וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃
עקידת יצחק
והנה להיות התפלה היא העבוד' הלביית והמגעת תועלת הקרבנות וטוב תכליתם הנפלא על האופן שאמרנו ראיתי לסמוך אחר שער הקרבנות שער התפלות ולתלותם במאמר זאת תורת העולה. כי התפלה ודאי היא העבוד' העולה על הלב וכמו שאמרו (בי"מ מח"ד ח"ג הובא בל' היינו דאמרי אנשי) תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ואמר רז"ל (תענית ב'.) אי זו היא העבוד' שבלב זו תפלה והוא מה שיצדק עליו על מוקדה על המזבח וגו' ואש המזבח תוקד בו כי דברי התפלה צריכין חמום והמתפלל בכוונה גמרה אש מפיו תאכל וגחלים בערו ממנו והמזבח עצמו שהוא הלב מתלהב ועולה עמהם. ובמדרש (ויקרא רבות פ"ז) אמר רבי פנחס אש המזבח תוקד עליו אין כתוב כאן אלא תוקד בו המזבח היה מוקד כאש: ולי מה יקרו דבריהם אלו אל זה הענין המכוון. ותחל' אומר שהראוי לדקדק ולהקשות בענין התפלה כי אחר שהתפלות הם בקשת הצרכים כמשאז"ל (ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך ישאל צרכיו והיו הצרכים ההם ענינים זמניים כי הם הנדרשים ומבוקשים דרך בקשה ותפלה כמו שהענינים האמתיים נדרשים ומושגים בהשתדלות כמ"ש רז"ל (שבת י'.) על המתפללים מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה אם כן למה תהיה התפלה אחת מהמצות כמו שחשבוה כל המחברים ז"ל אמרו (רמב"ם ה' תפלה פ"א) מצות עשה להתפלל בכל יום דכתיב (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה' אלהיכם ונאמר (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה הנה הראוי הוא שתבא המצוה די שום אינש לא יבעא בעו מזולתו יתעלה כמו שאמר בקרבנות (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אבל על המשובחים שבקרבנות לא נאמר רק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' יקריב אותו לרצונו לפני ה' (ויקרא א׳:ב׳). ויהיה הענין בתפלות ראוי שיהיה על זה האופן והוא שאם יצטרך אדם דבר שלא יבקש אותו כי אם ממנו ית'. אבל אם לא ירצה לבקש אותו ולהתפלל עליו יהיה הרשות בידו ולא עוד אלא שאמרו (ספרי בהעלותך פ' וכי תבואו) על כל צרה שלא תבא על הצבור מצוה להתפלל ולגזור אותם תעניות בכל חומרותיהם שנאמר (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. כי מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אם יש להם צער או צורך יבקשו עליו רחמים אם ירצו ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו. אמנם הראוי שיודע בזה הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות וזה כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות הטובים הנמשכים מהם לא אל עצמותם ממש ועל הדרכים שאמרנו. כן הוא ענין התפלה שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון ואי אפשר זולת זה וכשתתבונן בדבר שזה תוארו תמצא שהוא אילן גדול ששרשיו מרובים וגדולים וזרועותיו מסתעפים לכמה ענפים ומוציאים סנסנים ופארות ועושין פירות ופירי פירות. כי הוא מבואר כי אילנא דידן רבא ותקיף עקר נופו הוא בלב וכמו שאמר אי זו עבודה שבלב זו תפלה כנזכר. ברם עקר שרשוהי הם שלש פינות עצומות אשר עליהם נבנתה האמונ' האלהית. כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא ושהוא יכול לעשות בקשתו וכי הוא משגיח ורוצה