וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃
באר הגולה
והנה מתבאר כי הכבוד מן הנבראים נקרא 'מלבוש' של השם יתברך. אמנם הלבוש הוא נבדל מהלובש, וכך הכבוד מן הנמצאים כלם, הכבוד הזה הוא נבדל מאתו יתברך. רק שעל ידי* הנמצאים, שהם כבודו, נודע הוא יתברך. כמו שנראה כל אחד על ידי מלבוש לזולתו. אמנם הכבוד והפאר שיש לו מן ישראל, הוא גם כן תכשיט כבוד אל השם יתברך, ואינו כמו הכבוד משאר הנמצאים, רק הפרש יש, כי כמו החלוק שיש בין המלבוש ובין התפילין. כי המלבוש הוא כבודו של בעל המלבוש, והמלבוש נבדל מבעל המלבוש, אבל התפילין הם כבוד ופאר דבוק בו בעצמו, והם תכשיט שלו. שלכך נקרא "טוטפת", "ולטוטפת בין עיניכם" (דברים יא, יח), וכדתניא במסכת שבת (נז.) לא תצא אשה בטוטפת. ופירשו שם (שבת נז:) איזהו טוטפות, אמר רבי אבהו המקפת מאוזן לאוזן. הרי כי הטוטפות הם תכשיט על הראש, וכך פירש הרמב"ן ז"ל בפרשת בא.
דרוש
וזהו ענין שתי הלחם, שבאו עם כבשי עצרת, של חמץ (ויקרא כג, יז), מה שהרחיקה התורה בכל ההקרבות את החמץ, חוץ מבשתי הלחם בחג השבועות, ואף על גב שלא היו נקטרים ונקרבים לגבי מזבח, מכל מקום שם "קרבן" עליהם כשאר מנחות, ולמה אם כן באו של חמץ דוקא. אבל טעם הדבר הוא מפני כי החמץ הוא היצר הרע, הוא השאור שבעסה המעכב, אשר ראוי לאדם להרחיקו באמת כל עוד שיש בית מיחוש בעולם, אף בחשש רחוק מאוד שיבא על ידו לידי חטא. אמנם כאשר אין לחוש כלל, אין להרחיקו. לכך ציוה השם [יתברך] להקריב חמץ, שהוא היצר הרע, בעצרת, הוא יום מתן תורה, ולא זולתו, כי התורה איננה מניחתו לשלוט באדם, כדאמרינן בקידושין (ל:), תנו רבנן "ושמתם" (דברים יא, יח), סם תם, נמשלה התורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו. ואמר לו, בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך, ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה* תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת". ואם* אין אתם עוסקים בתורה, אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם) "לפתח חטאת רובץ". הרי כי גם אל בעל יצר רע התורה הפקר. ואם כחו של יצר הרע גדול, כחה של תורה יותר גדול, כאמור (ירמיה כג, כט) "הלא כה דברי כאש", שהתורה מבטלת כחו. ואם כן גם זה איננה* טענה ואמתלא כלל.
דרשת שבת הגדול
ולפיכך אמרו בפרק קמא דקידושין (ל:), תנו רבנן, "ושמתם" (דברים יא, יח), נמשלה התורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח רטיה על מכתו. ואמר לו, בני, כל זמן שהרטיה זו על גבי מכתך, אכול מה שנאתך, ושתה מה שנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלוא אם תיטיב שאת". ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם) "לפתח חטאת רובץ". ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך*, דכתיב (שם) "ואליך תשוקתו". ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר (שם) "ואתה תמשול בו", עד כאן.