לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ (ס)
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, תחילה יאמר כי ההמון החושב, כי בשם שלום תקרא רק ההסכמה וההתאחדות אשר תהיה בין בני אדם שהיו מריבים ומתקוטטים תחילה יחד, תועה בזה מאוד, כי לפי זה לא היה השלום מעלה אמיתית בעצמותו כי אם שוללת רק החסרון המוסרי הקדום, אחרי שלא יהיה לבני אדם למנה כי אם אחרי שעזבו תחילה אורח המוסר והמישרים ויהי ריב ומדון ביניהם, וכעין זה אמר החוקר גם בענין הבושה כי היא אינה מעלה אמיתית אחרי שלא יבוש האדם כי אם אחרי עשותו פעולה רעה, כמאה"כ "כבושת גנב" וכו' ויען כי הנערים הצעירים לימים הם עוד חמי הדם אשר בעבור זה הם נוטים יותר אל העזות ואל התאות הגופניות ועל נקלה יפלו ברשת החטא והעון כמ"ש הרב ז"ל שמדרכן לחיות חיי ההפעלות, ע"כ אם בכל זאת תכסם בושה ויחדלו על ידה מחטוא, ישובחו בזה יותר מאשר ישובחו האנשים שכבר באו בימים ונתקרר דמם, בהיות להם מידת הבושה [לדעתי כוון החוקר פה רק על אותה הבושה הנולדת באדם רק אם ידע ויכיר בנפשו שעשה עול או שאר פעולה רעה, אבל אותה תכונה נפשית המוטבעת בלב כל אדם אף אם הוא איש בער ולא ידע מאומה בעניני העולם, כי נפשו בקרבו תרגיש ותכיר מעלתה וערכה כי היא יציר עליון הנבראת בצלמו אשר בעבור זה תכסה בושה לעשות פעולה בלתי נכונה. אותה בושה היא מידה יקרה ומעלה אמיתית לאדם, וממנה אחז"ל (נדרים דף כ' ע"א) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה" וכו', [ובני הב' המושלם כ"ה שבתי ש"י אמר לי כי אולי דעת החוקר גם על אותה מידת הבושה היקרה כי גם היא לא תתעורר בלב אדם כי אם בעלות תחילה על רוחו לפחות הרעיון והרצון לעשות דבר רע, ולו היה נשמר תמיד אף מהירהור עבירה כזה לא היה מקום גם להרגש בושה ירקה זה ודבריו אלה ישרו בעיני מאוד.] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי שם שלום לא יורה לבד על העדר המריבה והמצה בין בני אדם, כי אם גם על התאחדם והתרועעם יחד לעזור איש את אחיו בכל עת וזמן, באופן שכולם יחד הם כאיש אחד חברים, וע"כ בשבת הרבה אנשים בעיר אחת אף שאין מצה ומריבה ביניהם, בכל זאת אם אינם מתרועעים יחד, ויפרדו איש מעל אחיו, ואיש איש לדרכו יפנו רק לבצעו מקצהו לא נוכל לאמר מהם כי יש שלום ביניהם, אחרי שכל אחד מוזר הוא לאחיו, ורחוק ממנו בלבו, ונמשך מזה כי לא לבד מבני אדם הרבה השוכנים יחד יצויר מושג השלום, כי אם גם מכל דבר ועצם, אשר בו יחוברו חלקיו היטב באופן שיתאימו ויסכימו יחד כראוי, וע"כ מורה לא לבד על בריאות גוף האדם או שאר בע"ח המסובבת רק מהסכמת כל האיברים כוחות ולחיות הגוף יחד, ובעשות כל אחד ואחד מהם את מלאכתו הטבעית אשר נועד אליה, כמו שאה"כ "את שלום אחיך ואת שלום הצאן," כי אם גם על היות כל דבר אף שאין בו רוח חיים מסודר כראוי בבחינת כל חלקיו הפרטים, כמו, שאה"כ "וישאל דוד" וכו' ששאל לא לבד "לשלום יואב" בבחינת בריאות גופו, "ולשלום העם" בבחינת התאחדות והסכמת כל אנשיה יחד, כי אם גם "לשלום המלחמה," שר"ל ששאל אם כל הדברים והתחבולות המצטרכים אליה מתוקנים היטב מבלי מותר או מגרעת באופן שתעשה המלחמה כראוי, וע"כ נקרא גם הי"ת הקושר כל חלקי העולם יחד, ומעמיד ומחיה את כלם ומנהיג את התבל ומלואו באופן שיסכימו ויתאימו כל חלקיו הפרטיים יחד לשמר הטוב הכללי המכוון והנרצה בעיניו י"ת, בשם "ה' שלום," (שופטים ו') ובפי חז"ל (ילקוט שה"ש א') בשם "מי שהשלום שלו," אפס למען העמיד השלום הנרצה הזה בין כל יושבי מדינה או ממלכה אחת כלה, יצטרך בראשונה שיהיה להם מנהיג אנושי, ד"מ מלך, שר או שופט, אשר ישים עין השגחתו על כלם יחד, למען יוכרחו כל איש ואיש מבני החברה האנושית הזאת לעשות את חובתו נגד כל זולתו משוכני הארץ ההיא, ולהשמר מכל עול וחמס, ומנגוע במה שהוא לרעהו, כי רק באופן זה יסכימו וישלימו יחד, וישתדלו כלם לשחר הטוב הכללי, אפס בהחסר להם מנהיג אנושי עליון כזה המשקיף על כל מעשיהם יחד, או בעת אשר לא תהיה אימתו עליהם, הלוא אז על נקלה יעזבו דרך המוסר והמישרים, איש את אחיו ידחקון וילחצון, ואיש את רעהו יעשוק ויונה. כמא"הכ "בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה" שנית צריכה להיות גם יראת ה' על פניהם, כי מבלעדי זאת הלוא במחשך ובמסתרים יוכלו עוד באופנים שונים להרע איש לרעהו, ולהרוס עי"ז עמודי השלום והאחוה בינותם, באמור לנפשם הרעה "מי רואנו ומי יודענו" אם בשרירות לבנו נלך לעשוק ולהונות את עמיתנו, אם רק מעיני שופטנו האנושי נסתר ומשבט מושלנו אשר הוא בן אדם כמונו נחבא ונמשך מזה כי בין רשעי ארץ כאלה אין שלום אחוה ורעות כמאה"כ, אין שלום אמר ה' לרשעים" וע"כ היה זה מחסדי הי"ת על ישראל כי נתן להם את תורתו, כי בה סדר ותקן לא לבד כל עניני חברתם האנושית, למען ידעו כלם עד אנה יגיע גבול משפט כל איש ואיש וחובותיו נגד זולתו, כי אם השריש על ידה גם יראתו בקרבם לבלתי יחטאו גם במחשך ובמסתרים לעשוק איש את אחיו, ועי"ז יסד הי"ת בקרב עדתם עמודי השלום, כאשר רומז על כל זה מאה"כ "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום," ואחז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא דף ע"א ע"ב "נהלת בעזך" זו תורה שנקראת עוז שנאמר "עוז לעמו יתן והטעם בזה יען כי היא תתן לנו עוז מוסרי לכבוש יצרנו לבלתי לכת אחרי שרירות לבנו, ולחמוד הנאות הגוף המותריות, ובה ינהל אותנו הי"ת להביאנו אל האושר הזמני והמוסרי ועי"ז יהיה שלום לא לבד בעצמינו וגופנו, כי אם גם בקרב עמנו ועדתנו כלה, ויתורגם לפ"ז.
ועפי"ז ביאר הרב ז"ל גם מחז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' כי משה היה משתדל רק לעיין בעיונים רוחניים ואלהיים ולמד גם את בני ישראל רק העיון השכלי הזה, אבל השתדלות אהרן היתה לישר מידותיהם ולהיטב הנהגתם בין איש לרעהו עפ"י חקי התורה והיראה, ולהורות על זה אחז"ל נאמר במיתת משה רק "ויבכו אותו בני ישראל" ר"ל רק האנשים אשר למדו ממנו לדעת את ה' וליראה אותו הרגישו עתה חסרונו ובכו מר בעבור העדרו, אבל במיתת אהרן נאמר "ויבכו את אהרן כל בית ישראל" ר"ל האנשים הנשים והטף, כי כולם הרגישו חסרונו וע"כ בכו כולם במותו, יען כי הוא קשר מעדנות חברתם ע"י לימודי מוסרו ויסד מוסדות משפחתם על אדני האחוה והאהבה במה שהורם ללכת במעגלי התורה אשר דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ובזה באר הרב גם מאחז"ל בשבת דף פ"ט ע"א כשעלה משה וכו' שהכונה שמשה כאשר עלה בעיון שכלו למרום השגתו, והשיג בהתבוננו בכל הנמצאים כלם, הקשורים והאחוזים יחד בסיבות ומסובבים ראה כי הי"ת קושר בחכמתו וביכלתו שהיא לבלי תכליתי, את כלם לעשות שלום במרומיו והסכמה והתאחדות בין כל כוחות הטבע כלם יחד, וזשאז"ל "שמצאו להקב"ה שהוא קושר כתרים," א"ל משה אין שלום בעירך? ר"ל השתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה הזמני ושלימותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית? אבל משה חשב (כל עוד לא נגלה לו כבוד ה' ולא זרח עוד עליו אור האמונה האמיתית) כי אין זה ביכולת אנוש, כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בעקב חומר כל בני אדם יחד, ונמשך מטבע הרכבתם מארבעה יסודות, ואם גם יזכה ארחו עלי ארץ, וייטיב מעשיו מאוד לא יסבב עוד בזה קיומו וקיום החברה אשר הוא שוכן בקרבה, זמן יותר ארוך מאשר קצוב לו ולהם עפ"י טבעם ותולדותם מיד הי"ת שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע כלו, כמו שהוא דעת הפילוסופים מצד עיונם לבד, כל עוד לא באו במסורת הדת והאמונה האמיתית, אשר תודיע כי בזכות וכשרון המעשים ירבו ימי כל אדם בפרט, וימי עמו בכלל על הארץ כמאה"כ בכבוד האבות ושילוח הקן בבחינת האישים הפרטיים, "למען יאריכון ימיך" וכו' "למען ייטב לך והארכת ימים" ומאה"כ בבחינת האומה בכלל "למען ירבו ימיכם" וכו' (דברים י״א:כ״א) וע"כ השיב גם משה דרך תמיהה (לפי מה שאחז"ל ד"מ) "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? וע"כ הורהו הי"ת כי הן אמת שהכל תלוי ממנו ומרצונו, אבל בכל זאת חובת האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, במדות טובות וישרות כפי יכלתו, כי רק באופן זה יהיה הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלהי, כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה, עד שתעבד ותזרע כראוי וזשא"ל "מכל מקום היה לך לסייעני," מיד אמר "ועתה יגדל נא כח ה'" וכו' שהכונה בו לפי דחז"ל "שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה" שר"ל שעי"ז עושים עצמם ראוים לקבל השפע האלהי והטובות הנסיות מהי"ת העליון על כל (עיין ביאורי לשער מ"ח) [ועיין פי' הרב ז"ל על שיר השירים דף קפ"ב ע"א כי בדבריו אלה פה, מבאר שם ה"כ "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" שהכונה שהאומה הישראלית מתפארת לאמר שע"י החזיקה באמונתה תמיד גם בהיותה בארצות אויביה ושמירתה דברי התורה להיטב דרכיה ומעלליה עשתה מה שהיתה ביכלתה לעשות עצמה ראויה למצוא השלימות המוסרית שתחול עליה השפע האלהי] הנה מכל האמור עד הנה נתבאר גודל מעלת השלום האמיתי אשר הוא הקשר האמיץ אשר בין בני החברה הנקשרים יחד בחבלי היראה המוסר והמישרים, ולשחר שלום כזה היתה עצת הלל באמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" ורק מחברה יקרה כזאת אמר ג"כ התנא "אלתפרוש מן הציבור" אפס בהחסר חוט של חסד מוסר ומישרים זה הקושר בני החברה יחד, אף כי עוד נקשרים המה יחד בכל זאת מלבד כי לא יארכו ימי חיבורם כמאמר התנא "כל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים," יהיה גם קיבוצם זה לא לעזר ולא להועיל כי אם לרע להם ולזולתם, כאחז"ל "כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם" (סנהדרין ע"א ע"ב) ומבני חברה רעה כאלה אמר ג"כ הכ' "אוי להם כי נדדו ממני," וטוב ונכון הוא לכל איש שלם להפרד ממנה אחרי שאין עוד ביכלתו בהיותו רק יחידי להיטיב ולהיישיר דרכי כולם וכן אמר גם הנביא ירמיה "מי יתנני במדבר וכו' ואעזבה את עמי" וכו' תחת כי בהיות החוטאים רק יחידים מעטים או איש אחד לבדו אין מהצורך לנתק קשר האגודה ולהפריד החברה, כי אם לגרש מתוכה כל עושה עולה, למען לא תתפשט הרעה בכל החברה כלה, כמו שיצוו הרופאים לחתוך אבר החולה מדאגה בדבר פן תפשה המספחת אשר בו בכל הגוף כלו, ועפי"ז מבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו כי אחרי שהשלום הוא הטוב היותר הכרחי לא לבד לקיום המציאות בכללו, כי אם גם לקיום כל חברה אנושית, ואף כי לאחדות וחיבור האומה הישראלית הקדושה, ע"כ אחז"ל שביום הוקם המשכן שמע משה קול נאה ומהודר קול ה' אומר "שלום אני מדבר" וכו' כי מעתה בשכון הי"ת בתוך בני ישראל והם יעבדוהו באמת ובתמים וישמרו חקיו ומשפטיו הישרים אשר יחיו בהם הלא יהיה השלום תמיד להם למנה, מיד אלהים עליון שהוא מלך שהשלום שלו. הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא ה' שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח ה' כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. *והקש עליהם וכו' עתה רוצה לבאר מחז"ל זה באופן אחר ולהבין דעתו צריך אתה לדעת כי המורה ח"ב פרק ל"ב כ' כי יש שלשה דעות בענין חול הנבואה על בני אדם האחת דעת ההמון שהי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם מבלי הבדל החכם יהיה או סכל? וישרה עליו נבואתו, והב' דעת הפילוסופים החושבים כי הנבואה היא רק שלימות טבעית אשר תבוא בהכרח למי שישלים נפשו במידות ותכונות טובות ידועות וחכמות שונות, וכמו שלא יוכל רוח הנבואה לחול על מי שלא השלים נפשו בכל אלה, כן גם לא יוכל להיות נמנע ממי שנמצאו בו כל תנאי הנבואה האלה, כמו שהוא מהנמנע שיזון איש בריא ממזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב, כי שני אלה יחד ר"ל חול הנבואה על השלם והוית דם טוב ממזון טוב הם כמסובבים הבאים בהכרח מסיבתם הקדומה, והשלישי דעת התורה הממוצעת בין שתי אלה והיא שהנבואה לא תחול כ"א על מי שהשלים נפשו כעין מה שאחז"ל "על חכם גבור ועשיר" ובכל זאת יוכל הי"ת למנוע שפע אלהי זה ברצונו גם ממי שיהיה ראוי ונכון לקבלתו, וברוך בן נריה אשר יצק מים על ידי ירמיה והיה בלתי ספק ראוי לה ובכל זאת לא זכה לנבואה לעד על זה (עיין מכל זה ביאורי לשער ל"ה שמות דף י' ע"א) ומעתה יאמר הרב ז"ל כי מרע"ה חשב תחילה כדעת ראשונה ובעבור ענותו הגדולה חשב עצמו חסר השלימות הראויה, וזש"א "שמצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות" ר"ל שנותן שפע נבואתו גם לאנשים חסרי השלימות לגמרי הדומים בעבור זה לאותיות שאינן מנוקדות שאין איש יוכל לקראם כראוי והם בעבור זה כגולמים בלי צורה, אפס הי"ת האיר עיניו והורהו כי לא כן הדבר, כי אם שהנביא צריך בתחילה להיות גם שלם בעצמו וזשא"ל "משה אין שלום בעירך"? וכאשר תמה משה על זה עוד ואמר "כלום יש עבד" וכו', א"ל "מכל מקום היה לך לסייעני" ר"ל לא כמו שתחשוב שגם על איש בער וסכל חסר כל השלימות אנכי משפיע שפע נבואתי לא כן הוא כי אם על איש שישלים נפשו תחילה כפי יכלתו לעשותה ראויה ומוכשרת לקבלתה, ומסייע אותו כביכול בזה. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד ה' לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר:
ועפי"ז ביאר הרב ז"ל גם מחז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' כי משה היה משתדל רק לעיין בעיונים רוחניים ואלהיים ולמד גם את בני ישראל רק העיון השכלי הזה, אבל השתדלות אהרן היתה לישר מידותיהם ולהיטב הנהגתם בין איש לרעהו עפ"י חקי התורה והיראה, ולהורות על זה אחז"ל נאמר במיתת משה רק "ויבכו אותו בני ישראל" ר"ל רק האנשים אשר למדו ממנו לדעת את ה' וליראה אותו הרגישו עתה חסרונו ובכו מר בעבור העדרו, אבל במיתת אהרן נאמר "ויבכו את אהרן כל בית ישראל" ר"ל האנשים הנשים והטף, כי כולם הרגישו חסרונו וע"כ בכו כולם במותו, יען כי הוא קשר מעדנות חברתם ע"י לימודי מוסרו ויסד מוסדות משפחתם על אדני האחוה והאהבה במה שהורם ללכת במעגלי התורה אשר דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ובזה באר הרב גם מאחז"ל בשבת דף פ"ט ע"א כשעלה משה וכו' שהכונה שמשה כאשר עלה בעיון שכלו למרום השגתו, והשיג בהתבוננו בכל הנמצאים כלם, הקשורים והאחוזים יחד בסיבות ומסובבים ראה כי הי"ת קושר בחכמתו וביכלתו שהיא לבלי תכליתי, את כלם לעשות שלום במרומיו והסכמה והתאחדות בין כל כוחות הטבע כלם יחד, וזשאז"ל "שמצאו להקב"ה שהוא קושר כתרים," א"ל משה אין שלום בעירך? ר"ל השתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה הזמני ושלימותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית? אבל משה חשב (כל עוד לא נגלה לו כבוד ה' ולא זרח עוד עליו אור האמונה האמיתית) כי אין זה ביכולת אנוש, כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בעקב חומר כל בני אדם יחד, ונמשך מטבע הרכבתם מארבעה יסודות, ואם גם יזכה ארחו עלי ארץ, וייטיב מעשיו מאוד לא יסבב עוד בזה קיומו וקיום החברה אשר הוא שוכן בקרבה, זמן יותר ארוך מאשר קצוב לו ולהם עפ"י טבעם ותולדותם מיד הי"ת שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע כלו, כמו שהוא דעת הפילוסופים מצד עיונם לבד, כל עוד לא באו במסורת הדת והאמונה האמיתית, אשר תודיע כי בזכות וכשרון המעשים ירבו ימי כל אדם בפרט, וימי עמו בכלל על הארץ כמאה"כ בכבוד האבות ושילוח הקן בבחינת האישים הפרטיים, "למען יאריכון ימיך" וכו' "למען ייטב לך והארכת ימים" ומאה"כ בבחינת האומה בכלל "למען ירבו ימיכם" וכו' (דברים י״א:כ״א) וע"כ השיב גם משה דרך תמיהה (לפי מה שאחז"ל ד"מ) "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? וע"כ הורהו הי"ת כי הן אמת שהכל תלוי ממנו ומרצונו, אבל בכל זאת חובת האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, במדות טובות וישרות כפי יכלתו, כי רק באופן זה יהיה הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלהי, כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה, עד שתעבד ותזרע כראוי וזשא"ל "מכל מקום היה לך לסייעני," מיד אמר "ועתה יגדל נא כח ה'" וכו' שהכונה בו לפי דחז"ל "שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה" שר"ל שעי"ז עושים עצמם ראוים לקבל השפע האלהי והטובות הנסיות מהי"ת העליון על כל (עיין ביאורי לשער מ"ח) [ועיין פי' הרב ז"ל על שיר השירים דף קפ"ב ע"א כי בדבריו אלה פה, מבאר שם ה"כ "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" שהכונה שהאומה הישראלית מתפארת לאמר שע"י החזיקה באמונתה תמיד גם בהיותה בארצות אויביה ושמירתה דברי התורה להיטב דרכיה ומעלליה עשתה מה שהיתה ביכלתה לעשות עצמה ראויה למצוא השלימות המוסרית שתחול עליה השפע האלהי] הנה מכל האמור עד הנה נתבאר גודל מעלת השלום האמיתי אשר הוא הקשר האמיץ אשר בין בני החברה הנקשרים יחד בחבלי היראה המוסר והמישרים, ולשחר שלום כזה היתה עצת הלל באמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" ורק מחברה יקרה כזאת אמר ג"כ התנא "אלתפרוש מן הציבור" אפס בהחסר חוט של חסד מוסר ומישרים זה הקושר בני החברה יחד, אף כי עוד נקשרים המה יחד בכל זאת מלבד כי לא יארכו ימי חיבורם כמאמר התנא "כל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים," יהיה גם קיבוצם זה לא לעזר ולא להועיל כי אם לרע להם ולזולתם, כאחז"ל "כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם" (סנהדרין ע"א ע"ב) ומבני חברה רעה כאלה אמר ג"כ הכ' "אוי להם כי נדדו ממני," וטוב ונכון הוא לכל איש שלם להפרד ממנה אחרי שאין עוד ביכלתו בהיותו רק יחידי להיטיב ולהיישיר דרכי כולם וכן אמר גם הנביא ירמיה "מי יתנני במדבר וכו' ואעזבה את עמי" וכו' תחת כי בהיות החוטאים רק יחידים מעטים או איש אחד לבדו אין מהצורך לנתק קשר האגודה ולהפריד החברה, כי אם לגרש מתוכה כל עושה עולה, למען לא תתפשט הרעה בכל החברה כלה, כמו שיצוו הרופאים לחתוך אבר החולה מדאגה בדבר פן תפשה המספחת אשר בו בכל הגוף כלו, ועפי"ז מבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו כי אחרי שהשלום הוא הטוב היותר הכרחי לא לבד לקיום המציאות בכללו, כי אם גם לקיום כל חברה אנושית, ואף כי לאחדות וחיבור האומה הישראלית הקדושה, ע"כ אחז"ל שביום הוקם המשכן שמע משה קול נאה ומהודר קול ה' אומר "שלום אני מדבר" וכו' כי מעתה בשכון הי"ת בתוך בני ישראל והם יעבדוהו באמת ובתמים וישמרו חקיו ומשפטיו הישרים אשר יחיו בהם הלא יהיה השלום תמיד להם למנה, מיד אלהים עליון שהוא מלך שהשלום שלו. הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא ה' שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח ה' כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. *והקש עליהם וכו' עתה רוצה לבאר מחז"ל זה באופן אחר ולהבין דעתו צריך אתה לדעת כי המורה ח"ב פרק ל"ב כ' כי יש שלשה דעות בענין חול הנבואה על בני אדם האחת דעת ההמון שהי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם מבלי הבדל החכם יהיה או סכל? וישרה עליו נבואתו, והב' דעת הפילוסופים החושבים כי הנבואה היא רק שלימות טבעית אשר תבוא בהכרח למי שישלים נפשו במידות ותכונות טובות ידועות וחכמות שונות, וכמו שלא יוכל רוח הנבואה לחול על מי שלא השלים נפשו בכל אלה, כן גם לא יוכל להיות נמנע ממי שנמצאו בו כל תנאי