלהית רק מצד שיכריע עצמו לעשותה כענין המעלות הטבעיות שזכר החכם הנה אז היא באמת מצוה שלא כתקנה כי ההתחלה החזקה בדבר בלי הישרת שכל לא תועיל אבל תזיק כמו שנזכר שם שיהיה כמו תנועת הגוף החזק בלי ראות כי יהיה לו כשלון חזק ולזה אין מטיבין לו אדרבה אמרו ז"ל על כיוצא בזה וצדיקים ילכו בם (הושע י״ד:י׳). זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה פסחו לשם אכילה גסה (הוריות י'.) הנה שקראום פושעים ונכשלים כשלון חזק ומוטב שלא יעשו וזה טעם אמרם אל יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר כו' אבל איפשי ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט). כי כאשר עשה משום טבעו לא עשה כלום של מצוה אבל הוא עושה ופושע. צא ולמד מה שהעיד על עצמו ר' עקיבא כדאיתא במסכת שמחות (פרק ד') א"ר עקיבא זה היה תחלת תשמישי לחכמים פעם אחת השכמתי ומצאתי הרוג א' נטפלתי בו כ"ג תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו והבאתי דברים לפני חכמים אמרו לי ר' עקיבא על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלה עליך כאלו היית שופך דמים שהרי מת מצוה קונה מקומו דנתי ק"ו בעצמי. הנה הוא מבואר אצל השכל כי התבוני הלמודי הוא המשלים המעלות והמצות וכאשר יעשה אחת מהנה כתקנה ומשום מעלת המצוה לא זו בלבד הוא עושה כי אם המעלות או המצות כלן והנה אל זה הענין הנפלא אמר הכתוב על אברהם אבינו ע"ה עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור כו' (בראשית כ״ו:ה׳). והנה הוא ע"ה וכל כיוצא בו בכל מצוה ומצוה שיעשו דומים אל הכדור העליון אשר בתנועתו המיוחדת אליו מניע עמו כל שאר הכדורים למה שהם כלל בכללו. אמנם האנשים הבלתי שלמים בזה דומים אל הגלגלים אשר תחתיי שכל אחד יתנועע תנועה אחת או קצת תנועות וכן יחשבו לכל אחד ואחד כמעשהו תדע שהנדיב א"א שלא יוכללו תחת מעלת הנדיבות מעלות אחרות רבות ונכבדות כי הוא יהיה גבור מצד נדבת הוצאתו בדברי המלחמה והוא מסתפק מצד מה שנותן על הרוב ולוקח על המעט והוא צדיק כי הוא חונן ונותן כ"ש שאינו לוקח שלא במשפט. כי על כן אמר החוקר בפתח דבריו במאמר הרביעי למדות שהנדיב לא ישובח אצל המלחמה ולא אצל ההסתפקות וגם לא אצל המשפט כי אם אצל נתינת הממון והוצאתו כי הוא המיוחד לו מצד מה שהוא נדיב ולזה לא ישובח הנדיב במעלות ההן כלל לפי שמההכרח שתמצאנה בו. ואם יחטא בהנה יחטא בנדיבות בלי ספק. וכן ילוו אליו הרחמנות והחסידות והצניעות במתנותיו וזולתם רבים הנכנסות תחתיו ואם לא ישובח בהם. והנה לזה תארה התורה כלל המעלות והשררות בתואר הנדיבות. נדיבי עמים נאספו (תהילים מ״ז:י׳). להושיבי עם נדיבים (שם קי"ג), מרכבות עמי נדיב (שיר השירים ג') וזולתם. כמו שהנבלה תכלול חטאים גדולים מתחלפים. כי נבלה עשה בישראל לשכב כו' (בראשית ל״ד:ז׳) כדבר אחת הנבלות כו' (איוב ב׳:י׳), לעשות עמכם נבלה (שם מ"ב), אמר נבל בלבו אין אלהים (תהילים נ״ג:ב׳), כי נבל נבלה ידבר כו' (ישעיהו ל״ב:ו׳). והנה באמת מעלה זו של נדיבות נתיחדה לאברהם אבינו כמו שנראה משני הספורים שבאו בו בשער הקודם מלוט ומלך סדום ומה שיתקיים בו ממעשה שלשה האנשים כמו שיתבאר שם שער י"ט ב"ה. וכבר בא בכתוב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ג') ואז"ל (חגיג' ג'.) בתו של אברהם אבינו שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (תהילים מ״ז:י׳). והרי זו מעלה שנתבאר בענינה שתוף מעלות רבות אשר עמה להשלמתה והרי משל מבואר לשתוף המעלות כלן ולענין המצאן בו על הדרך שאמרנו. והנה א"כ כבר יושלם אצלו הזכוך והיה מהראוי לצרף אליו ענין המירוק אשר עקרו הוא ציור אמתת עצמותו ואמות מהות הצלחתו ותכליתו אשר אליו ישתומם כל חסיד מבלי תת פיגה לרעיוניו ולא תדום חקירת עיוניו. ואין ספק כי זה האיתן אשר אנחנו בספורו עם היותו גוזר בדעתו שמציאות אלו הקנינים הזמניים אשר יגיעו לידו המה מהבל יחד לשישוו לשיברא האדם בשבילם ושיש לו הצלחה נפשיית עליונה מהם מאד מכל מקום עדיין לא נתקיים אצלו מהות זאת ההצלחה וציור אמתתה וגם כי