בטוב מבוקשיו והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר שאם לא כן מי יתפלל לו. וראה כי הקדימם משה אדוננו עליו השלום באומרו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדוני יהוה אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' אשר מי אל וגו' אעברה נא ואראה וגו' והענין מבואר. והנה מהשרשים האלו יצאו כמה ענפים נפלאים בשלמות האדם ומעלותיו כל אחת מהם כפי עניינו כי משרש אמתת המציאות יצא צפע ההשכל בו יתעלה ובמעשיו: ומשרש היכולת יצא ענף היראה והעבודה. ומשרש ההשגח' והרצון יצאו פארות האהבה האלהית והענוה. והנה מהענף הראשון הנצו רמוני הטהרה והקדושה בהצנע לכת. ומהענף השני הבשילו אשכלות ענבי הזהירות לסור מרע ומעלת התשובה. ומהענף השלישי כפתורי המהירות ופרחי הזריזות בשלמות כל מעשה ישר וטוב. והפרי המשובח והמעולה העולה מהכל הוא לחם הדבוק האלה אשר יאכל האדם אותו וחי לעולם. ועתה ראה איך תאר ירמיהו הנביא זה הענין הנפלא בתואר הזה עצמו עד שאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו י״ז:ח׳). כי הנה הוא דמה טוב הבטחון אשר מציאותו הכרחי אל עקר התפלה לעץ שתול על מים אשר מזה חוייב לשלח לו פארות וענפים רבים הנה והנה וזה יתחייב לפי שעל יובל טוב האמונה ישלח שרשיו בהכרח. ומזה ימשך כי בעודו בעו"הז לא יראה כי יבא חום המיבש והמפסיד רעננות השלמיות כלם למיניהם גם בשנת בצורת והוא חסרון קצת הדברים ומציאות התלאות לא ידאג כי פרחי שושניו מחזיקות את לבו בטובות האמתיות ולא ידאג על המדומות הזמניות. ובכל זה לא ימיש מעשות פרי מתוק ומשובח אשר הוא תכלית הכל והוא הדבוק האלהי וההנאה מזיו כבודו כמו שאמרנו. והנה הענין הוא גדול מאד ורחב ידים אלא שיספיק זה לפי הכוונה והפתח פתוח לכל יבא למלאות אותו ולהרחיבו במגילת ספר כתוב עליו בכל לבבו ובכל נפשו. והנה א"כ כשיתפלל האדם אל אלהיו הנה האילן הזה הנפלא הלא הוא שתול לפניו ויך שרשיו בלבו ראשונה ומלבלבין מהן הצאצאים והצפיעים והנצו הרמונים והפרחים ולא ימיש מעשות פרי הדבוק האלהי ואהבתו וזהו עקר התפלה שהאדם ראוי להתפלל לפני אלהיו כי על כן אמרו (ברכות ל"ב:) כי החסידים הראשונים שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת וכן ג' פעמים ביום ולפי שהמון העם אינם בקיאין בכל אלו הענינים הקדימו מתקני תפלות ענין פסוקי דזמרא וקריאת שמע וברכותיה אל סדר התפלה לפי שאלו הענינים עם פרשת שמע וחברותיה עם דברי חז"ל המתוקנים להם הם הענינים השרשיים לאילן והענפים המחוייבים אליהם שהם כוונות הכרחיות כמו שאמרנו. וזהו טעם אומרם ז"ל במדרש (לפנינו ליתא) מהו שיקרא אדם את שמע ולא ישמיע לאזנו כך שנו חכמים הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. וזה שהקריאה הזאת היא בהפך ענין התפלה כי התפלה הוא הדבור עם אלהיו לכן אינו צריך רק שיוציא הדברים מפיו לבד וישמע אל ויענם כי הוא השומע הדברים שבלב ואמרו ז"ל (ברכות כ"ד:) כל המגביה קולו בתפלתו הרי הוא מקטני אמנה. ועוד אמרו (שם) הרי הוא מנביאי הבעל שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ח) ויקראו בקול גדול והוא מה שלמדנו מחנה שנאמר (שמואל א א׳:י״ג) רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. האמנה כי מפני שהיתה השעה אחרי האוכל ואינה כשרה להתפלל