הנבואה האלה, כמו שהוא מהנמנע שיזון איש בריא ממזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב, כי שני אלה יחד ר"ל חול הנבואה על השלם והוית דם טוב ממזון טוב הם כמסובבים הבאים בהכרח מסיבתם הקדומה, והשלישי דעת התורה הממוצעת בין שתי אלה והיא שהנבואה לא תחול כ"א על מי שהשלים נפשו כעין מה שאחז"ל "על חכם גבור ועשיר" ובכל זאת יוכל הי"ת למנוע שפע אלהי זה ברצונו גם ממי שיהיה ראוי ונכון לקבלתו, וברוך בן נריה אשר יצק מים על ידי ירמיה והיה בלתי ספק ראוי לה ובכל זאת לא זכה לנבואה לעד על זה (עיין מכל זה ביאורי לשער ל"ה שמות דף י' ע"א) ומעתה יאמר הרב ז"ל כי מרע"ה חשב תחילה כדעת ראשונה ובעבור ענותו הגדולה חשב עצמו חסר השלימות הראויה, וזש"א "שמצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות" ר"ל שנותן שפע נבואתו גם לאנשים חסרי השלימות לגמרי הדומים בעבור זה לאותיות שאינן מנוקדות שאין איש יוכל לקראם כראוי והם בעבור זה כגולמים בלי צורה, אפס הי"ת האיר עיניו והורהו כי לא כן הדבר, כי אם שהנביא צריך בתחילה להיות גם שלם בעצמו וזשא"ל "משה אין שלום בעירך"? וכאשר תמה משה על זה עוד ואמר "כלום יש עבד" וכו', א"ל "מכל מקום היה לך לסייעני" ר"ל לא כמו שתחשוב שגם על איש בער וסכל חסר כל השלימות אנכי משפיע שפע נבואתי לא כן הוא כי אם על איש שישלים נפשו תחילה כפי יכלתו לעשותה ראויה ומוכשרת לקבלתה, ומסייע אותו כביכול בזה. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד ה' לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר:
עקידת יצחק
וצריך שנדע כי מהזכיות העצומות והשקולות אשר בם תמצא זאת הסגולה מהכרעה אל הכלל הוא ההמסר על דבר כבוד השם יתעלה על האופן ההוא אשר עשה דוד כי אשר כן יעשה הוא הפועל בעבור הטוב האמתי בהרחקת הענינים המדומים כלם עד כי מאס החיים הזמניים וישם נפשו בכפו לבלתי סבול חרפת הנפש ופחיתותה. וזה לשון החכם בז' מהד' מהמדות *בסגולות איש חיל וכו', ר"ל כי החוקר אמר שבשם איש חיל לא יקרא האיש אשר יכניס נפשו בסכנה על לא דבר או בעת השגת דבר מה פחות הערך, [ויהי להפך כי איש כזה שוגה ופתי, חוטא לה' וחומס נפשו יקרא, אחרי כי ישליך חייו מתת אלהים היקרה הזאת מנגד, למען השיג תכלית נקלה ופחותת הערך, ומחובות השלם הוא ג"כ בהפך לשמור חייו בכל מאמצי כחו ולמנוע כפי יכלתו כל מעשה ופעולה אשר תוכל לקצר ימיו בלא עתו כמאה"כ לפי דחז"ל "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם [ע"כ נראה ג"כ כי לא לבד האנשים מהמון העם המתאוים לתענוגי הגוף עלי ארץ יבקשו אורך ימים ושנות חיים, כי אם גם הצדיקים והשלימים חיים ישאלו מאת הי"ת כמו שאמר דוד הע"ה "לא אמות כי אחיה" וכו', גם התורה הקדוש' הבטיח' שכר אריכות ימים לשומרי מצותיה, בכיבוד האבות (שמות כ'), שלוח הקן (דברים כ״ב:ז׳) ומצות מזוזה (שם י"א) אשר מכל זה נודע כי החיים מתנת אלהים טובה מאוד המה לאדם, וחכם אשכנזי אחד אמר כי הנה מעלת ויקרת החיים תסובב מארבע בחינות,]
הא' בעבור רוב החכמ' אשר נוכל ללמוד משך ימי חיינו עלי ארץ, כי אם גם רבה החכמה אשר תשים מסוה על פניה באופן שאין ביכולת האנושית לחקור אותה וללמדה, בכל זאת רבו הלימודים היקרי' אשר יוכל איש ללמדם אף בעודנו לבוש במעט' האדמ', המסבבים לו גם עונג ואושר רוחני אחרי בואו בהיכל אל-מות.
הב' בעבור רוב הפעולות הטובות אשר יוכל האדם לפעול עלי תבל כל עוד התהלכו בארץ החיים האלה, כי כמעט אין יום מימי חייו, אשר לא ימצא בו יד ומקום לשחר הטוב והתושיה בארץ כי פעם ימצא איש עני ומסכן אשר יוכל להחזיק בימינו, ופעם איש סכל אשר ילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו, פעם יראה איש בער אשר יורהו לכת ישרה בעצתו הנכונ', ופעם איש תועה מדרך השכל, אשר ינחנו בדרך אמת,
הג' בעבור רוב השמחות הנקיות מכל עון אשר ישמח איש, ותענוגי נפש אשר יתענג עלי ארץ משך ימי חיי הבלו בחברת ילידי ביתו בניו כשתילי זתים ואשתו כגפן פוריה בירכתי ביתו, בסוד וקהל מריעיו אנשי בריתו ואחוזת מרעהו ואוהביו הנאמנים, וכהנה רבות.
הד' יען כי החיים הארציים האלה הן הם ימי ההכנ' והזימון לחיים הנצחיים, ולפי פעולותינו עלי ארץ הטובים הם אם רעים, כן ישולם שכרנו בעולם הנצחיי, ואם ימי חלדנו אלה יכולים להיות אמצעיים להשגת העונג הנצחיי והרוחני, מדוע לא יהיו יקרים, נאהבים ונעימים לנו מאוד?.]] כי אם האיש אשר רק למען השיג תכלית יקרה ונשגבה מאוד (הנרצית בעיני אלהים ואנשים) ד"מ ללחום נגד אויב עמו וארץ מולדתו, או להציל עשוק מיד עושקו על לא חמס בכפו, ישלך נפשו מנגד, הוא יקרא בשם "איש חיל" כי בפעולתו זאת יראה לנו, כי איננו חושב זה להכרחי שיחיה על כל פנים. וכי טוב לו מותו מחייו אשר בהם יראה ברעה אשר ימצא את עמו ומולדתו, או כבלע רשע צדיק ממנו, והרב ז"ל מוסיף על דבריו אלה, ואומר כי איש כזה אשר יחרף נפשו למות לכבוד ה', או בעד עמו ודתו, אינו בוחר באמת מות מחיים, כי אם מחליף רק חייו הארציים החולפים, בחיי עד האמיתיים, והוא בכלל אותם שנאמר עליהם "שאם ימות יחיה" (עיין ביאורי במדבר י"ד ע"ב) ועפ"י הדברים האלה הנאמרים פה ובתוכן השער הולך הרב ז"ל ומבאר הפרש' כלה (עיין בפנים הספר), בסגולות האיש חיל אמר וזה אינו נכנס בסכנות ולא אוהב הסכנות להתכבד מעט. אמנם נכנס בסכנות בעבור דברים גדולים וכשיכנס בסכנות לא יחמול על חייו כי יראה כי אינו מחוייב לחיות על כל פנים. ראה דבריו טובים ונכוחים אלא שאנחנו צריכין להוסיף ביאור ולומר שזה שיראה שאינו חומל על חייו בזה הענין הנה באמת לא יעשה זאת לראותו שאינו מחויב לחיות על כל פנים אדרבא זה האיש החפץ החיים על דרך האמת והוא הקונה במעט מחיי שעה חיים אמתיים שאין להם סוף והחי יתן אל לבו שהוא בכלל מה שנאמר עליהם שאם ימות יחיה (ילקוט פ' בראשית) והרי הוא זריז ונשכר וודאי כשיעשה נס על יד איש כזה לא נעשה לצרכו כי למה לו חיים אלא לחזק ידי הרואים בהישרת האמונה כשהם ראויים לכך וכמו שהשיב החכם אל קיסר על נס דניאל חנניה וחבריהם אמנם כשלא יתחזקו בזה סר כחם ונפלו לפני אויביהם והנפש עם הבשר יחדיו יכליון. וכבר הישיר האל ית' אל הנביא על זה במה שאמר אתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך בלי פחד ומורך לבב (ירמיהו א׳:י״ז) ולא תחוש לסכנה המעותדת לך מהם ותשליך עליה את נפשך מנגד כי הוא תנאי מתנאי הגבורה לא להבזות נפשו בעיניו רק שיקר בעיניו המותה על דבר כבוד שמו והוא מה שאמר אל תחת מפניהם לומר פן אמות על זה כי היראה הזאת אינה רק ממיעוט אהבה ודבקות אשר עליה יהיה ראוי שאחיתך לפניהם. אמנם כשתזהר בזה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ ונלחמו אליך ולא יוכלו לך וגו' (שם). יורה כי בהיות כניסתו אל הדברים על זה האופן כבר יהיה תשלום הענינים וגמר ענינם על ידיו יתעלה אשר הוא הדבק אליו בלי ספק. ובהגדת (ברכות כ'.) אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא דקמאי מתרחיש להו ניסא ואנן לא מתרחיש לן ניסא וכי תימא משום תנויי כלהו תנויי דשני דרב יהודה בנזיקין הוה ואנן מתנינין כלהו שתא סדרי וכי מטי רב יהודה במסכת עוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה (טהרות פ"ב) ואמר לה זתים שכבשי בטרפיהן טהורין (עוקצים פ"ב) אמר הויה דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא (עיין תענית כ"ד.) ואלו רב יהודה כי הוה משליף חד מסאניה הוה אתי מיטרא ואנן אלו מענינן ואזלינן וצוחינן ומצעריני נפשן וליכא דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם ואנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא כותית דקא לבשה כרבלתא בשוקה סבר דבת ישראל היא קם קרעא לסוף אגלאי מילתא דכותית הוית שמו בד' מאות זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר מתון מתון ד' מאה זוזי שוייא אמרו כי כאשר יבזו הענינים המדומים ויתיקרו בנפשם האלהיים עד שיבזו החיים בעבורם מיד ידבק בהם האלהיות עד שיעשו להם ענינים נפלאים בבחינת הטבע המפורסם בכל הענינים אשר יצטרכו להם אל גמר המעשים ההם אשר עליהם ימסרו את נפשם כמו שהיה ענין הפלשתי שזכרנו גם מעשה חנניא מישאל ועזריה ודניאל וכיוצא בזה. והנה מכל זה יתבאר יפה מעשה עון השטים אשר אנחנו בביאורו כי בנפול עליו בתחלה יקשה בו קצת ספקות. האחד אם הם חטאו כלם כמו שנראה מהכתובים המיחסים החטא אל כלל העם אמר ויחל העם (במדבר כ״ה:ג׳). ותקראן לעם. ויאכל העם. ועל הכל ויצמד ישראל בבעל פעור ויחר אף ה' בישראל למה ישוב אפו במיתת המוקעים כמו שאמר והוקע אותם לה' נגד השמש וגו' (שם) ואם לא חטאו רק קצתם למה נאמר ויצמד ישראל וגו' ויחר אף ה' בישראל. והב' במה שנאמר וירא פנחס וגו' ויקח רמח בידו וגו'. מה ראה פנחס שלא ראה אותו משה ולמה עשה מה שלא נצטווה עליו ולמה לא נצטווה עליו אם היה ראוי שיעשה אותו. והג' מה טעם אומרו אשר קנא לאלהיו אחר שלא הקנאה לבד נמצאת שם כי אם גמר המעשה וכבר נודע אשר תקן רש"י ז"ל בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתו וגו'. כמו שנודע מפירושיו. הד' באומרו ויכפר על בני ישראל כי מאי כפרה שייכא במה שדקר את החוטא הנה הוא מיתתו כפרתו וכל ישראל עדין נשארים בחטאתם החוטא אחד יהרג ועל כל העדה יכפר. אלא שהענין הוא כאשר אמרנו כי לדבקות אישי האומה הזאת לשלמות הצורה הכוללת המשלמת מהותם יתחייב שבחטא קצתם יאמר שחטאו כלם כמ"ש על האיש שחלתה ידו או רגלו שהוא חולה או הלבוש שנשרף כשנשרף אחד מכנפיו וכן בהמית החטאים יעשה כמי שנחתך האבר החולה או הלקוי בצרעת וישאר הגוף ברי מהחולי וכן כאשר בזמן חטאם יתעורר אחד מהם על ענין גדול אלהי אשר אפילו השלמים לא נמצאו אצלו הנה באמת תגבר יד זכותו ותכריע את חטאם עד שכבר