א"א לדעתה רק בדרך הנבואה כי עין לא ראתה אלהים זולתו כו' (ישעיה ס"ד). ומהמחוייב אליו שתטרד נפשו על זה ויהיה לבו ירא וחרד לעמוד על אמתתו לדעת מה אחריתו ומה יעשה בו. ולזה ברמיזת הספורים שעברו המסדרים דבריו ומדרגותיו של אברהם אבינו במעלותיו כפי אשר פירשנו אמר אחר הדברים האלה היה דבר יי' אל אברם כו'. ומהראוי שנשים אליו לב הוא שנתחדש בכאן תואר מתוארי הנבואה הידועים והוא מלת מחזה כמו מחזה שדי יחזה (במדבר כ״ד:ד׳), אשר חזה על יהודה כו' (ישעיהו א׳:א׳). וכלם בכלל מאמר במראה אליו אתודע (במדבר י״ב:ו׳) לומר שכבר הגיע לו זה הענין במדרגה נבואיית למעלה מהמדרגות שהיה משיג בהן עד הנה כמו שביארנו בשער שקדם. וכבר ידעת שהמדרגה הראשונה ממדרגות הנבואה שחשב הרב המורה פ' מ"ה ח"ב היא הגעת הדברים בדרך משל והוא באמת הענין היותר מיוחד אל הבטת המראה הוא זה כי כמו שהנראה במראה הוא דמות המובט לא עצמו כן הנאמר במשל הוא דמות הנמשל לא עצמו כמו שיתבאר זה בכלל שאר דמיונותיו במקומו שער ע"ו ב"ה. והנה באמת רוב מה שנאמר לו בזאת המראה כלו הוא בדרך משל וחקור כמו שיבא. אמנם על הפחד והחרדה אשר בלב כל בעל שכל מההפסד והכליון החרוץ אשר ישיג למורכבים בכלות ימי הגבלתם אף כי יראה חכמים יחד כסיל ובער כמות זה כן מות זה אמר אל תירא אברם. ועל הסבות המטרידות ומכות אותו על קדקדו ומונעות הטוב מבעליו אמר אנכי מגן לך כו'. ועל הודעת מציאות זאת ההצלחה וגודל ערכה אצל שאר ההצלחות המושגות לאנשים בזה המציאות אמר שכרך הרבה מאד, ירצה הוא ענין נפלא משישוער לבלתי תכלית. וע"ד שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהילים ל״א:כ׳) ואין לשון ודבור שיגבילהו ויתארהו זולת זה כמו שיבא בנעילת הספר כו'. וכגון דא ודאי צריך לאודועי ליה במחזה. והנה הוא ע"ה לעוצם תשוקתו ולהסיר כל ספק ופקפוק ממחשבתו ראה נבא לפניו עוד בעלילת ירושת הארץ שהגיעה לו ההערה האלהית זה פעמים שיתננה לו וזרעו יורישנה ואמר יי' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כו'. ירצה מה תתן לי מתנה גדול כזו ואנכי הולך ערירי כי הרחקת מיודעי ממני ומעמי ומולדתי אין איש אתי לפרנס את ביתי ולכלכל את שיבתי ולא עוד אלא שלא נתת לי זרע: שיירש נכסי אחרי מותי והנה בן ביתי יורש אותי שכבר היה נואש מהבנים ויש בעקר כוונתו לרמוז אל מה שאמר לו שכרך הרבה מאד שהיא המנוחה והנחלה באמת וכמ"ש להנחיל אוהבי יש (משלי ח׳:כ״א), לעולם ירשו ארץ (ישעיהו ס׳:כ״א), ובלשון חז"ל מנוחלי הע"הב (פסחים קי"ג.). ויאמר כי בהסתלק ממנו המבוכה והבלבול בענין הירושה הזאת יתקיים בידו לגמרי אמתת השכר הרוחני ההוא שהוא בחלק העצמי הנשאר אחרי מותו יורש עצר בבית המלכות ואולי שאליו כוון באמירה שנית שאמר הן לי לא נתת זרע כו'. כי באמת קשר אמיץ יש בין זאת הארץ הקדושה התחתונה ובין הארץ העליונה אשר על שתיהן אמר המשורר אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳). והנה כמו שהיו דבריו של אברהם נדברים מן הצד מפרש ענין אחד חיצוני ומכוין ורומז אל הענין הפנימי המעולה ממנו השיב לו הקב"ה על האופן והצד ההוא עצמו והוא מה שכיון יפה בלשון הכתוב שאמר, והנה דבר ה' אל אברם לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך כו'. וזה יהיה לך סימן אל הירושה עצמית אשר רמזת כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ובהם תתעצם צורתם הנכבדת לעצם נבדל רוחני הוא היורש העצמי והקיים לעולם ולקבוע לו מסמרות בידיעה זו ואמונתה נאמר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה הנה הוציאו מאצטגנינות שלו ורמז אליו הככבים ברבויין וזוהרן וקיומן ואמר לו כה יהיה זרעך כי באמת מי שיתעצם מהם ברוב כחו בכשרון המעשה ועיון יחוייב לו הזוהר המצוחצח והקיום המתמיד כמוהם ע"ד שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כו' (דניאל י״ב:ג׳). ועל זה הענין אמר אדון הנביאים והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (דברים א׳:י׳) כפי דרש חז"ל (דברים רבה פ' א'). ויתר הדברים הנפלאים הנכללי' במאמר זה מבשורת מעלת הזרע וגודל ערכו ותוכן מצבו ביחס מערכות העולם בכלליו וחלקיו אשר עליו נאמר כה יהיה זרעך הנה הוא יבא בפ' ויגש שער ל"א ב"ה. והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת מענין שכר הרוחני וההשערות הנצחי אשר היה עקר כוונתו אליו ועל מה שהשיבו לו כהוגן ג"כ בשאלה החיצונה חשבה לו צדקה אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת כי היה לו צדקה ותוספת טובה. ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו' לפי שהיה עכשו במדרגה עליונה מהנבואה מהראשונות חזר להודיעו בה כי הוא אשר הוציאו מאור כשדים בהשגחתו הנפלאה גם שכוונת ההצלה היתה מצד מה שהוא מוכן ומזומן לשינתן לו הארץ הזאת היא ארץ החיים לירושה אשר קבלתה הוא סימן מסור בידו לארץ העליונה שאמרנו כמו שמתנת השבת הוא סימן מסור לשבת העליון שהוא הע"הב כמו שיבא במקומו שער נ"ה ב"ה. ויאמר אדני יהוה במה אדע כי אירשנה. אחר שהאמין ביי' במציאות ההצלחה האנושית ואמתתה מצד עצמה בקש עוד על אמתת גנותה מצד המשיגים אותה כי ראה שהיא קשה להגיע אל האדם בשגם הוא בשר ויצר לבו רק רע נוסף על שאר המעכבים המשיגים אותו אשר זכרנום בשער שקדם, לזה שאל מאתו במה אדע בידיעה אמתית אשר למעלה מהאמונה כי אירשנה ולא אתגרש ממנה ברוע בחירתי או בעוצם מעיקי כי לא על עצמו בלבד היה מבקש כי אם על הזרע כלו כמו שלא על ירושת הארץ התחתונה לבד הוא מכוין כי אם לשתיהן כאחד, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו' כבר אחז"ל שהראהו סימן המלכיות ועל דעתיה דר' נחמיה הראה לו שרי ישראל (ב"ר פ' מ"ד) ומה טוב ומה נעים שיתקיימו דברי שניהם, והכוונה כי כל ע"א הנמשלים לפרים בני בשן אלים ועתודים אחריתם עדי אובד. אמנם הצפור הטהורה שהיא כנסת ישראל תהיה קיימת לעולם ועד שאמר הנביא כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה (ירמיהו מ״ו:כ״ח) ויהיה וירד העיט על הפגרים, על הפגרים השלמים של תור וגוזל שהיו העופות הדורסות באין עליהן והיה מפריח אותן זכותו של אברהם אבינו. והנה עם היות דברים אלה טובים ונכוחים ודברי אלהים חיים הם פותחים לפנינו עוד דרך טובה והרחבה לחזק הידיעה בענין השאלה והוא ליחד סימני המראה הזאת אל אישי האדם בהראות לו שם תוכן בנינו וחלקי כחותיו טבעיות חיוניות ונפשיות אשר מטבע מציאותו והוייתו תתחייב הגעת שלמותו והיא ידיעה אמתית טבעית אשר בה יראה טבע אמתת הנפש והצלחתה ואופן הפרדתה בשלום מהיולאניותה וגם יראה שם אפשרות הגעתה מצד המקבלים אותה. והיה זה כי במראה אליו התודע צורת האדם ובנינו בדמותו וצלמו אשר הוא נחלק לג' חלקים של ג' ג' וחלק ד' נחלק לשנים. החלק האחד הוא חמר האדם וגלמו הנושא לנפש הצומחת והחיה והמדברת כי מצד מה שהוא גשם הוא בעל ג' הרחקים ואליו רמז באומרו עגלה משולשת אם מפני שהוא רוב בנין הנראה והמורגש מהאדם ואם שהוא הנושא לכל כחות האדם כעגלה זו המושכת המשא. והחלק הב' הוא הנפש הצומחת הבאה אליו ראשונה אשר תחלק לשלשה ראשים הזן והמגדל והמוליד בדומה והיא הנרמזת בכאן באומרו ועז משולשת למה שהוא הכח הראשון והממהר ביצירה כמו העזים שהם קלות בהליכתן ומקדימות לפני העדרים וכנה אותו בלשון נקבה מפני שהוא במדרגת החמר אל הכחות אשר יבאו אחרי כן. והחלק הג' הוא הכח החיונית שהוא במדרגת הצורה לקודמות אשר גם הוא יתחלק אל ההרגש והתנועה ולהתעוררות הרצון בפעולות והוא אשר קראו בכאן איל משולש כי הוא במדרגת זכר מהב"ח המתנועעים ברצון והוא הולך לאטו בלתי ממהר כראשון. והחלק הד' הוא השכל האנושי אשר הוא צורתו המיוחדת הנחלק אל העיוני ואל המעשי אשר אליהם רמז בכאן ותור וגוזל מצד שהם קלי היצירה ודקי ההרכבה ולהנה כנפים לעוף בגובה השמים כענין השכל הזה אשר הוא דק רוחני ומעופף על פני ההשגות העליונות בשתי כנפי הציור והאמות אשר עליהם נאמר בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף (ישעיהו ו׳:ב׳) כאשר יתבאר בפ' קדושים שער ס"ה ב"ה. וכאשר הראה לו במחזה הזה צורת האדם וחלקי חבורו ובנינו על השלמות הראהו כי אלו הפגרים כלם הם אשר אפשר להם ההפסד והאבדון כמו שקבלו שם הפירוק והפירוד במה שבתר אותם בתוך ואף עליהם נאמר וירד העיט כו'. וישב אותם אברם לומר כי יש כח בזכות השלמים להעמיד גופותם עד עת קץ ולהחיותם אחר המות:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