הוא חשב שלא באת לשם רק לדבר אליו ולבקש ממנו לדרוש את ה' על אודותיה כמו שאמר הכתוב (שם) ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה ותדר נדר ותאמר ה' וגוי והוא מה שאמר בסוף (שם) ויהי כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה וחנה היא מדברת וגו'. ויאמר כי מצד היות השעה בלתי הגונה לתפלה לפי מחשבתו היה הוא שומר את פיה לראות מה תדבר לו כמשפט הנשים הצובאות שם פתח אהל מועד וכיון שלא יצאו דבריה באופן שישמעו אליו חשבה לשכורה וכי מטרדת היין שבסעודתה היתה מטורפת עד שהשיבה בחכמתה כי לא כאשר חשב אבל שדבריה היו עם מי שדי לו בזה מהדבור והיא אומרה (שם) לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' הודיעהו כי מצד היות דבורה עם האל יתעל' תספיק שפיכת הנפש לבד ומה שחשב שעת שכרות היא אינו כן כי היא באה שם ביום צום ועינוי נפשה. סוף דבר אין מענין התפלה להשמיע לאזני האנשים כי צורך המתפלל הוא נשמע לאזניו יתברך וכמו שאמר (בראשית כ"א) כי שמע י"י אל קול הנער באשר הוא שם כי הצער אשר הוא שם בו הוא קולו הנשמע לאזניו כי ידע את מכאוביו. אמנם המאמרים המורים המלמדים אותנו דעה בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים הנה אנו צריכים להשמיעם לאזננו כמ"ש (דברים ו׳:ד׳-ה׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו' כי הוא המדבר לעצמו בכל פרשה זו בשם אלהיו ולכן צריך שיהי' הדבור באופן היותר מועיל והיותר מהנה לקבל עול מלכות שמים שלמה בהבנת כל הענינים האלהיים ההם. ומה גם עתה אם יעל' על לבו בתורת תחבולת הזכרון כל המצות הרמוזות בפרשה ההיא כמו שאמר (שם) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו'. כמו שיבא שם במקומו שער צ' ב"ה. שהוא ענין נכון מאד. אמנם יש עוד כונה נפלאה באותו תקון בה ימצאו יתדות חזקות ונאמנות סומכות ומעמידות אמתות האמונה שרשיה וענפיה במה שנמצא בראשי פרקיה כמו שכוונוהו מסדרי התפלות ענינים נחמדים מחזיקים הברית ומקיימים האהבה השלמה אשר עליה נאמר (שם) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך באופן היותר חזק שאיפשר כפי מה שנתפרסם מדברי כל הנביאים פה א' היות בינותינו בינינו ובינו יתברך יחס אהבה וחברה זווגית כמו שאמר (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם (שמות ל״א:י״ג) אני י"י מקדשכם קדושין ממש. וכבר היו הנשואין בכתובה ותנאים כמו שכתבנו בפרשת המשכן שער מ"ח כי היא האהבה היותר עצוה שאיפשר כמו שאמר (שמואל ב א׳:כ״ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. והנה באמת לפי זה צריך שימצאו בינינו ובינו יתברך שבעה דברים ראשיים שבהם ישתלם זה הקשר הזיווגי. קשר אמיץ אשר לא ינתק:
עקידת יצחק
הנה שבתחלה בירר מציאות הענין בשהאל יתעלה משתבח בישראל ונתן הטעם מהכתובים עצמן שהיינו עליהם כי הם עשו אותו חטיבה אחת בעולם במה שקבלו ממנו יתעלה מה שגלה את אזנם עליו באומרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד שהודו והמליכו אלהותו בכל ארבעה ענינים הכתובים בפסוק והוא ית' עשה אותם חטיבה בעבור זה למען עשה כאשר אמר דוד אליו ובקש מלפניו באומרו ומי כעמך ישראל גוי אחד בהעלותם בד' הענינים הנזכרים בכתוב ההוא כנגדם כמו שכתבנו. אמנם אחר שנתבאר שהוא יתעל' מניח תפלין בוא ואראך