יאמר שהעם ההוא היו זכאים להיות החלק ההוא זכאי באותו השיעור כמו שהיה הענין בפנחס. ועל הדרך שהודיעו גדולת סגולת מעשהו במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל שעשה פלילות עם קונו והכוונה שיצא משטת מה שיחוייב לעשותו אפילו מצד שהוא אדם שלם בסתם ועשה פילאות ונפלאות ממנו וביארו טעם זה כמה שאמר בקשו מלאכי השרת לדוחפו וכי דרכן של מלאכי השרת לדחות בני אדם מהטוב אשר חשבו לעשות אמנם עוררו אותנו לדעת מעלת המעשה האלהי ההוא במה שנתעורר פנחס לקנאת אלהיו לשים נפשו בכפו על המעשה ההוא לבלתי שמוע אל טענות רצונו המחייבות אותו לישב וליכבד פן יפגעו בו אנשים מרי נפש וגם לא אל הטענות החזקות אשר יטעון הכח השכלי מצד מה שהוא שכל אנושי אשר אליהן ימנע מהמעשה ההוא מן הדין להיות הפועל ההוא קרוב מאד מההפסד יותר מאל השכר לפי שכבר נתבאר בגמרא (סנהדרין פ"ב.) שאע"פ שאמרו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אם בא לב"ד אין מורין לו כן כי גם לפי צור' הדין הוא מסתכן מאד שאם פירש הבועל והרגו הקנאי הקנאי נהרג על ידו בב"ד ואם הרג הבועל לקנאי אין לו דמים שהרי הוא רודף ונתן להציל עצמו בנפשו של רודף. ולזה נתן הדין לב"ד של מעלה כי מי ערב אל לבו לבא לכל אלו הספקות מלבד הסכנה אשר תעמוד עליו מאוהביו וקרוביו של בועל וכן אמר התם (שם פ"א:) בעי רב כהנא מרב אם לא פגעו בו קנאין מה יעשו בו אנשייה רב לגמריה אקריוה בחלמיה לרב כהנא בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם (מלאכי ב׳:י״א) אתא א"ל הכי אקרון אדכריה רב לגמריה בגדה יהודה זו ע"א שנאמר בגדתם בי וגו' (ירמיהו ג׳:ח׳) ותועבה זו משכב זכור שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא (ויקרא י״ח:כ״ב). כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב זו זונה שנאמר לא תהיה קדשה וגו'. ובעל בת אל נכר. זה הבא על העכ"ום וכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה באהלי יעקב (מלאכי ב׳:י״ב) אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. הרי שזה המתחתן בע"א ובועל את בתו עקר עונשו בידי שמים ולא יורו ב"ד לו לעשותו (ב) ולזה מה שלא צוה משה לשום אדם לעשות כי זה לא נמסר זולתי ביד מי שימסר מצד עצמו כאשר אמרנו (ב) והנה הוא ע"ה לא עשה בידו לפי שהוא היה ב"ד הגדול בישראל ולא נמסר זה לב"ד של מטה כנזכר וגם אין דרך המלכים ראשי ישראל הנביאים להרוג בידים ואין דעת עליונה נוחה בכך. ולדעתי על ענין כדומה לזה באת התוכחת האלהית לאליהו ז"ל על שלא נהג כמנהג רבו ע"ה וזה הוא כשהרג בידו את כל נביאי הבעל שנאמר ויורידום אליהו אל נחל קישון וישחטם שם (מלכים א י״ח:מ׳). הנה ספר שם הכתוב שברח מפני איזבל ונצטער שם הרבה בדרך עד ששאל את נפשו למות כי היה רעב וצמא במדבר ומלאך ה' דבר בו פעמים שיקום ויאכל מעוגות רצפים וישתה מצפחת המים כי רב ממנו הדרך והדריכו ללכת בכח האכילה ההיא דרך ארבעים יום הר האלהים חורבה (שם י"ט) ושם נראה אליו כבוד ה' בענין נפלא ושם צוהו לשוב לדרכו מדברה דמשק למשוח חזאל ויהוא ואלישע. ובאמת יש שם שאלה חזקה והלא יכול היה להראה אליו בענין יותר נפלא שם בהיותו בארץ קדושה ולצוותו על הענין ההוא מבלי שיטריח עליו כל זה השיעור אלא שנראה שהיתה הכוונה להוכיחו על המעשה ההוא כי ודאי לא היה נאות לאיש כהן ונביא אשר כמוהו. ולזה הטריחו ארבעים יום עד הגיעו למקום בית מדרשו של רבו ע"ה שעליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וגו' (שמות ל״ג:כ״ב) והיא המערה אשר בהר האלהים כלומר ראה וזכור אם עשה משה רבך מעשה בידים כאשר בא מעשה לידו במקום הזה או קרוב אליו. ולזה כשנשאל שם מה לך פה אליהו ואמר קנא קנאתי וגו'. צוה שיצא אל ההר ויעמד לפני ה' כי שם יושלם לו הלמוד ההוא ושם נאמר והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' (שם י"ט) וכל זה הוא סימן לקושי הענין ההוא בעיניו יתעלה אמנם בא לו הלמוד באומרו לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה' כלומר שאינו מסכים בכל מה שיעלה על הרוח לעשות ולא במה שיעשה ברעש ובחרדת המהירות. וגם לא באש רתיחת הכעס והקפדנות. אמנם אחרי כל זה בא קול דממה דקה לומר כי אשר יבחר ה' הוא המעשה אשר יעשה בנחת וביישוב הדעת על דבר אמת וענוה צדק ובפרשת נזיר דברנו מזה הענין. ולזה אחר שהושאל שם שנית מה לך פה אליהו וחזר והשיב קנא קנאתי לה' צבאות וגו'. אמר לו שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתך והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע (שם) הישירו שאין תוכן הענין בקנאות ההם שיהרוג הפרנס הנביא בידו על זה האופן אבל שיצוה לעשות ע"י אחרים כי הנה הרבה שלוחים למקום שנמסר בידם לעשות וזה אם ע"י מלחמה שיפלו ביד מלך ארם וע"ד המשפט שימיתם יהוא כמו שעשה כאשר מלא בית הבעל מהנביאים והכהנים פה לפה וצוה לשוחטם והנשארים בהם ימותו ע"י אלישע בדרך התוכחה וההתראה לא בידים כמו שכן ראוי לפרנס כמוהו ולא באופן אחר. ואולם מה שאמרו ז"ל במדרשות פרשה זו ומפני שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר וכו' (במ"ר פ' כ') יראה שהיתה כוונתם שהיה לו להורות להרוג אותו בב"ד ואפי' שלא כדין כי זה נתן לעשותו לפי צורך השעה ולפי שהוא ע"ה לא היה רגיל לעשות דבר רק במלאכות ה' כמו שכתבנו במי מריבה לא עשה ונחשב לו לעצלה לדקדק עמו על דרך שאמר וסביביו נשערה מאד (תהילים נ׳:ג׳). וזהו שאמרו שם מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ'.) שאם היה חייב לעשות כן מן הדין הרי היה חטאו כעבות העגלה. וענין העלם קבורתו במקומו נדבר ב"ה: מכל מקום עלה בידינו למה לא נמסר ליעשות הדין הזה ע"י משה רבן של נביאים. ואולם נמסר הדין לאיש אשר גברה עליו רוח אלהי ולבשתו תלבושת קנאת ה' להמסר מעצמו ולבלתי העריך חיי גופו לכלום מבלי שישאל עליו לרב או לב"ד וזה עצמו מה שאמר (סנהדרין פ"ב:) שבקשו מלאכי השרת לדוחפו שאפי' המחשבות הנכונות האנושיות אשר הם המלאכים המלוים אותו והממונים על כל מעשיו הם יעכבו על ידו בטענות מספיקות ואף כי נאמר מאן מלאכי השרת רבנן (נדרים כ':) כמו שאמר התם ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת יצדק הדבר מאד שהזקנים והסנהדרין אם ישאל מפיהם ימנעוהו מעשות כי על הרוב אומרים לו אין אנו מצוין עליך לעשות אם תרצה מעצמך עשה אבל הוי ידוע שאם יפגע הוא בך אין לו דמים ואם תמיתהו אחר שפירש דמו בראשך כנזכר. אמנם נתקרב פנחס אל המעשה מצד הערה עליונה אלהית שעליה אמר שאמר הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה ירצה שכבר היה ההתעוררת הזה רוח באנוש מנחלת אבותיו כי לוי לא שמע לעצה אנושית ג"כ במעשה דינה אבל מסרו עצמן על טהרת זרעם וקדושתם כמו שנתבאר שם וגם כבר נמשך מהמעשה הזה שהיה משיב חמה בגודל זכותו כמו שהשיב אהרן חמת השם בקטרת שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר ע"ז) וכן בכאן תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל והוא תכלית שמירת התנאי שזכרו אותו חז"ל קמאי דמסרי נפשיהו מתרחיש להו ניסא (ברכות כ'.) ולפיכך זכה שנעשו לו כל הנסים אשר זכרום חז"ל במדרשות (במ"ר פ' כ'). א' דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך. ב' סתם פיהם שלא יצווחו. ג' כיון את הרומח כנגד הקובה. ד' האריך הברזל כדי שניהם. הה' נתן כח בזרוע להגביהם. ו' נתן כח בעץ וכו'. הז' לא נשמט מן הזין. הח' הפכן המלאך בראש הרומח וכו'. הט' לא הטיפו דם שלא יטמא. הי' שמר רוחותיהם שלא ימותו ויטמא. הי"א הגבהת המשקוף. הי"ב שלא פגעו בו בני שבטו. הנה שהורו שלא נמנעו מעשות לשלמות הענין ההוא דבר מהדברים ההכרחיים או מהנאותיים אל המעשה כמו שחוייב שיעשה לכל איש שיתחיל במעשה על שיעור מהשלימות אשר הוא התחיל בזה. והוא מה שנאמר תחת אשר קנא לאלהיו (ג) כי הנה לא עשה בזה רק התחלת הקנאה לבד כי האל יתעלה גמר על ידו בשאר המעשים כלם והוא אמרו בקנאו את קנאתי כי הוא והדומים לו לא עשו רק ההמסר לבד ומשמייא אתרחיש ניסא כמו שאמר היו השבטים מבזים אותו (סנהדרין פ"ב:) כלומר שעשה שלא כהוגן ושלא בעצת ב"ד כנזכר בא הכתוב וייחסו פנחס והוא ענין היחס שזכרנו ולא עוד אלא שאמר בוא והקדים לו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום על דרך כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) ועל זה אמרו חז"ל (במ"ר פ' כ"א) חביב הוא השלום שנתנו השם לפנחס בשכרו שנא' וכו'. כי הוא באמת ברית השלום המכוון לכל מעשה בראשית משעת הבריא' לאנשים השלמים ההמה השומרים צלמם ודמותם שהוא הטבע האמתי והחכם. אשר ייחדתי לביאורו השער הט"ו אשר זכרנו בכל מקום וכמו שיבא עוד זכרון שלום זה של פנחס וזולתו בפרשת דברים בעזרת האל. ויסבול שיהיה זה בכלל דבריהם ז"ל (סנהדרין פ"ב:) באומרו ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל כי על דרך האמת לא יבאו הענינים האלה ע"י תפלה וחנינה בעניינים הנסיים דבעו צלותא אבל מדינא אתיא לן ולכל כיוצא בו והן הנה הפלילות שעשה עם קונו כלומר שבא עמו בפלילים וזכה בדינו. והנה הגדיל לעשות עמו שני עניינים גדולים האחד מה שקנא לאלהיו הראוי לקנאת לאיש השלם (ד) והשני מה שזיכה את הכל בקנאו את קנאתי בתוכם כלומר שהיה בתוכם איש שלם כזה שהכריע את כלם לזכות. ושניהם תמצא מבוארים כי תבא על שכרו לפניך באומרו והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ומטעם זה נתמנה על מלחמת מדין כי ע"י קנאת ה' יעשה זאת והוא העתיד להשתלח לסוף הקנאות כלם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וגו' (מלאכי ג׳:כ״ד) כדאיתא בילמדנו (תנחומא פ' זו) הנני נותן לו את בריתי שלום שעדין הוא קיים וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב׳:ה׳) וגזרו על הדבר כמו שיראה שהקדים הנביא מלאכי חותם הנביאים אותותיו וסימניו קודם שיחתום בו כאשר אמר בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לי מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא כי אשר כן נחת ונכנע לפני אלהיו על מוסרו נפשו על עבודתו הכל נחתים מפניו ואמר תורת אמת היתה בפיהו במה שהורה הלכה למעשה ואמר כך למדתי ממשה אחי אבי אבא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) והוא בכלל ומפני שמי נחת הוא כי במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות י"ט:) וכ"ש במקום שאין מורין כן כמו שאמרנו. ולזה אמר ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי כי במה שדן משפט ישר עשה שלום בין ישראל למקום ויכפר עליהם כי שפתי כהן וגו'. הנה פתח בלוי שנאמר למעלה סמוך מהענין להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות. ואח"כ אמר כי שפתי כהן ולא סר משם עד שסיים במלאך שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳). וזה יאמת מאד מה שארז"ל כי פנחס הוא אליהו (ילקוט פ' פנחם) כי הוא היה לוי בראשונה שכבר נולד קודם שנמשחו אלעזר ואיתמר וכמ"ש לא נתכהן פנחם עד שהרגו לזמרי (זבחים ק"א:) אמנם כשהרגו כבר נתנה לי ברית כהונת עולם ולז"א כי שפתי כהן וגו'. ולפי מה שהיה בסוף שליקח השמים ועומד נצחי כאחד מצבא המרום שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא כי כמוהו כמלאך ה' שלוח מאתו ית' לכל חסידיו ועבדיו הזוכים לראות פניו בחלום או הקיץ כמוזכר בכמה מקומות בתלמוד. ועליו אמר הכתוב הנה שולח מלאכי וגו' ובתכלית הביאור אמר בסוף הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וגומר (מלאכי ג׳:כ״ג). והנה א"כ כבר נתבאר מה משפט האיש אשר קנא לאלהיי ואפשר כי באומרו והיתה לו ולזרעו אחריי ברית כהונת עולם כוון אל הקנאה הזאת שזכר בקנאו את קנאתי ירצה שתהי' הקנאה הזאת לו ברית כהונת עולם הוא אשר יקנא בימי אחאב כמו שקנא עכשיו יהוא אשר עתיד לקנאת בסוף הקנאות כלם שנאמר קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה (זכריה א׳:י״ד). ולפי שזה היה ענין נסתם ומכוסה ביניהם לא אמר לכן אמור לו או אמור להם רק לכן אמור שירצה אמור בכלל אמירות שבתורה וכתוב זאת זכרון בספר למען יעמוד ימים רבים כי צדקתו עומדת לעד ובריתי נאמנת לו: הנה שנתבאר מזה הספור הנכבד מה שהנחנוהו ראשונה מהיחס אשר לזאת האומה השלמה עם תורת ה' תמימה להיות כל אחד משניהם כאיש אחד מקובץ ומחובר מחלקים אשר מציאותם יחד ישימוהו שלם בלי תוספת וחסרון עד כי לזה יאמר כי בחטא קצתם יקרא הגוי כלו חוטא וזכות הקצת ישיבהו שלם בהכרעתו כמו שאמרנו וכמו שיתבאר עוד בביאור ועתה ראה איך ייחד משה אדוננו אלה שני הענינים הנזכרים וביאר יחסם דמיונם יחד מזה הספור על האופן עצמו אשר אמרנו בתחלת משנה תורה כשדבר בשבח התורה האלהית וכללות מצותיה אמר ועתה ישראל שמע אל החקים וגו'. לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו ממנו וגו' עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' (דברים ד'). ירצה אע"פ שאמרתי שמע אל החקים והמשפטים שמשמע שהם ענינים ודברים מחולקים מצד רבוי מספרם הנה אינו כן כי על דרך האמת כלם דבר אחד הוא בלתי מקבל התוספת והגרעון כמשפט הדבר השלם. ולכן לא תוסיפו על הדבר כסבורין שאין אתם מחסרין אות' בתוספת ההוא כלום ולא תגרעו ממנו לחשוב שלא נפסד רק הגרעון ההוא שאין הדבר כן אבלהתוספת והחסרון יפסידו צורת תמימותה לגמרי כמו שנפסלה צורת תמימות הכהן המקריב להיות חרום או שרוע. ולהמתיק להם הדבר כדי שלא יהי' זר בעיניהם מפני חלוף מיני המצות ורבויים הנראה למראית העין המשיל להם מן הענין השני והוא אחדות העם או האומה שאמרנו ומזה הספיר עצמו. יאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי שם נאמר ויחל העם לזנות כו' (במדבר כ״ה:ג׳) ותקראן לעם וגו' ויצמד ישראל וגו'. ויחר אף ה' בישראל וגו'. וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. והנה אם השמיד את כל אשר הלכו וכבר נאמר שהלכו כלם אם כן השמיד את כלם. והנה עם כל זה ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' ראה זה זר ונפלא שאין הפה יכולה לאומרו שכלם חטאו וכלם היו דבקים בה' וכלם היו נשמרים וכלם חיים אלא שזה היה מצד דבקות הכללות ושלמותו כמשפט האיש עם חלקיו כנזכר שבהחלות אבר אחד ממנו יחלה כלו ובהברות האבר יבריא כלו ועל זה הענין יהיו הכלל חוטא והכלל זכאי והכלל נענש והכלל ניצול ונשאר כמו שיהי' הענין בתורה שבעבור על מצוה ממנה נאמר וגם עברו את בריתי (יהושע ז׳:י״א) כמו שבשמירת חלק ממנה כאשר יהיה מהענינים הגדולים המכריעים בהמסר הנפש וזולתו כאשר אמרנו יאמר שתשמור התור' כלה והוא ענין נכון מאד: ומעתה נבא אל השלמת הביאור בהתר קצת ספקות אחרות שיתבארו לפי דרכנו אשר דברו בהם המפרשים. וישב ישראל בשטים וגו'. הנה הכתוב הורה בזה דרך חטאים ואופן בואם מן הקל אל החמור וממנו אל היותר חמור אמר כי מישיבת ישראל בשיטים אצל העם הזונה נמשך כי החל העם לזנות אל בנות מואב שהיא עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים או קנאין פוגעין בו כמו שנתבאר וממנה ותקראן לעם לזבחי אלהיהם (עיין מנחת שי פ' בלק) במ"ם שהוא כנוי לזכרים. ירצה שאלו הנשים התחילו עמהם במה שקראו אותם לזבוח לה' אלהיהם של ישראל כי יאמרו להם שאותה עבודה הנה מבקשות ואחר שהתחילו להשמע אליהן לזה נמשך מה שנאמר ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן כי כשאכלו ושתו עמהן נהפכה הכוונה הראשונ' *שנתחלפה מם בנון, ר"ל כי המם של לאלוהיהם שהוא כינוי הקרן לזכרים ומוסב על ישראל, נתחלפה בנון של לאלוהיהן שהוא כינוי לנקיבות ומוסב על בנות מואב, ורומז הכ' בזה שתחלה אמרו להם בנות מואב שגם הן מבקשות לזבוח עמם לה' אלהיהם, ורק אחר האכילה והשתיה הטו את לבם לזנות אחרי בעל פעור ולהשתחות לאלוהיהן,. ונתחלפה המ"ם לנו"ן ואע"פ שההשתחוואה היא גופה של עבודה מ"מ עדין יש לומר שהיו עובדים מאהבת נשים והעובד ע"א מאהבה או מיראה הוא פטור כי אינו עובד ממש כדאית' בע"א (נד.) עד שיעבדנה בזדון לכוונות עבודה ממש. לזה נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור לומר שכבר הגיעו לשנצמדו לבעל פעור צמיד פתיל ככל העובדים אותו לשמו. והנכון שנצמדו ע"א ועריות יחד והנה באו לפי דרכן על הדרך שכוונו חז"ל (ע"ז ל"ו:) בהרחקתן כשאמרו גזרו על פתן משום יינן על יינן משום בנוחיהן ועל בנותיהן משום ד"א ועל ד"א משום ד"א ומזה חויב שחרה אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו' אם כתרגומו צורת הכוונה חסרה מן הספר. אמנם פשט הכתוב יורה על מה שאמרנו ראשונה כי אחר שלכל העם בשגגה הגה כלם חייבים. ולזה הפליג לומר קח את כל ראשי העם וגו'. שדן אותם כמשפט עיר הנדחת שיתיז את ראשי כל העם ויוקיעום לפני ה' נגד השמש ושבזה ישוב חרון ה' מהם. ראה נפלאות ממאמרו שאמר שימית את כלם ושיכפר על כלם ואיך יהיה זה אלא כי בעבור שבחטא קצתם יחשב כאלו חטאו כלם הנה בהמית החטאים יחשב גם הוא כאלו הרג את כלם ובהשאר הזכאין ישארו כלם והוא עצמו מה שאמר לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה עם זה שב חרון אף ה' מעליהם ובאמת אף ה' לא נאמר אלא חרון אף ה' מלמד שעדין נשאר האף לבדו והיא אשר השיב אותה פנחס דכתיב השיב את חמתי וגו'. ויתכן שלא הרגו איש כלל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובמעשה פנחס שנתמצע בנתים נתכפר הכל כמו שאמרנו כי כמו שיקרא גוי חוטא אם איש א' יחטא כן יקרא צדיק תמים בהמצא בקרבם איש עושה פלילה כמו שכתוב שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה וגו' (ירמיהו ה׳:א׳). יראה שבעבור האיש ההוא השלם ישפוט אותם משפט צדיקים וכן בכאן ויכפר על בני ישראל כמו שיבא ולשון הכתוב מוכיח באומרו והנה איש ישראל בא ויקרב את אחיו את המדינית כלומר משה היה מצוה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'. והנה איש ישראל בא וגו'. וירא פנחס וגו'. ויבא אחר איש ישראל וגו' ותעצר המגפה מעל בני ישראל וגו'. והמה בוכים פתח אהל מועד יאמר כי משה ואהרן וכל העדה היו בוכים שם כי ראו כי יצא הקצף מלפני ה' ובעודם שם היה מעשה זמרי לספות חרון אף ה'. ולזה נתעורר פנחס בקנאה ההיא העצומה ורז"ל למדו מכאן מה שאמרנו ראשונה קרוב אליו אמרו לו זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בתיתרו מי התירה לך נעלמה ממנו הלכה געו כלם בבכיה וגו' אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו. וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה אמר ליה משה כך מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) ויקם מתוך העדה נושאין היו בדבר אם חייב מיתה ואם לאו עמד מתוכן ונתנדב והוא ממה שאמרנו בפירוש אמרם בקשו מלאכי השרת לדוחפו (שם) שהיו רואין שלא להתיר איש לעשות אלא אם יתעורר מעצמו לטעמים שנזכרו וקם פנחס ונתנדב וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה וגו' מכאן למדנו דין הקנאי שצריך לפגוע בהן בעודן נזקקין במעשה הזנות שאם פירש אינו רשאי כמו שאמרנו ותעצר המגפה מעל ישראל שמעשה זה הכריע את כלם. אמנם היו המתים בחרון אף ה' כ"ד אלף כי לא חטא נקל הוא ע"א וזנות יחד כמו שאמרנו:
הא' בעבור רוב החכמ' אשר נוכל ללמוד משך ימי חיינו עלי ארץ, כי אם גם רבה החכמה אשר תשים מסוה על פניה באופן שאין ביכולת האנושית לחקור אותה וללמדה, בכל זאת רבו הלימודים היקרי' אשר יוכל איש ללמדם אף בעודנו לבוש במעט' האדמ', המסבבים לו גם עונג ואושר רוחני אחרי בואו בהיכל אל-מות.