והוא ענין המאמר ההוא שזכרנו ראשונ' משל לכהן וישראל שנכפו וכו'. כך העליונים והוא מתוך שאין יצר הרע ביניהם די להם באמירה אחת וכו'. ראה כי שמו חז"ל ענין אחד משותף לכהנים ולמלאכים עד שכמעט אין הפרש ביניהם זולתי במה שהם כשני אנשים חלוקי המשפחות כלומר שהם קרובים ודומים בענינים ואין ביניהם חלוף רק אשר הוא מצד ההתחלה כמו שהיה איפשר לישראל שישוה בשלמותו לכהן אם ישאר הבדל יחס המשפחות *כונתו, כי כמו שאמר החוקר כי הרשע דומה לחולי קשה ותמידי, יען כי האיש אשר בו יקונן הרשע והוא הנטיה למעול מעל בה' ולהרשיע בזדון לב, לא במהרה ועל נקלה יעזוב דרכו הרעה וייטיב מעלליו, אפס החטא שהוא רק בשגגה ובלי דעת, אשר ברשתו יפול האדם רק לפעמים כאשר יחדל להתבונן כראוי על כל מפעליו אינו תמידי, ודומה לחולי נופל אשר רק לעתים ידועים יחלה בו האדם, כן זכר המדרש גם פה במשלו רק חולי הכפיה, להורות כי כמו שהחולי הזה יאריך רק זמן מעט, כן יושר אור השכל וההשגה הברור' מהשלימים האמיתים ככהני ה', ואף כי מלאכיו העומדים לפניו רק לפי שעה כאור שמש זורח אשר לפתע פתאום יחשיכנו לפעמים הענן זמן מה, ואח"כ תעבור הרוח ותטהר הרקיע וישוב אורו להיות בהיר בשחקים כבראשונה.ומזה הטעם אמרו שהחולי הוא כפיה לומר שמדרך השלמים במושכליהם להיות עליהם אור השכל זורח תמיד ולא יוסר כי אם לעתים רחוקים וקצרים כמו שיקרה לנכפים שאינם בשבושי הכחות והפעולות זמן ארוך כשאר החולים מחלאים אחרים. וזהו לשון החוקר בפ"י מהז' מספר מדות. הרשע דומה לחולי קשה אידרופ"ישיאה או טיס"יקו אמנם החטא לחולי הנופל זהו תמידי וזה אמנם אינו תמידי ע"כ וכמו ששם המשל בענין הרשע והחטא כן הוא ביתר החסרונות בלי ספק ושתפו למלאכים בכפייה הזאת לא למה שיקרה למלאך קיצור מה כמו שבטבעו להשיג אלא על הביטול שהיה להם קודם שימצאו כי שותפים היו כלם בזה והנה על עלוי מדרגתם זאת אמרו שהיה הרפואה של קמיע לא של סמים ועשבים כי הקמיע תחשב רפואה אלהית רוחנית לקוחה מאמרות טהורות ומשמות הקדושים כמו שאמרו (תהילים צ״א:י״ד) אשגבהו כי ידע שמי. בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגומר (שמות כ׳:כ״א). ושמו את שמי על בני ישראל וגומר (במדבר ו׳:כ״ז). אמנם הוצרך השיווי על הנמשל בישראל שישמר ויזהר בטהרת הקמיע כי אפילו השלם שבמין האנושי צריך זריזות וזהירות גדולה להגיע להשואה הזאת המלאכיית כי למלאך די באמירה אחת כי משעה שנבראו בדבר ה' ועל פי מאמרו מיד נמצאו על שלמותם ולא היה להם עוד צורך אזהרה. ולא שמו מאמר המלאך למה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי כי אם לשלמות המשל. אמנם השפלים מצד שהם נמצאים בחומר אשר מחמתו היצר הרע מצוי בהם הלואי בשתי אמירות ויעמודו. הא' היא האמירה הראשונ' כי הוא אמר (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו וגומר. ושם תקן ענייני בריאתו כמו שהיה נאות אליו כמוזכר שם. והב' אמירת התור' המזהרת לכל איש ואיש המתחדש בכל הדורות ולואי שיוכלו עמוד. ועוד שם במדרש (תנחומא פ' אמור) אמור ואמרת כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר אינו אלא לדרוש, באמירה ראשונ' אמר לו לנפש לא יטמא בעמיו באמירה שניה וכו'. ואם יבא מת מצוה לידך הטמא לו שבעולם הזה אתם מטמאים במת מצוה אבל לעולם הבא אין אתם מטמאים שאין מיתה לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח ונומר. והנה פשט המאמר הוא מבואר שהיו שתי אמירות לשני עניינים הפכיים שיכלכל במאמר ההוא הראשון על איסור הטומאה והשני על התנאי שהטיל על האיסור והוא בהיות המת בעמיו הא אם אינו בעמיו מצוה להטפל בו וזה עקר לענין הדין. אמנם יש בכלל דבריהם כי באמירה ראשונה שהית' במחשבת בריאתו כמו שאמרנו היתה לנפש לא יטמא בעמיו כי לא