קשר תפלין של מטה עם תפלין של מעלה וקשר שניהם עם החטיבות האלו הנזכרות כאן על הדרך הזה אשר ביארנו. והוא כי כנגד מה שנאמר כאן את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגומר. יש בתפילין שלנו פרשת שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד וגומר ובתפלין מארי עלמא כתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד דוגמת מה שנאמר בפסוק ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר והתיחדות הארבעה ענינים הוא מבואר ממה שאמרנו. וכנגד מה שאמר הנה ללכת בדרכיו יש בתפלין שלנו פרשת והיה כי' יביאך (שמות י״ג:ט״ו) שכל עקרה על מצות פדיון בכורות וזביחתם חלף מה שהרג כל בכור בארץ מצרים כמו שחתם בה והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד וגומר ויהרוג יי' כל בכור על כן אני זובח ליי' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה והיה לאות על ידכה וגומר (שם). וזו היא באמת ההליכה בדרכיו ממש כי כמו שהוא הרג כל בכורות מצרים להושיענו מידם ואת בכורנו הציל כן ראוי שנזדרז לעשות כמוהו להפריש הבכורות ולעשות בהם את אשר יצוה אם לזבוח ואם לפדות. ולפי שכוונת הריגת הבכורות היתה לישועתנו וגאולת נפשנו יש בתפלין מארי עלמא כנגדה אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' וגומר (דברים ל״ג:כ״ט). גם או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגומר (שם ד') וכמו שנאמר על עקר הענין ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור וגומר (שמות י״ב:י״ב) דוגמת מה שנאמר בפסוק ויי' האמירך ולשמור את כל מצותיו על הדרך שביארנוהו כי מטעם שהיינו שם שומרי מצותיו בדם פסח ודם מילה זכינו אל כל הכבוד ההוא כמו שבא בקבלה (יחזקאל ט״ז:ו׳) ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי. וכנגד מה שנאמר הנה לשמור חקיו מצותיו ומשפטיו יש בתפלין שלנו פרשת קדש שעקרה לזכור עבודת הפסח כמו שאמר ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה וחתם ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות י״ב:כ״ה) ומן המבואר שקרבן הפסח כלהו איתנהו ביה חקים ומצות ומשפטים כמו שנתבאר יפה במקומו שער ל"ח עיין עליו ולכך היא מכוונת יפה. ובתפלין הקב"ה בא כנגדה ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת כמו שפירשנום מתאימים ומסכימים שלש כנגד שלש יפה יפה והיא עצמה אשר תעמוד שלישית בפסוק ויי' האמירך כמין חומר. וכנגד מה שנאמר הנה ולשמוע בקולו יש בתפלין שלנו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה וגומר ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' (דברים י״א:י״ג) ובתפלין הקדוש ברוך הוא כנגדה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו וגומר. כי בשמיעת המצות הוא קרוב אלינו ומשלים כל מאויינו כמו שאמרנו. גם ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגומר כי כל זה מכלל השמיעה וקבל שכר ובא כנגדו בפסוק ויי' האמירך ולהיות עם קדו וגומר שכבר ביארנו שאין קדושה גדולה מזו להיות נפרשין מכל העמים להתנהג על פי מצותיו אם להתיסר ואם לקבל שכר. והרי עלה הכל כהוגן ונתבארה יפה פרשה קטנה זו אשר היא גדולה בעניניה ולמדנו סוד הארבעה קשירות הבאות בד' פרשיות של תפלין שזכרנו כי הם