הב' בעבור רוב הפעולות הטובות אשר יוכל האדם לפעול עלי תבל כל עוד התהלכו בארץ החיים האלה, כי כמעט אין יום מימי חייו, אשר לא ימצא בו יד ומקום לשחר הטוב והתושיה בארץ כי פעם ימצא איש עני ומסכן אשר יוכל להחזיק בימינו, ופעם איש סכל אשר ילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו, פעם יראה איש בער אשר יורהו לכת ישרה בעצתו הנכונ', ופעם איש תועה מדרך השכל, אשר ינחנו בדרך אמת,
הג' בעבור רוב השמחות הנקיות מכל עון אשר ישמח איש, ותענוגי נפש אשר יתענג עלי ארץ משך ימי חיי הבלו בחברת ילידי ביתו בניו כשתילי זתים ואשתו כגפן פוריה בירכתי ביתו, בסוד וקהל מריעיו אנשי בריתו ואחוזת מרעהו ואוהביו הנאמנים, וכהנה רבות.
הד' יען כי החיים הארציים האלה הן הם ימי ההכנ' והזימון לחיים הנצחיים, ולפי פעולותינו עלי ארץ הטובים הם אם רעים, כן ישולם שכרנו בעולם הנצחיי, ואם ימי חלדנו אלה יכולים להיות אמצעיים להשגת העונג הנצחיי והרוחני, מדוע לא יהיו יקרים, נאהבים ונעימים לנו מאוד?.]] כי אם האיש אשר רק למען השיג תכלית יקרה ונשגבה מאוד (הנרצית בעיני אלהים ואנשים) ד"מ ללחום נגד אויב עמו וארץ מולדתו, או להציל עשוק מיד עושקו על לא חמס בכפו, ישלך נפשו מנגד, הוא יקרא בשם "איש חיל" כי בפעולתו זאת יראה לנו, כי איננו חושב זה להכרחי שיחיה על כל פנים. וכי טוב לו מותו מחייו אשר בהם יראה ברעה אשר ימצא את עמו ומולדתו, או כבלע רשע צדיק ממנו, והרב ז"ל מוסיף על דבריו אלה, ואומר כי איש כזה אשר יחרף נפשו למות לכבוד ה', או בעד עמו ודתו, אינו בוחר באמת מות מחיים, כי אם מחליף רק חייו הארציים החולפים, בחיי עד האמיתיים, והוא בכלל אותם שנאמר עליהם "שאם ימות יחיה" (עיין ביאורי במדבר י"ד ע"ב) ועפ"י הדברים האלה הנאמרים פה ובתוכן השער הולך הרב ז"ל ומבאר הפרש' כלה (עיין בפנים הספר), בסגולות האיש חיל אמר וזה אינו נכנס בסכנות ולא אוהב הסכנות להתכבד מעט. אמנם נכנס בסכנות בעבור דברים גדולים וכשיכנס בסכנות לא יחמול על חייו כי יראה כי אינו מחוייב לחיות על כל פנים. ראה דבריו טובים ונכוחים אלא שאנחנו צריכין להוסיף ביאור ולומר שזה שיראה שאינו חומל על חייו בזה הענין הנה באמת לא יעשה זאת לראותו שאינו מחויב לחיות על כל פנים אדרבא זה האיש החפץ החיים על דרך האמת והוא הקונה במעט מחיי שעה חיים אמתיים שאין להם סוף והחי יתן אל לבו שהוא בכלל מה שנאמר עליהם שאם ימות יחיה (ילקוט פ' בראשית) והרי הוא זריז ונשכר וודאי כשיעשה נס על יד איש כזה לא נעשה לצרכו כי למה לו חיים אלא לחזק ידי הרואים בהישרת האמונה כשהם ראויים לכך וכמו שהשיב החכם אל קיסר על נס דניאל חנניה וחבריהם אמנם כשלא יתחזקו בזה סר כחם ונפלו לפני אויביהם והנפש עם הבשר יחדיו יכליון. וכבר הישיר האל ית' אל הנביא על זה במה שאמר אתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך בלי פחד ומורך לבב (ירמיהו א׳:י״ז) ולא תחוש לסכנה המעותדת לך מהם ותשליך עליה את נפשך מנגד כי הוא תנאי מתנאי הגבורה לא להבזות נפשו בעיניו רק שיקר בעיניו המותה על דבר כבוד שמו והוא מה שאמר אל תחת מפניהם לומר פן אמות על זה כי היראה הזאת אינה רק ממיעוט אהבה ודבקות אשר עליה יהיה ראוי שאחיתך לפניהם. אמנם כשתזהר בזה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ ונלחמו אליך ולא יוכלו לך וגו' (שם). יורה כי בהיות כניסתו אל הדברים על זה האופן כבר יהיה תשלום הענינים וגמר ענינם על ידיו יתעלה אשר הוא הדבק אליו בלי ספק. ובהגדת (ברכות כ'.) אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא דקמאי מתרחיש להו ניסא ואנן לא מתרחיש לן ניסא וכי תימא משום תנויי כלהו תנויי דשני דרב יהודה בנזיקין הוה ואנן מתנינין כלהו שתא סדרי וכי מטי רב יהודה במסכת עוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה (טהרות פ"ב) ואמר לה זתים שכבשי בטרפיהן טהורין (עוקצים פ"ב) אמר הויה דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא (עיין תענית כ"ד.) ואלו רב יהודה כי הוה משליף חד מסאניה הוה אתי מיטרא ואנן אלו מענינן ואזלינן וצוחינן ומצעריני נפשן וליכא דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם ואנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא כותית דקא לבשה כרבלתא בשוקה סבר דבת ישראל היא קם קרעא לסוף אגלאי מילתא דכותית הוית שמו בד' מאות זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר מתון מתון ד' מאה זוזי שוייא אמרו כי כאשר יבזו הענינים המדומים ויתיקרו בנפשם האלהיים עד שיבזו החיים בעבורם מיד ידבק בהם האלהיות עד שיעשו להם ענינים נפלאים בבחינת הטבע המפורסם בכל הענינים אשר יצטרכו להם אל גמר המעשים ההם אשר עליהם ימסרו את נפשם כמו שהיה ענין הפלשתי שזכרנו גם מעשה חנניא מישאל ועזריה ודניאל וכיוצא בזה. והנה מכל זה יתבאר יפה מעשה עון השטים אשר אנחנו בביאורו כי בנפול עליו בתחלה יקשה בו קצת ספקות. האחד אם הם חטאו כלם כמו שנראה מהכתובים המיחסים החטא אל כלל העם אמר ויחל העם (במדבר כ״ה:ג׳). ותקראן לעם. ויאכל העם. ועל הכל ויצמד ישראל בבעל פעור ויחר אף ה' בישראל למה ישוב אפו במיתת המוקעים כמו שאמר והוקע אותם לה' נגד השמש וגו' (שם) ואם לא חטאו רק קצתם למה נאמר ויצמד ישראל וגו' ויחר אף ה' בישראל. והב' במה שנאמר וירא פנחס וגו' ויקח רמח בידו וגו'. מה ראה פנחס שלא ראה אותו משה ולמה עשה מה שלא נצטווה עליו ולמה לא נצטווה עליו אם היה ראוי שיעשה אותו. והג' מה טעם אומרו אשר קנא לאלהיו אחר שלא הקנאה לבד נמצאת שם כי אם גמר המעשה וכבר נודע אשר תקן רש"י ז"ל בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתו וגו'. כמו שנודע מפירושיו. הד' באומרו ויכפר על בני ישראל כי מאי כפרה שייכא במה שדקר את החוטא הנה הוא מיתתו כפרתו וכל ישראל עדין נשארים בחטאתם החוטא אחד יהרג ועל כל העדה יכפר. אלא שהענין הוא כאשר אמרנו כי לדבקות אישי האומה הזאת לשלמות הצורה הכוללת המשלמת מהותם יתחייב שבחטא קצתם יאמר שחטאו כלם כמ"ש על האיש שחלתה ידו או רגלו שהוא חולה או הלבוש שנשרף כשנשרף אחד מכנפיו וכן בהמית החטאים יעשה כמי שנחתך האבר החולה או הלקוי בצרעת וישאר הגוף ברי מהחולי וכן כאשר בזמן חטאם יתעורר אחד מהם על ענין גדול אלהי אשר אפילו השלמים לא נמצאו אצלו הנה באמת תגבר יד זכותו ותכריע את חטאם עד שכבר יאמר שהעם ההוא היו זכאים להיות החלק ההוא זכאי באותו השיעור כמו שהיה הענין בפנחס. ועל הדרך שהודיעו גדולת סגולת מעשהו במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל שעשה פלילות עם קונו והכוונה שיצא משטת מה שיחוייב לעשותו אפילו מצד שהוא אדם שלם בסתם ועשה פילאות ונפלאות ממנו וביארו טעם זה כמה שאמר בקשו מלאכי השרת לדוחפו וכי דרכן של מלאכי השרת לדחות בני אדם מהטוב אשר חשבו לעשות אמנם עוררו אותנו לדעת מעלת המעשה האלהי ההוא במה שנתעורר פנחס לקנאת אלהיו לשים נפשו בכפו על המעשה ההוא לבלתי שמוע אל טענות רצונו המחייבות אותו לישב וליכבד פן יפגעו בו אנשים מרי נפש וגם לא אל הטענות החזקות אשר יטעון הכח השכלי מצד מה שהוא שכל אנושי אשר אליהן ימנע מהמעשה ההוא מן הדין להיות הפועל ההוא קרוב מאד מההפסד יותר מאל השכר לפי שכבר נתבאר בגמרא (סנהדרין פ"ב.) שאע"פ שאמרו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אם בא לב"ד אין מורין לו כן כי גם לפי צור' הדין הוא מסתכן מאד שאם פירש הבועל והרגו הקנאי הקנאי נהרג על ידו בב"ד ואם הרג הבועל לקנאי אין לו דמים שהרי הוא רודף ונתן להציל עצמו בנפשו של רודף. ולזה נתן הדין לב"ד של מעלה כי מי ערב אל לבו לבא לכל אלו הספקות מלבד הסכנה אשר תעמוד עליו מאוהביו וקרוביו של בועל וכן אמר התם (שם פ"א:) בעי רב כהנא מרב אם לא פגעו בו קנאין מה יעשו בו אנשייה רב לגמריה אקריוה בחלמיה לרב כהנא בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם (מלאכי ב׳:י״א) אתא א"ל הכי אקרון אדכריה רב לגמריה בגדה יהודה זו ע"א שנאמר בגדתם בי וגו' (ירמיהו ג׳:ח׳) ותועבה זו משכב זכור שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא (ויקרא י״ח:כ״ב). כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב זו זונה שנאמר לא תהיה קדשה וגו'. ובעל בת אל נכר. זה הבא על העכ"ום וכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה באהלי יעקב (מלאכי ב׳:י״ב) אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. הרי שזה המתחתן בע"א ובועל את בתו עקר עונשו בידי שמים ולא יורו ב"ד לו לעשותו (ב) ולזה מה שלא צוה משה לשום אדם לעשות כי זה לא נמסר זולתי ביד מי שימסר מצד עצמו כאשר אמרנו (ב) והנה הוא ע"ה לא עשה בידו לפי שהוא היה ב"ד הגדול בישראל ולא נמסר זה לב"ד של מטה כנזכר וגם אין דרך המלכים ראשי ישראל הנביאים להרוג בידים ואין דעת עליונה נוחה בכך. ולדעתי על ענין כדומה לזה באת התוכחת האלהית לאליהו ז"ל על שלא נהג כמנהג רבו ע"ה וזה הוא כשהרג בידו את כל נביאי הבעל שנאמר ויורידום אליהו אל נחל קישון וישחטם שם (מלכים א י״ח:מ׳). הנה ספר שם הכתוב שברח מפני איזבל ונצטער שם הרבה בדרך עד ששאל את נפשו למות כי היה רעב וצמא במדבר ומלאך ה' דבר בו פעמים שיקום ויאכל מעוגות רצפים וישתה מצפחת המים כי רב ממנו הדרך והדריכו ללכת בכח האכילה ההיא דרך ארבעים יום הר האלהים חורבה (שם י"ט) ושם נראה אליו כבוד ה' בענין נפלא ושם צוהו לשוב לדרכו מדברה דמשק למשוח חזאל ויהוא ואלישע. ובאמת יש שם שאלה חזקה והלא יכול היה להראה אליו בענין יותר נפלא שם