היתה הכונה רק אל היותו נקי ופרוש מכל טומאות העולם ודבק בשלמותן. אמנם באמירה שנייה נאמר לו כי על עסקי מת מצוה והיא יצר הרע שמצוה להמיתו כמו שאמרו (גיטיו נ"ז:) וזאת התורה אדם כי ימות באהל ודוד אמר (תלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי וחז"ל אמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) אם ימות יחיה שודאי כבר יצטרך להטמא בשבילו שא"א ליותר שלם שבמין האנושי שלא לחטא בעון אחר אמנם שזה יהי' בעה"ז אבל בימות המשיח שלא ימצא יצר הרע כמ"ש (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך וגומר ואמרו (שבת קנ"א:) ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח כלומר שלא יהי' בהם חפץ אל החטא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (דברים שם) כי אז תבטל הטומאה לגמרי ולא יהי' עוד לנפשם מות ומשכלת: הנה מכל זה נתבאר יחס עולם המלאכים ודמיונו עם כלל הכהנים משרתי בית אלהינו כמו שהנחנו. ואולם להשלים קדושתם המחוייבת לפי עבודתם ומעלת מערכתם סמך לזה הרחקת הבעלי מומין והטמאים כי אין ראוי להיות ביושבים ראשונ' לפניו יתע' לא עיף ולא כושל ולא בלתי טהור. ואמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו ונתן הטעם ואמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וגומר. כלומר הטעם הוא נרא' ומפורסם מעצמו שלא יתכן שבעלי מומין כאלו יראו לפניו בעבודתו וכמוהו רבים בפרשה שקדמה אביו ואמו קלל (ויקרא כ׳:ט׳) ערות אביו גלה (שם) וחבריהם כמו שבארנו שם. ואחר שזכר כל המומים הראשיים עור או פסח או חרום או שרוע ואשר יהי' בו שבר רגל וגו' או גבן או דק וגו'. זכר שאר המומין מהטעם עצמו ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה' מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. והנה היה סוג הכיעור מבואר אם מצד מה שימצא בבעל מום מהדופי והמיאוס החיצוני מהתיצב במקום גדולים כל שכן לפני אדון האדונים ואלהי האלהים. אם למה שחוייב מצורך שלמות הגוף ותוכן בנינו וגמר איבריו וחושיו וכחותיו לשלמות הנפש השורה עליו. משל למרגלית הצריכה משבצת הכסף או הזהב וזולתם כדי שיסודרו ממנה הפעולות המסוגלות בה כי זהו התועלת הראשון אשר כתבנו בפרשת מילה מהסרת הערלה לפי שהוא כעין מום מותרי באדם וכל שכן שצריך להשמר זה הענין באנשי קדש העומדים בין ה' ובין העם להשפיע על ידם הטוב העליון. *אמנם וכו' דעת החוקר הוא כי כמו שלא יגונה האדם בעבור כעור גופו, אם היא לו מלידה ומבטן, כי אם בהיותו הוא בעצמו הסיבה לכעורו זה, ד"מ אם יתן לנשים חילו ועי"ז משמן בשרו ירזה ולא תואר לו ולא הדר, או אם יהי' איש ריב ומדון לכל רעיו, עד כי ינצו תמיד עמו ויכוהו הכה ופצוע, עד כי יהי' מאיש משחת מראהו: כן לא יגונה האדם בעבור מדותיו המכוערות כ"א בהיותו הוא בעצמו המסבב אותן או בעבור שהיה בידו להסיר המדות האלה מעליו ולא הסירן אבל לא אם הן דבוקות ואחוזות בו בטבעו ד"מ בעבור רפיון וחולשות גופו, כמו שלא יגנה איש יראת החלש מיד חזק ממנ', או מורך לב הנשים ושאר רפי ידים בטבעם, ועפ"י דברי החוקר האלה יאמר הרב ז"ל, כי אף שהכהנים בעלי מום הורחקו מעבודת הקדש יען כי גם לאיש שחסר' לו רק שלימות גופנית, לא נאוה להיות מליץ בין ה' ובין העם, בכל זאת אחרי שרוב מומי האדם הם בו מלידה ומבטן, או באים לו אח"כ רק שלא ברצונו ולאונסו ע"י מקרה ואסון, הותר להם לאכול בקדשים וזה שאה"כ תחילה דרך חמלה וחנינה "לחם אלקיו וכו' יאכל ואח"כ "אך אל הפרוכת לא יבוא וכו' ולא יחלל וכו'".