באמת הטלת חבלי היראה ועבותות האהבה על ידינו ועל חלקת צוארינו באלו הד' ענינים שבהם יושלם עול מלכות שמים להעתיק אותנו מהפסד הדעות וקלקול המעשים ולהמשיכנו בהם אל הטוב והיושר האלהי ומן הידוע כי אשר לא יביא צוארו תחת העול המעולה הזה הוא האיש אשר לא יצלח ואשר תארוהו חז"ל קרקפתא דלא מנח תפלי ומנו אותו בכלל פושעי ישראל בגופן שגופן כלן ונשמתן נשרפת וכו' (ר"ה ט"ז:) אמנם הבאים בעול הם הנושעים. ואף שיזדמן לפעמים שינתק החבל ההוא או שיפסקו קצת מחוטיו לשעה כי אין איש אשר לא יחטא ראוי לזריז להתחזק ולחזור ולקשר אותו קשר אמיץ לא במהרה ינתק. כי על זה אמר על רב הונא יומא חד אפסיק' ליה רצועה תפלין ויתיב עלה ארבעין תעניתא כדאיתא במועד קטן (כ"ה.) ודאי פסיקת הרצוע' הוא משל נכבד וקרוב לצד פריקת עול מהמחוייב לו ולכיוצא בו לפי מעלתו אם בדעות או במעשה בדבר אחד מהרבה הנכללים בעול התפלין כמו שאמרנו ועל זה המשל עצמו אמר (סנהדרין ק"א.) שלא יחלוץ אדם תפליו בפני רבו כי הוא כנוי אל העזות והקל ראש כנגדו:
גן נעול
מצות (שמות כ, ב) "אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכן (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא אלהים בשמים ממעל" וגו' וכיוצא, המצַוים על ידיעת מציאות השם הנכבד והנורא. דע כי בכלל מצוה זו פרטים רבים ותבונות גדולות. היא כוללת שממציאותו ב"ה נתהוו כל המעשים מראשית ועד אחרית, שהוא עשה את השמים ואת הארץ וצבאותיהם מן האין והאפס המוחלט, כמבואר במעשה בראשית. שהוא ב"ה משַׁנה כל היצורים כחפצו, ועושה נפלאות בשמים ובארץ. ועל הוראה זו אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כי אז הראה כחו וגבורתו הבלתי בעל תכלית ועשה נפלאות למעלה מן הטבע. הוא ב"ה משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ ושופט בריותיו בכל עת. ועל הוראה זו אמר "והשבות אל לבבך כי יי' הוא אלהים". לא אמר "כי ה' אמת" וכיוצא במליצות המורות על מציאותו הנעלה והנשגב. ובאמרו "כי יי' הוא אלהים", מורה כי השם הנכבד והנורא המצוי האמתי, הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כלומר דיין ושופט בעליונים ובתחתונים, אין אחד מהם יוכל לעשות דבר זולתי אשר חפץ בו האלהים, והוא דיין ושופט על מעשיהם. שהוא ב"ה אלהי ישראל, מנהיגם למעלה מארחות הטבע הנהוג, כי הם עמו ונחלתו. וחייבים לשמור ולעשות חקים ומשפטים, שהן למעלה מדרכי הדעת הנטועים בטבע נפשות בני אדם, כמבואר למעלה (חדר ח' חלון ו'). ועל הוראה זו אמר "אנכי יי' אלהיך", לא אמר "אנכי ה'" סתם, אלא אני ה' אלהי כל הארץ ואני אלהיך בייחוד, כי הוצאתיך מארץ מצרים. ומעיקר הגדול הזה תלויים שמירת התורה והמצווֹת כולם. והוא קבלת עול מלכות שמים שהזכירו קדמונינו ז"ל (ברכות יג, ב). כי אנו חייבין לקבל אלהותו ומלכותו עלינו על דרך אחר ממה שמחויבין לקבל כל גויי הארץ. לפי שהוא אלהינו מנהיגנו על דרך אחר, ממה שהוא מנהיג זולתינו. ואין אנו יכולים לומר "בני איש אחד נחנו עם כל גויי הארץ, ומה נשתנינו מהם?". כי כבר קבלנו עלינו ברצוננו עול מלכותו, בהיותנו עבדים לפרעה במצרים. ועל הוראה זו אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", להזכירם כי שָׁם קבלו עליהם מלכותו ברצון. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (מכילתא, פרשת בשלח, בחודש, פרשה ו), משל למלך שנכנס במדינה, אמרו לו עבדיו 'גזור עליהם גזירות', אמר להם 'לאו. תחלה יקבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליהם גזירות. שאם מלכותי אינן מקבלים, גזרותי היאך מתקיימות?' כך אמר להם הקב"ה לישראל, 'אתם הם שקבלתם עליכם מלכותי בארץ מצרים?' אמרו 'הן'. [אמר הקב"ה] 'קבלתם עליכם מלכותי, קבלו עליכם גזרותי'. [עכ"ל] והוא מאמר נכבד מאד. פרשתיו בספרי "רוח חן".1חכמת שלמה, פרשה טו, פסקא א (עמ' 265) ופה בקצרה נלך. ולטעם זה יבוא ענין זה במספר המצווֹת. כי חדוש הוא שנתחדש במתן תורה שצוה על ישראל עול קבלת מלכות וסדר עבודתו. ומטעם זה חייבין ישראל על השתוף2מה שאין כן אומות העולם לא נצטוו באיסור השיתוף, כדעת רבינו (וכן רמ"א באו"ח סי' קנ"ו) ועל העבודה לצבאות ולשרים העליונים, אע"פי שיודו כי הוא ב"ה אלהי האלהים ואדוני האדונים כמבואר שם. ועוד ידיעות גדולות הנכללות במצוה זו. אבל כבר אמרתי שלא אפרש רק מקצת הדברים למשל ולדוגמא. והנה בכל אחד מן המדעות האלו יש פרטים רבים. הא', סוד האלהות הנשגב והמופלא ממחשבת הלב. ובעל הנפש היקרה ישכיל שכל טוב באמתת מציאות השם ב"ה, כדרך (דניאל ט, יג) "ולהשכיל באמתך". והם מחשבת הסגולה אנשי הרוח העומדים בסוד ה'. הב', לדעת בסוד המציאות הכולל העומד בכח השם, ואיך נשתלשלו הדברים, ואיך הם קשורים זה בזה. הג', להבין בסוד ההנהגה העליונה, בענין הידיעה וההשגחה בעליונים ובתחתונים. וכן [הד',] בסוד התיחד שמו הגדול על ישראל, ואופני ההנהגה עמהם, והתחבר הכבוד עמנו, ושכון הרוח העליון בקרב אנשי סגולתנו, וכדומה לזה. שהן ענינים צחים ובהירים מאד, שָׁרְשָׁם קבועה בדעת, וענפיהם יצאו בכח הבינה, ופרחם יעלה בכח השכל הטוב. והן ענינים אין קץ להם, לא ידעם בעל הנפש שדעתה חלושה ובינתה קצרה ושכלה מעט, אבל יוכל לדעת על דרך כלל המצוה הזאת. והוא שיש מצוי עליון נשגב מכל יצור. כי בראותו עולם בנוי למראה עיניו, ידע שהיה לו יוצר יְצָרוֹ. כי נטוע בשקול דעת כל אדם, שאין הדבר עושה את עצמו. ויצטרף עם זה אמונת הלב וקבלת האבות. וכן ידע כי הוא ב"ה שופט ודיין בעולמו. כדרך (דברים לד, ז-ח) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור וגו' בהנחל עליון גוים" וגו'. כי מפורסם בין כולם מה שקרה לדור המבול ולאנשי הפלגה, לסדום ולעמורה ולארץ מצרים, ומה שקרה מן הטוב לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל. וכדרך שבארנו למעלה (חדר ז' חלון י'). גם הוא קרוב לשקול הדעת להאמין, כי לא עזב השם את עולמו אחרי הבראו למקרים ולרצון בני אדם. וכן יקבל עול מלכותו עליו, בעבור שהוא מזרע המאמינים בה' מן האנשים שהוציא השם את אבותיהם מארץ מצרים. והנה הקטן והגדול שומרים המצוה הזאת, אבל כרחוק מזרח ממערב הם באופן הקיום והשמור. ולכן לא נכתבו הענינים האלו בתורה עם המצוה. אבל נכתבה המצוה כפשטה, וכפי שיוכל לסבלה הקטן שבקטנים, והניחה השרשים היקרים והענפים הרחבים היוצאים ממנה, סתומים וחתומים לבעלי האור. כל אחד יראה אור כפי כחו. וכפי כח נפשו חייב לראות באור הזורח לעיניו. ובאלה יבדלו בעלי הנפשות כולם. ואינו דומה אמונת הכורמים והיוגבים, לאמונת החכמים אנשי הלב; או אמונת החכמים, לאמונת הנביאים אשר עמדו בסוד ה', וראו במראה הנבואה התמונות