בהיותו בארץ קדושה ולצוותו על הענין ההוא מבלי שיטריח עליו כל זה השיעור אלא שנראה שהיתה הכוונה להוכיחו על המעשה ההוא כי ודאי לא היה נאות לאיש כהן ונביא אשר כמוהו. ולזה הטריחו ארבעים יום עד הגיעו למקום בית מדרשו של רבו ע"ה שעליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וגו' (שמות ל״ג:כ״ב) והיא המערה אשר בהר האלהים כלומר ראה וזכור אם עשה משה רבך מעשה בידים כאשר בא מעשה לידו במקום הזה או קרוב אליו. ולזה כשנשאל שם מה לך פה אליהו ואמר קנא קנאתי וגו'. צוה שיצא אל ההר ויעמד לפני ה' כי שם יושלם לו הלמוד ההוא ושם נאמר והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' (שם י"ט) וכל זה הוא סימן לקושי הענין ההוא בעיניו יתעלה אמנם בא לו הלמוד באומרו לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה' כלומר שאינו מסכים בכל מה שיעלה על הרוח לעשות ולא במה שיעשה ברעש ובחרדת המהירות. וגם לא באש רתיחת הכעס והקפדנות. אמנם אחרי כל זה בא קול דממה דקה לומר כי אשר יבחר ה' הוא המעשה אשר יעשה בנחת וביישוב הדעת על דבר אמת וענוה צדק ובפרשת נזיר דברנו מזה הענין. ולזה אחר שהושאל שם שנית מה לך פה אליהו וחזר והשיב קנא קנאתי לה' צבאות וגו'. אמר לו שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתך והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע (שם) הישירו שאין תוכן הענין בקנאות ההם שיהרוג הפרנס הנביא בידו על זה האופן אבל שיצוה לעשות ע"י אחרים כי הנה הרבה שלוחים למקום שנמסר בידם לעשות וזה אם ע"י מלחמה שיפלו ביד מלך ארם וע"ד המשפט שימיתם יהוא כמו שעשה כאשר מלא בית הבעל מהנביאים והכהנים פה לפה וצוה לשוחטם והנשארים בהם ימותו ע"י אלישע בדרך התוכחה וההתראה לא בידים כמו שכן ראוי לפרנס כמוהו ולא באופן אחר. ואולם מה שאמרו ז"ל במדרשות פרשה זו ומפני שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר וכו' (במ"ר פ' כ') יראה שהיתה כוונתם שהיה לו להורות להרוג אותו בב"ד ואפי' שלא כדין כי זה נתן לעשותו לפי צורך השעה ולפי שהוא ע"ה לא היה רגיל לעשות דבר רק במלאכות ה' כמו שכתבנו במי מריבה לא עשה ונחשב לו לעצלה לדקדק עמו על דרך שאמר וסביביו נשערה מאד (תהילים נ׳:ג׳). וזהו שאמרו שם מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ'.) שאם היה חייב לעשות כן מן הדין הרי היה חטאו כעבות העגלה. וענין העלם קבורתו במקומו נדבר ב"ה: מכל מקום עלה בידינו למה לא נמסר ליעשות הדין הזה ע"י משה רבן של נביאים. ואולם נמסר הדין לאיש אשר גברה עליו רוח אלהי ולבשתו תלבושת קנאת ה' להמסר מעצמו ולבלתי העריך חיי גופו לכלום מבלי שישאל עליו לרב או לב"ד וזה עצמו מה שאמר (סנהדרין פ"ב:) שבקשו מלאכי השרת לדוחפו שאפי' המחשבות הנכונות האנושיות אשר הם המלאכים המלוים אותו והממונים על כל מעשיו הם יעכבו על ידו בטענות מספיקות ואף כי נאמר מאן מלאכי השרת רבנן (נדרים כ':) כמו שאמר התם ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת יצדק הדבר מאד שהזקנים והסנהדרין אם ישאל מפיהם ימנעוהו מעשות כי על הרוב אומרים לו אין אנו מצוין עליך לעשות אם תרצה מעצמך עשה אבל הוי ידוע שאם יפגע הוא בך אין לו דמים ואם תמיתהו אחר שפירש דמו בראשך כנזכר. אמנם נתקרב פנחס אל המעשה מצד הערה עליונה אלהית שעליה אמר שאמר הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה ירצה שכבר היה ההתעוררת הזה רוח באנוש מנחלת אבותיו כי לוי לא שמע לעצה אנושית ג"כ במעשה דינה אבל מסרו עצמן על טהרת זרעם וקדושתם כמו שנתבאר שם וגם כבר נמשך מהמעשה הזה שהיה משיב חמה בגודל זכותו כמו שהשיב אהרן חמת השם בקטרת שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר ע"ז) וכן בכאן תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל והוא תכלית שמירת התנאי שזכרו אותו חז"ל קמאי דמסרי נפשיהו מתרחיש להו ניסא (ברכות כ'.) ולפיכך זכה שנעשו לו כל הנסים אשר זכרום חז"ל במדרשות (במ"ר פ' כ'). א' דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך. ב' סתם פיהם שלא יצווחו. ג' כיון את הרומח כנגד הקובה. ד' האריך הברזל כדי שניהם. הה' נתן כח בזרוע להגביהם. ו' נתן כח בעץ וכו'. הז' לא נשמט מן הזין. הח' הפכן המלאך בראש הרומח וכו'. הט' לא הטיפו דם שלא יטמא. הי' שמר רוחותיהם שלא ימותו ויטמא. הי"א הגבהת המשקוף. הי"ב שלא פגעו בו בני שבטו. הנה שהורו שלא נמנעו מעשות לשלמות הענין ההוא דבר מהדברים ההכרחיים או מהנאותיים אל המעשה כמו שחוייב שיעשה לכל איש שיתחיל במעשה על שיעור מהשלימות אשר הוא התחיל בזה. והוא מה שנאמר תחת אשר קנא לאלהיו (ג) כי הנה לא עשה בזה רק התחלת הקנאה לבד כי האל יתעלה גמר על ידו בשאר המעשים כלם והוא אמרו בקנאו את קנאתי כי הוא והדומים לו לא עשו רק ההמסר לבד ומשמייא אתרחיש ניסא כמו שאמר היו השבטים מבזים אותו (סנהדרין פ"ב:) כלומר שעשה שלא כהוגן ושלא בעצת ב"ד כנזכר בא הכתוב וייחסו פנחס והוא ענין היחס שזכרנו ולא עוד אלא שאמר בוא והקדים לו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום על דרך כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) ועל זה אמרו חז"ל (במ"ר פ' כ"א) חביב הוא השלום שנתנו השם לפנחס בשכרו שנא' וכו'. כי הוא באמת ברית השלום המכוון לכל מעשה בראשית משעת הבריא' לאנשים השלמים ההמה השומרים צלמם ודמותם שהוא הטבע האמתי והחכם. אשר ייחדתי לביאורו השער הט"ו אשר זכרנו בכל מקום וכמו שיבא עוד זכרון שלום זה של פנחס וזולתו בפרשת דברים בעזרת האל. ויסבול שיהיה זה בכלל דבריהם ז"ל (סנהדרין פ"ב:) באומרו ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל כי על דרך האמת לא יבאו הענינים האלה ע"י תפלה וחנינה בעניינים הנסיים דבעו צלותא אבל מדינא אתיא לן ולכל כיוצא בו והן הנה הפלילות שעשה עם קונו כלומר שבא עמו בפלילים וזכה בדינו. והנה הגדיל לעשות עמו שני עניינים גדולים האחד מה שקנא לאלהיו הראוי לקנאת לאיש השלם (ד) והשני מה שזיכה את הכל בקנאו את קנאתי בתוכם כלומר שהיה בתוכם איש שלם כזה שהכריע את כלם לזכות. ושניהם תמצא מבוארים כי תבא על שכרו לפניך באומרו והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ומטעם זה נתמנה על מלחמת מדין כי ע"י קנאת ה' יעשה זאת והוא העתיד להשתלח לסוף הקנאות כלם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וגו' (מלאכי ג׳:כ״ד) כדאיתא בילמדנו (תנחומא פ' זו) הנני נותן לו את בריתי שלום שעדין הוא קיים וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב׳:ה׳) וגזרו על הדבר כמו שיראה שהקדים הנביא מלאכי חותם הנביאים אותותיו וסימניו קודם שיחתום בו כאשר אמר בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לי מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא כי אשר כן נחת ונכנע לפני אלהיו על מוסרו נפשו על עבודתו הכל נחתים מפניו ואמר תורת אמת היתה בפיהו במה שהורה הלכה למעשה ואמר כך למדתי ממשה אחי אבי אבא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) והוא בכלל ומפני שמי נחת הוא כי במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות י"ט:) וכ"ש במקום שאין מורין כן כמו שאמרנו. ולזה אמר ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי כי במה שדן משפט ישר עשה שלום בין ישראל למקום ויכפר עליהם כי שפתי כהן וגו'. הנה פתח בלוי שנאמר למעלה סמוך מהענין להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות. ואח"כ אמר כי שפתי כהן ולא סר משם עד שסיים במלאך שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳). וזה יאמת מאד מה שארז"ל כי פנחס הוא אליהו (ילקוט פ' פנחם) כי הוא היה לוי בראשונה שכבר נולד קודם שנמשחו אלעזר ואיתמר וכמ"ש לא נתכהן פנחם עד שהרגו לזמרי (זבחים ק"א:) אמנם כשהרגו כבר נתנה לי ברית כהונת עולם ולז"א כי שפתי כהן וגו'. ולפי מה שהיה בסוף שליקח השמים ועומד נצחי כאחד מצבא המרום שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא כי כמוהו כמלאך ה' שלוח מאתו ית' לכל חסידיו ועבדיו הזוכים לראות פניו בחלום או הקיץ כמוזכר בכמה מקומות בתלמוד. ועליו אמר הכתוב הנה שולח מלאכי וגו' ובתכלית הביאור אמר בסוף הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וגומר (מלאכי ג׳:כ״ג). והנה א"כ כבר נתבאר מה משפט האיש אשר קנא לאלהיי ואפשר כי באומרו והיתה לו ולזרעו אחריי ברית כהונת עולם כוון אל הקנאה הזאת שזכר בקנאו את קנאתי ירצה שתהי' הקנאה הזאת לו ברית כהונת עולם הוא אשר יקנא בימי אחאב כמו שקנא עכשיו יהוא אשר עתיד לקנאת בסוף הקנאות כלם שנאמר קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה (זכריה א׳:י״ד). ולפי שזה היה ענין נסתם ומכוסה ביניהם לא אמר לכן אמור לו או אמור להם רק לכן אמור שירצה אמור בכלל אמירות שבתורה וכתוב זאת זכרון בספר למען יעמוד ימים רבים כי צדקתו עומדת לעד ובריתי נאמנת לו: הנה שנתבאר מזה הספור הנכבד מה שהנחנוהו ראשונה מהיחס אשר לזאת האומה השלמה עם תורת ה' תמימה להיות כל אחד משניהם כאיש אחד מקובץ ומחובר מחלקים אשר מציאותם יחד ישימוהו שלם בלי תוספת וחסרון עד כי לזה יאמר כי בחטא קצתם יקרא הגוי כלו חוטא וזכות הקצת ישיבהו שלם בהכרעתו כמו שאמרנו וכמו שיתבאר עוד בביאור ועתה ראה איך ייחד משה אדוננו אלה שני הענינים הנזכרים וביאר יחסם דמיונם יחד מזה הספור על האופן עצמו אשר אמרנו בתחלת משנה תורה כשדבר בשבח התורה האלהית וכללות מצותיה אמר ועתה ישראל שמע אל החקים וגו'. לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו ממנו וגו' עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' (דברים ד'). ירצה אע"פ שאמרתי שמע אל החקים והמשפטים שמשמע שהם ענינים ודברים מחולקים מצד רבוי מספרם הנה אינו כן כי על דרך האמת כלם דבר אחד הוא בלתי מקבל התוספת והגרעון כמשפט הדבר השלם. ולכן לא תוסיפו על הדבר כסבורין שאין אתם מחסרין אות' בתוספת ההוא כלום ולא תגרעו ממנו לחשוב שלא נפסד רק הגרעון ההוא שאין הדבר כן אבלהתוספת והחסרון יפסידו צורת תמימותה לגמרי כמו שנפסלה צורת תמימות הכהן המקריב להיות חרום או שרוע. ולהמתיק להם הדבר כדי שלא יהי' זר בעיניהם מפני חלוף מיני המצות ורבויים הנראה למראית העין המשיל להם מן הענין השני והוא אחדות העם או האומה שאמרנו ומזה הספיר עצמו. יאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי שם נאמר ויחל העם לזנות כו' (במדבר כ״ה:ג׳) ותקראן לעם וגו' ויצמד ישראל וגו'. ויחר אף ה' בישראל וגו'. וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. והנה אם השמיד את כל אשר הלכו וכבר נאמר שהלכו כלם אם כן השמיד את כלם. והנה עם כל זה ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' ראה זה זר ונפלא שאין הפה יכולה לאומרו שכלם חטאו וכלם היו דבקים בה' וכלם היו נשמרים וכלם חיים אלא שזה היה מצד דבקות הכללות ושלמותו כמשפט האיש עם חלקיו כנזכר שבהחלות אבר אחד ממנו יחלה כלו ובהברות האבר יבריא כלו ועל זה הענין יהיו הכלל חוטא והכלל זכאי והכלל נענש והכלל ניצול ונשאר כמו שיהי' הענין בתורה שבעבור על מצוה ממנה נאמר וגם עברו את בריתי (יהושע ז׳:י״א) כמו שבשמירת חלק ממנה כאשר יהיה מהענינים הגדולים המכריעים בהמסר הנפש וזולתו כאשר אמרנו יאמר שתשמור התור' כלה והוא ענין נכון מאד: ומעתה נבא אל השלמת הביאור בהתר קצת ספקות אחרות שיתבארו לפי דרכנו אשר דברו בהם המפרשים. וישב ישראל בשטים וגו'. הנה הכתוב הורה בזה דרך חטאים ואופן בואם מן הקל אל החמור וממנו אל היותר חמור אמר כי מישיבת ישראל בשיטים אצל העם הזונה נמשך כי החל העם לזנות אל בנות מואב שהיא עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים או קנאין פוגעין בו כמו שנתבאר וממנה ותקראן לעם לזבחי אלהיהם (עיין מנחת שי פ' בלק) במ"ם שהוא כנוי לזכרים. ירצה שאלו הנשים התחילו עמהם במה שקראו אותם לזבוח לה' אלהיהם של ישראל כי יאמרו להם שאותה עבודה הנה מבקשות ואחר שהתחילו להשמע אליהן לזה נמשך מה שנאמר ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן כי כשאכלו ושתו עמהן נהפכה הכוונה הראשונ' *שנתחלפה מם בנון, ר"ל כי המם של לאלוהיהם שהוא כינוי הקרן לזכרים ומוסב על ישראל, נתחלפה בנון של לאלוהיהן שהוא כינוי לנקיבות ומוסב על בנות מואב, ורומז הכ' בזה שתחלה אמרו להם בנות מואב שגם הן מבקשות לזבוח עמם לה' אלהיהם, ורק אחר האכילה והשתיה הטו את לבם לזנות אחרי בעל פעור ולהשתחות לאלוהיהן,. ונתחלפה המ"ם לנו"ן ואע"פ שההשתחוואה היא גופה של עבודה מ"מ עדין יש לומר שהיו עובדים מאהבת נשים והעובד ע"א מאהבה או מיראה הוא פטור כי אינו עובד ממש כדאית' בע"א (נד.) עד שיעבדנה בזדון לכוונות עבודה ממש. לזה נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור לומר שכבר הגיעו לשנצמדו לבעל פעור צמיד פתיל ככל העובדים אותו לשמו. והנכון שנצמדו ע"א ועריות יחד והנה באו לפי דרכן על הדרך שכוונו חז"ל (ע"ז ל"ו:) בהרחקתן כשאמרו גזרו על פתן משום יינן על יינן משום בנוחיהן ועל בנותיהן משום ד"א ועל ד"א משום ד"א ומזה חויב שחרה אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו' אם כתרגומו צורת הכוונה חסרה מן הספר. אמנם פשט הכתוב יורה על מה שאמרנו ראשונה כי אחר שלכל העם בשגגה הגה כלם חייבים. ולזה הפליג לומר קח את כל ראשי העם וגו'. שדן אותם כמשפט עיר הנדחת שיתיז את ראשי כל העם ויוקיעום לפני ה' נגד השמש ושבזה ישוב חרון ה' מהם. ראה נפלאות ממאמרו שאמר שימית את כלם ושיכפר על כלם ואיך יהיה זה אלא כי בעבור שבחטא קצתם יחשב כאלו חטאו כלם הנה בהמית החטאים יחשב גם הוא כאלו הרג את כלם ובהשאר הזכאין ישארו כלם והוא עצמו מה שאמר לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה עם זה שב חרון אף ה' מעליהם ובאמת אף ה' לא נאמר אלא חרון אף ה' מלמד שעדין נשאר האף לבדו והיא אשר השיב אותה פנחס דכתיב השיב את חמתי וגו'. ויתכן שלא הרגו איש כלל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובמעשה פנחס שנתמצע בנתים נתכפר הכל כמו שאמרנו כי כמו שיקרא גוי חוטא אם איש א' יחטא כן יקרא צדיק תמים בהמצא בקרבם איש עושה פלילה כמו שכתוב שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה וגו' (ירמיהו ה׳:א׳). יראה שבעבור האיש ההוא השלם ישפוט אותם משפט צדיקים וכן בכאן ויכפר על בני ישראל כמו שיבא ולשון הכתוב מוכיח באומרו והנה איש ישראל בא ויקרב את אחיו את המדינית כלומר משה היה מצוה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'. והנה איש ישראל בא וגו'. וירא פנחס וגו'. ויבא אחר איש ישראל וגו' ותעצר המגפה מעל בני ישראל וגו'. והמה בוכים פתח אהל מועד יאמר כי משה ואהרן וכל העדה היו בוכים שם כי ראו כי יצא הקצף מלפני ה' ובעודם שם היה מעשה זמרי לספות חרון אף ה'. ולזה נתעורר פנחס בקנאה ההיא העצומה ורז"ל למדו מכאן מה שאמרנו ראשונה קרוב אליו אמרו לו זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בתיתרו מי התירה לך נעלמה ממנו הלכה געו כלם בבכיה וגו' אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו. וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה אמר ליה משה כך מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) ויקם מתוך העדה נושאין היו בדבר אם חייב מיתה ואם לאו עמד מתוכן ונתנדב והוא ממה שאמרנו בפירוש אמרם בקשו מלאכי השרת לדוחפו (שם) שהיו רואין שלא להתיר איש לעשות אלא אם יתעורר מעצמו לטעמים שנזכרו וקם פנחס ונתנדב וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה וגו' מכאן למדנו דין הקנאי שצריך לפגוע בהן בעודן נזקקין במעשה הזנות שאם פירש אינו רשאי כמו שאמרנו ותעצר המגפה מעל ישראל שמעשה זה הכריע את כלם. אמנם היו המתים בחרון אף ה' כ"ד אלף כי לא חטא נקל הוא ע"א וזנות יחד כמו שאמרנו:
גן נעול
(משלי ג, ב) "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". פירוש, אל תחשוב שיש בתורותיו ובמצותיו דבר המקצר ימים והגורם חיי צער, וביותר בעבור מלחמת יצר-הלב הקשה שאתה צריך להתגבר עליו; ותאמר שעל ידי כן יאבדו שנותיך וירגז לבבך כל הימים אשר אתה חי. כי נהפוך הוא. התורות והמצווֹת יוסיפו לך ארך ימים ושנות חיים. כמו שכתוב בתורה (דברים לב, מז) "כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים". וארך ימים הוא בעולם הזה גם לעולם הבא. וכמו שאמרו (שם ח, טז) "ולמען יאריכון ימיך". (קידושין לט, ב) "לעולם שכולו ארוך". "ושנות חיים" הם שנים של חיים טובים וקורת רוח ושמחה (יומא עא, א). ומליצת "אורך" נופל על ימים לא על שנים. כי "ימים" בלשון עברי על הזמנים. כמו (ויקרא כה, נ) "כימי שכיר". (דברים יא, כא) "כימי השמים על הארץ". ויש זמן ארוך, ויש זמן קצר. והבטיח שיחיינו השם ב"ה זמנים ארוכים. ולא יפול מליצה זו על "שנים". כי מלת "שנה" על שוב השמש להקיף הגלגל מנקודה שכלתה בה מַהֲלְכָהּ. וכל השנים שווים שס"ה יום ואיזו שעות. ולא יתכן לומר אורך וקוצר על השנים. אבל הבטיחוֹ שתהיינה כל שנותיו שנות חיים, כי תקופת השמש המחברת השנה, מולידה בתקופותיה תחלואים לַגְוִיוֹת, קור וחום, קיץ וחורף, ושנוי עתים. כידוע לבעלי חכמת הטבע (עיין ספורנו על בראשית ח, כב; וכן י, כה). וכענין (תהלים קא, ו) "יומם השמש לא יככה" וגו'. ובהשגחת השם ב"ה על יְרֵאָיו ינצלו מכל אלה, ויחיו בטובה ובשמחה. ומלת "שלום" כולל ההצלחה האחרונה שיגיע האדם אליה. וכמו שאמרו ז"ל (סוף מסכת עוקצין) "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום". ולכן כל הברכות חותמים בשלום כמו (במדבר ו, כו) "וישם לך שלום". ותחת כי אמרת שיהיו חייך חיי צער במלחמה אשר אתה נלחם עם יִצְרְךָ הקשה, הנני מבטיחך שתהיה בשלום. כי אם תלך אחרי שרירות לבבך ותשמע לעצת יצרך, כל היום לבך דוי. כי הכחות המתנשאות בטבעיהן, כל אחד מתנשא על דרך אחר, (תהלים קכ, ז) "והמה למלחמה". גם אם תעשה כתאותיך לא תשקוט נהמת לבך, לפי שאין גבול לכחות נפש האדם בטבעיהן, וכדברי הכלל השמיני. וע"י כן תהיה בעמל פנימי ובצער מתמיד. ואם תירא את ה' ותשמור מצותיו אעפ"י שבראשיתך יכבד עליך להתגבר על יצרך, הנה כשתעשה את שלך, יגמור ה' בעדך ויעזרך ממרומים. וכדברי הכלל הכ"ז, וְיִּשָׁמְעוּ כל הכחות הפנימיות לעצת החכמה ואז יהיה שלום והשקט בנפשך. וזהו מעלת "חכם הלב" השמח בחכמה. ואמר "יוסיפו לך". לפי שגם כל העמים נצטוו על מצות ידועות כפי ארחות החכמה, ואלה הם שבע מצות בני נח, והן נטועות בשקול הדעת וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ח' חלון ו'). ואם ישמרו המצווֹת הללו ביראת ה', הנה שכרם אתם. וכמו שאמרו (סנהדרין, תוספתא, פרק יג) "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא". אבל לא ידמו למי ששומר מצות ה' ותורותיו שנצטוו בהן ישראל, הנפלאים כולם משקול דעת האדם ונשגבים מארחות הטבע הנהוג. והשומרים, משכורתם [היא] למעלה מן הטבע הפלא ופלא. וכמו שבארנו שם. ולכן אמר "יוסיפו לך":