אמנם למה שכבר יהיו רוב המומין האלו באנשים לאונסם או כי יולדו עמהם מהתחלתם וכבר כתב החכם בפרק י' מהג' מהמדות זה לשונו. כאשר הם מכוערים לא יגער בהם א' כי אשר הם להתרשלות ורפיון וכן גם כן אצל החולשא והכיעור ורוע התמונה כי אמנם אין אחד מואס לאשר הוא בטבע או בחולי או מנגע אבל יחוננו ואשר הוא משתיית יין או מדברים נעשים יושר כל אדם ימאסהו הדברים אשר הם כעורי הגוף והם בידינו הם נמאסים ואשר אינם לא ע"כ. לזה פנה אליהם בעין החמלה ואמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי וגומר. ואחר שהבדיל והרחיק הראויים להרחיק מצד מומם הבדיל עוד והרחיק הראויים מצד טומאה הן שתהי' מצד עצמן או מדבר מחוץ ואמר דבר אל אהדן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגומר. אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדשו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה וגומר. ותן לבך איך סדר הטומאות הראויות להמצא בהם לפי מה שהונח מקדושתם הנזכר להוציאם ממה שכתב החכם שהדברים שהם במענה הגוף והם בידינו וכו' שהם נמאסים. והנה אם היה שיטמאו בשום טומאה שהיו יכולים ליזהר ממנה כבר ראוי לגעור בהם על כך כי כל מה שיכול ליזהר ממנו ולא נזהר הרי הוא רצוני. ואמר החכם בתחלת הפרק ההוא לא יהיו רעות הנפש לבד רצוניות אבל גם כן קצת מהגשמיות והם אשר נגער בהם אשר הם מכוערים וכו' כדלעיל. והנה לזה זכר באנשים הקדושים האלה טומאות שלא תשלוט עליהם גערה אמר איש איש מזרע אהרן הכהן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל והרי הם טומאות הכרחיות מצד טבע או חולי ואף ע"פ שבזיבה אמרו (יומא י"ח.) ארחיה דמיכלא יתיר' לאיתויי לידי זיבה לא בכל שעתא מתרחיש הכי ועל כל פנים לא תהי' הגערה חזקה כמו שלא נגער בסובלי הקדחת למה שיצאו משיטתן בהנהגת הבריאות, גם הנוגע בכל טמא נפש כי אין אדם ניצול מליגע ברוב האנשים הטמאים בנפש אדם או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע לאונסו שלא כיון לכך או שהיה בשעת תשמיש הכרחי וכן אמר או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו כי לא באנשים הפחותי' המתעסקי' בטומאות השרצים דבר הכתוב רק במי שיטמא במה שהותר או חוייב אליו להטמא בו כגון שהוכרח להמית את השרץ וליגע בנבלתו להציל עצמו או זולתו או אם יגע באדם שיטמא בשרץ עצמו או בשאר הטומאות ההכרחיות או הבאות באונס כי מעתה אין עליהם אשם על טומאותם ואינן צריכין להביא עליה כפרה רק שיטמאו עד העביר טומאתן מהם כל אחד לפי טומאתו ואחר יוכשרו. והזהירם עוד מהנבלה והטרפ' מהעוף לפי שהותרה מכללה במליקה. והזכיר' הכא מפני שהיא מטמא בגדים בבית הבליעה הצריכים גם כן שמור בטומאתה. והנה זכר בשני העניינים האלה זירוז הדורות הבאים במומין איש מזרעך לדורותם ובטומאה אמור אליהם לדורותם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם איש איש מזרע אהרן והוא צרוע וגומר לפי שהכהנים שהיו באותו הדור היו מועטים וממה שיאמן בבני אהרן ובניהם ובני בניהם הנמצאי' בימים ההם לא היה בהם בעל מום ולא זב ומצורע שכלם היו תמימים וטהורים. וכדי שתזכר מעלת הכהונ' אצל שאר העם צוה בעונש מיתה שלא יאכל מלחם הקדשים כי לחמם הוא ואפי' יהי' הישראל תושב כהן ושכיר. אבל העבד או יליד בית הם יאכלו בלחמו כי כספו הוא. ולא עוד אלא שאפי' בתו של כהן כי תהי' לאיש זר לא תאכל אמנם בשובה אל בית אביה כנעוריה רצוני בלי זרע מהישראל כלל תשוב ללחום מלחם אביה ואם יחטא איש מישראל בזה חייב לשלם אל הקדש ולהוסיף חמישיתו עליו. ואמר והשיאו אותם עון אשמה וגומר. לומר שאם הישראלים יאכלו מקדשי הכהנים כבר ישיאו הכהנים עליהם עון אשמה באכלם את קדשיהם כי אני ה' מקדשם לכהנים ואשר נא הזהרו בשמירת קדושתם זאת כבר ינרמו להם הכהנים עון אשמה תחת הביא עליהם סליחה וכפרה כמו שישיא האב עון אשר חטא על הבן אשר לא נזהר בכבודו ובמוראו והנה עם זה הפירוש יהי' אותם כפשוטו. ואחר שגמר קדושת הכהנים הקרבים להקריב את אשי ה' סמך מעלת הקרבנות וכשרותם וצוה שכל מה שיקרבו לפניו יתברך אפילו שלא יבואו בתורת חובה רק בתורת נדר או נדבה הן שיקדם הנדר או הנדבה אל המעש' עד שכבר יהי' בזה צד חובה או שהנדבה והקרבן יבאו כא' בכלם צריך שיהי' הקרבן זכר תמים לרצון ולא יהי' בו שום אחד מהמומין אשר זכר עורת או שבור או חרוץ וגו'. אמנם שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעש' אותו להיות דמיו לבדק הבית ולנדר כלומר למזבח לא ירצה. ומעוך וכתות וגו'. אצ"ל שהוא פסול לקרבן אלא שאסור לעשות בארצכם. ונתן הטעם בסוף כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם כמו שאמר הנביא (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך וגו'. ואחרי כן דבר בהכשר הקרבן מצד הזמן ואמר שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו' ובמדרש (תנחומא שם) משל למלך שנכנס במדינה והוציא כרוז מלפניו כל אכסניא הבא לכאן לא יראו לפני אלא א"כ יראו פני המטרונא תחלה וכו'. והוא ופירושו נכתבו בפ' שמיני שער נ"ט. ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו כי אע"פ שהוטל איסורו על הכל מ"מ רוב המצויין אצל שחיטת הפרים האלים והכבשים והטלאים כהנים הם לצורך הקרבנות ולזה זרזם כי ביום שנשחטה האם לא יוכלו לשחוט הבן או איפכא והרב המורה (ח"ג פ' מ"ח) כתב הטעם כדי שלא ישחטו זה בפני זה משום צער ב"ח כי הם מרגישים בזה כמין האדם ואחר שהזהיר על הכשר הקרבנות והכשר זמן שחיטתן והקרבתן. הזהיר על הכשר זמן אכילתם ואמר וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום זבחכם וגו'. ואולי כי להשלים הענין נזכר דין זבח התודה בזה במקום אשר נזכרו כל דיני שאר הקרבנות כמו שכתב דין זבח השלמים בתחלת פ' קדושים לסבה שנזכר' שם. ועל הכל אמר ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם וגו'. והכונה כי בהיות זאת הקדוש' הנזכרת מתחל' ועד עתה בכהנים בכלל ובכהן גדול בפרט ובזרעם אחריהם מאזהרת המומים והטומאות גם בהכשר הנקרבים מכל הצדדים הנזכרים יהיה שם שמים מתקדש בתוכם כשם שמקדישין אותו בשמי מרום רצוני שמלאכי השרת מקלסין אותו וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיהו ו׳:ג׳) כמו שזכרנו ראשונ' והכהנים לעומתם משבחים ומקלסין בקדוש' ובטהר' במדרגת הממשל' המלאכיית למעלה. אמנם כללות האומ' הנבחרת אשר זכרנו ראשונ' שנטלו שתי עטרות כמו שנתבאר כבר יהיו דוגמת עולם הגלגלים הקרוב אל עולם המלאכים והרצוף אליו אשר חומרו הזך לא יסבול פחיתות החומר ולא העדרו כמו שהם לא יסבלו' בהישרות האלהיות כאשר זכרנו. והנה כמו שתנועות הגלגלים יהיו על פי מניעיהם כי רוח החיה באופנים ולא יסבו בלכתם (יחזקאל א׳:כ׳) כן הוקבעו הכהנים הלויים אשר הם במדרגת המלאכים ללמד לישראל תורה ומצות שנאמר (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב. ואמר (שם כ"א) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וגו'. וכבר נצטוו שלא לסור מדבריהם כלל כנאמר (שם י"ז) ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי ה' התורה אשר יירוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והנה עם זה כבר היו ישראל בכלל מי שנאמר עליהם (תלים ק"ג) ברכו יי' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו והם במדרגתם ממש בענין הקיום והנצחיות כמי שאמרנו. ואל זה אמר הכתוב אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג׳:ו׳) ועוד אמר כי אעשה כלה ונו' (ירמיהו ל׳:י״א). לומר כל העכו"ם הם בכלל המדרג' התחתונ' השקוע' בהפסד החומר והפסדו לעד ככל שאר הנמצאות החומריות אמנם בני ישראל לא כאלה חלקם רק כנמצאים העליונים שאינם מקבלים אפיסה והעדר וזה עצמו העיד עליו בלעם הרשע באומרו (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כתרגומו של אנקלוס ובעממיא לא יתדנון גמיר'. וכבר ביאר הנביא הדמיון הזה בעינו באומרו כי כאשר השמים החדשים והארץ החדש' אשר אני עושה עומדים לפני וגו' (ישעיהו ס״ו:כ״ב) אלא שהפליא עוד הפלא ופלא לומר שלא על השמים והארץ הראשונים הוא אומר רק על אותה שזכר תחלה באותה פרשה כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנ' הראשונות וגו' ולזה אמר דרך מליצת ההפלג' שאם ישוער שאותם החדשים יהיו יותר קיימים וחזקים מהישנים שנבראו זה כמה אלפי שנים כן גם הם עתידין להתתדש ולהתקיים לפניו שמם וזרעם כמותם, והנכון שיאמר שאם נמשלו לשמים ולארץ יהיה מצד הוייתם וחדושן תמיד לפני לא מצד מה שישוער בהם שום הפסד וכליון כמו שיחוייב מהגזר' האומרת כל הווה נפסד ועל זה הדמיון עצמו אמר ירמיהו כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וככבים לאור לילה וגו'. אם ימושו החוקים האלה מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים (ירמיהו ל״א:ל״ו) וכבר נתבאר על פי התורה האלהית שהעולם כלו יתנהג ע"פ מעשה האומה הזאת הנבחרת אם לטוב אם למוטב כמו שיתנהג על פי תנועות השמים כמו שנתרעמו האפיקורסים על זה נאמר (דברים י״א:ט״ז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'. מה כתיב אחריו וחרה אף ה' וגו'. ואלו ארצכם ואדמתכם לא נאמר. ואין ספק שהדבר כן. ועל זה נאמר בסוף הפרשה ההיא למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ. ירצה שמדרגת ישראל על האדמה אשר יהיו עליה תהיה כמדרגת השמים על הארץ כי כמו שהשמים בתנועותיהם הם המחדשים כל הימים והזמנים וכל העניינים הילודים בהם על הארץ כן ישראל בפעולותיהן הן המחדשים כל אשר סודר מהטוב והרע על כל העולם בכללו. וזה נתבאר אמתתו מכל מה שעבר עד הנה מהמלכיות ומהנבואות המיעדות העתידות. והנה על היות זאת האומה הנבחרת התחל' וסבה לכל טוב העולם בכלל אמר המשורר (תלים קי"ז) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים וגו'. ירצה כי להיות חסדו גובר עלינו נמשך לכם מה שנמשך ממנו ואין עול ומשוא פנים במה שיהיה הדבר כן כי אמת ה' לעולם ומעשהו אמת ודינו אמת. כי כן יחיייב מטבע ההשגח' האלהית להיות השפע המושפע אל התחתונים באמצעות העליונים מהם מעלה רוחנית וכן כל מה שיגיע מהטוב והרע אל העכו"ם הוא בהשקפ' שיאות להם לפי מעשיהם של ישראל פעם להכניעם תחתם ופעם להגביהם עליהם עד שיתקיים סוף הנבואות שזכרנו כי אעשה כלה וגו'. הנה מכל זה נתבאר היות באומה עצמה דוגמת הג' ממשלות העליונות והקדושות בהסכמת אלו השתי פרשיות הראשונ' במעלת האומה בכלל' ומדרגתם על האומות עכו"ם כי עליה נטלו השתי עטרות כמ"ש. וזאת שנית בב' מעלות הכהנים אשר בהם היו גבוה מעל גבוה ממלכת מלכים וה' בראשם ומפני שהאיש האלהי הקדוש אב הכהונ' לבוש הבדים ידמה לעליון ונורא קדוש הוא דלבושי' כתלג חיור השוכן בשמי קדשו ומשם ישקיף ברצון טוב לכפר על קדושיו לזה אמר בפ' ואתה תצוה (ש"ר פ' ל"ח) אמר חנינא יבא קדוש ויכנס לקדוש ויקריב לפני קדוש ויכפר על קדושים. יבוא קדוש זה אהרן שנאמר (תלים ק"ו) לאהרן קדוש ה'. ויכנס לקדוש זה ב"ה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מקדש אדני כוננו ידיך, ויקריב לפני קדוש זה הקב"ה שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) כי קדוש אני ה'. ויכפר על קדושים זה ישראל שנאמר (שם) קדושים תהיו כי קדוש אני ה': כי כמו שהקדוש העליון נכנס לבית המקדש של מעלה להתמלא רחמים לכפר על קדושיו כן הקדוש אשר בארץ נכנס לבית המקדש של מטה המכוון כננדו להזדווג בקדושתו ע"י קרבנותיו וסדר עבודתו ויכפר על שתי כתות של קדושים זו למעלה מזו אשר כללם באומרו קדושים תהיו כי הכל בכלל ישראל עם שעל הכהנים נאמר קדושים יהיו לאלהיהם. והנה הוא מכפר על כלם ביום ההוא המיוחד דכתיב (שם ט"ז) וכפר הכהן אשר משח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אתת בשנה וגו'. כמה נפלאים מאמרים אלו שמיחסין אל הכהן הגדול אשר יהיה בכל זמן הכפר' מהמקדש והאהל והמזבח והכהנים והעם כאלו הוא ממש אדון הסליחות ובעל הכפרות העליון ית' שמו וכמו שנאמר פעמים הרבה (שם) וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ואם שאלה נדרשים (יומא ל"ו.) לענין הוידויים הרי נאמר (ויקרא שם) וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה וגו'. וזולת זה יש ממה שנתבאר כוונתו. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק:
שאל רבBookmarkShareCopy

תורת העולה

אמנם שמע והיה אם שמוע מורים על שני מדריגות האחרים, שמע מורה על עניין הגלגלים כמו שנאמר ודברת בם בשבתך ובקומך ודרשו ז”ל (ברכות י ב) בזמן שכיבה והקמה שהוא שחרית וערבית על ידי תנועות הגלגל, והיה נגד עניין שכלים הנבדלים שנאמר בה (דברים יא טז) השמרו לכם וגו' ועבדתם אלקים אחרים והם השכלים הנבדלים הנקראים אלקים אחרים.
שאל רבBookmarkShareCopy