הנפלאות והחזיונות הנוראות. ולפי שבעל הנפש היקרה חייב לשמור המצוה כפי כחו. ולא יתכן אם ידמה עצמו3ישוה את עצמו לזולתו שאין בו נפש יקרה כמוהו. לכן תמצא בנביאים שהבינו תכונת הנפשות הרבה,4כלומר הבינו הרבה בענין תכונת הנפשות שצוו לבעלי הנפשות היקרות המצווֹת שכתובין בתורה, שנצטוה בהן הקהל כולו, אבל הוסיפו בדבריהם רמזים ומליצות נאותות לנפשות שדברו כנגדן. ומזה המין אמר דוד לשלמה בנו (דהי"א כח, ט) "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין. אם תדרשנו ימצא לך, ואם תעזבנו יזניחך לעד". כמה יקרים המליצות האלו! וכל מליצה ומליצה מפסוק זה, כוללת ענין עמוק אין ראוי לצותו לכל אדם. האחד, "דע את אלהי אביך", וכולל כל המדובר למעלה. והנה השם הוא אלהי ישראל, ומכל ישראל בחר עוד בדוד ובזרעו אחריו. כמו שאומרים [בברכת הפטרה בקריאה לשבת] "מגן דוד". ורמזוהו קדמונינו ז"ל (פסחים קיז, ב). ולכן אמר "אלהי אביך", ולא אמר "דע את ה'" כלשון הכתוב בתורה. וכבר אמרנו כי השם ב"ה אע"פ שהוא מלך כל הגוים, נקרא בייחוד "אלהי ישראל", בעבור דבקות השגחתו בם להנהיגם למעלה מארחות הטבע הנהוג. ועל דרך זה נקרא עוד בייחוד "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", בעבור התחבר הכבוד עמהם וכרת עמם ברית, ועל דרך זה אמר "אלהי אביך". כי היתה השגחת השם דבקה בו בדרך נפלא, עד שכרת עמו ברית שימלוך הוא וזרעו אחריו לעולם. ולכן צוהו שבדרך הפלא הזה ידעהו ויאמין בו, ולא יתכן לצווֹת כן להמון בני אדם. השני "ועבדהו בלב שלם". ולא נכתב כן בתורה אבל "בכל לבבכם" (דברים יא, יג). ויש הבדל בין שתי המליצות הרבה. ומליצת "בלב שלם" נאותה לנפש שלמה. השלישי, "ובנפש חפצה". ובתורה נאמר "ובכל נפשכם". ויש הבדל ביניהן. ומליצת "בנפש חפצה" ראויה להאמר לשלמה, כי "לב שלם" מורה על היות כח השכל והבינה שבנפש הולכים הלוך בדרך ישרה להשכיל באמתו ולהבין דרכי ה', עד שנפשו משגת דרכי ה', וחפץ להשתוות אליהן. והיא סגולה נפלאה רמזנו עליה למעלה (חדר ח' חלון א'). ואין כן "בכל לבבכם" שהוא מורה שיקבל האדם דרכי ה', אע"פי שאין דרכי שכלו ובינתו משתוים להם. "ובנפש חפצה", מורה היות כל הכחות הנפשיות מתוקנות כפי ארחות החכמה, עד שקבל הלב טבע שני לחפוץ בדרכי החכמה, מבלי שיצטרך להתאמץ נגד טבע היצר. והיא סגולת חכמי-לב ובארנוהו ג"כ (חדר ח' חלון ג' ד') ואין כן "בכל נפשכם" הכתוב בתורה, שמוֹרה לבד שיעשה הכל כפי החכמה ושיתאמץ נגד יצרו. הרביעי, "כי כל לבבות דורש יי'". כלומר שוקל ורואה צאת הציורים מן הכח אל הפועל בלב. כמבואר למעלה (שם חלון ג'). החמישי, "וכל יצר מחשבות מבין". לא בלבד המחשבה. אבל גם יצר המחשבה, והיא נעלמת מבעל הנפש עצמו. ולכן אמר "מבין", ויתבאר בספר "מעין גנים". הששי, "אם תדרשנו ימצא לך". והוא העזר האלהי שדברנו ממנה למעלה (חדר ה' חלון ד'). השביעי, "ואם תעזבנו יזניחך לעד". כי אם אין האדם עושה את שלו תחלה, לא נעזר מן השם ב"ה, וגם זה בארנוהו (שם חלון ג'). וכן תמצא רזים ומליצות רבות בתורה ובספרי הנבואה, הכלולות במצוה זו ר"ל ידיעת וקבלת האלהות. ונכתבו כולם במשקל קדוש, שלא יזיקו לההמון חלושי הציורים הנכבדים, וקצרי השכל והבינה. ושיועילו לנפשות הזַכּוֹת, כל אחת ואחת כפי כחה ואורה. ומן המעט שדברנו על זה תקיש על הכונה כולה: